פגשתי שבלול / ערב אחד פגשתי בחצר שבלול. לא הייתה דרמה במפגש. לא כותרת. רק יצור קטן שונה, עם בית על הגב שחצה ת'חצר שלנו כאילו הזמן שייך לו. נזהרתי לא לדרוך עליו. הבטתי בו ארוכות, יחסית לסבלנות שלי בימים אלה, וזימזמתי:
"איזה מין חיה זה שבלול?" (אריק ושלום באלבום המופת של אריק, “יסמין”).
אז איזה מין חיה זה שבלול? איזו מין חיה זה אדם? מה קורה לנו בארץ להד"ם?
מה אפשר ללמוד משבלול שלא מיהר כמונו לנחש מתי ואם תתרחש מלחמה, לא העלה סטורי, לא געוולד, לא איים על שבלולים, רק נזהר שלא ידרכו עליו. מה שכן הבחנתי זה איך הוא נשא את קירות ביתו בשקט, בלי להתלונן על המשקל שנח על גופו ונפשו. חצה את החצר בטראומה כמו חתימה איטית על חוזה עם האדמה. ונעלם. אגב, שמועה אומרת שהצבים (לא השבלולים) שבו לאיי גלפגוס. ועוד אחרי שכמעט נכחדו.
לזכור את עמית / באותו זמן: ראיתי את הכתבה על עמית מן ז"ל, הפרמדיקית האמיצה מבארי, ולא הפסקתי לייבב מסיפורה קורע הלב של הצעירה היפהפייה, האנושית והאמיצה, בת 22 שהצילה פצועים ונרצחה על ידי בני העוולה במרפאה, כשמילותיה האחרונות היו: בבקשה, בבקשה, בבקשה.
מגילת אסתרק'ה וחוכמת הילדים / את המגילה שיקראו בפורים צריך להבין כטקסט פוליטי שעוסק בתלות בשלטון זר, אנטישמיות ממסדית ויכולת הישרדות יהודית, דרך חוכמה, ממזרות ואיפוק. פורים נגזר מהמילה "פור" משמע גורל. בסיפור מגילת אסתר המן הרשע מטיל פור כדי לבחור באיזה תאריך להשמיד את היהודים.
כשהייתי נער היה לנו בבית תקליט של הצגה בשם "המגילה" שהתבססה על שירים מצחיקים שכתב המשורר האידי הענק איציק מאנגר בשנת 1936, שבה הוצגו גיבורי מגילת אסתר כדמויות הלקוחות מהווי חייהם היומיומי של יהודי מזרח אירופה.
את המוזיקה המופלאה לתקליט הלחין דובי זלצר (“קזבלן”) ואני הילד התאהבתי בשירים האלה בגלל הצגת "המגילה" שראיתי פעם בחופשה עם ההורים בבית קולנוע ישן בנהריה עם משפחת בורשטיין ובראשם האב פסחק'ה והבן מייק בורשטיין.
ואלה קווי העלילה בקצרה, לדיסלקטים חסרי סבלנות שמחכים לתקיפה של טראמפ:
מי שמלך על פרס ומדי (איראן וטהרן) הוא א. אחשוורוש.
השר של המלך - המן שמו, זומם להשמיד את היהודים בממלכה. הרי השמדת יהודים זה הובי ישן.
אסתרק'ה היהודייה (מעין סוכנת מוסד בדמות ניב סולטן שמסתירה את זהותה), מונחית בידי דודה מרדכי (מוטק'ה) היהודי, לוקחת סיכון, נכנסת אל המלך אחשוורוש שמתאהב בה, ובהסתר מצליחה להפוך את היוצרות ולהעיף את ושתי המלכה לטובתה.
ואז מגיע מה שנקרא, המן והיפוכו.
המן החריין נתלה על עץ פרסי, היהודים ניצלים, והנה לכם פורים שמח.
רק אל תקלקלו את פורים ברציחות, בריונות וכל הזיפת הזה. "אביא לך תחפושת מהשוק", אמרה אמא בשנת 1957. מה התחפושת? "תתאזר בסבלנות", אמרה (חכו לסיום הטור).
האבא והילד / אבא (חבר שלי) והבן שלו אריק נסעו השבוע באהבה ובשמחה ביחד לטורניר כדורגל של הילד בקפריסין. האבא סחב ת'תיק, הילד סחב ת'חלום להיות כדורגלן.
התמונה המרגשת הזאת פערה לי זיכרון ישן שבו עם אבא שלי זה לא היה קורה בחיים לצערי. זו לא האשמה אבאל'ה. גם לא כעס אפילו. פעם אבות היו עסוקים בלשרוד. הם לא למדו להיות ביציע כשבן בועט בכדורים. רק בקו האש. בפוזיציות.
חשת קנאה? שאלה אותי.
כן. קנאה. אבל גם גאווה אנושית על העולם שהשתנה לפעמים לטובה. כי זה לא היה רק טורניר כדורגל בקפריסין. אלא אבולוציה של אבהות.
ההמתנה מאפס למאה / החיים נעים כרגע מאפס למאה. העצבים באוויר הישראלי מפוצצים מהמתנה לבאות. שני שירים של החיפושיות כיכבו השבוע לפחות בראש "מישל" ו"לוסי אין דה סקיי ווית' דאיימונדס" - לוסי ברקיע היהלומים.
הכל אישי. פוליטיקה, משפחה, מלחמה, בריונות, רציחות, תאונות מסתכמות בשתי מילים עצבניות: “נו כבר”. חסמנו. או המשפט הכי וכחני בטלוויזיה: “אתם תמיד”, או “אתם אף פעם”.
קשה להביא לשולחן המשא ומתן אריה עם תכונות נמר, ג'ירפה עם עכבר, קנגורו עם תן.
ונדמה שההמתנה שאנו עוברים לפני מלחמה היא מבחן תרבותי. לא של כוח אש - אלא של עמוד השדרה שלנו. אגב, מדברים על דונלד טראמפ כאילו הוא מזג אוויר.
“היום צפוי טראמפ חזק בצפון, עם רוחות סוערות בוושינגטון". ובאמת? השבוע הייתה סופה נוראית במדינת ניו-יורק. קפאו שם.
רועי רעי המשורר / המשורר ידידי רועי חסן הוציא ספר שירה בשם "אנחנו אין אנחנו".
"אלוהים בטל את העיסקה / אין לכם את העולם הזה / ולא את העולם הבא", הוא מתריס. או בשורה אישית קורעת לב: "היער גידל אותי, בילדותי השכבתי מסמרי 10 על המסילה, ואלתרתי מחבוא". זוכר רועי שהלכנו יחד לקבר של הרב מאיר אריאל שכתב את נשל הנחש? ואת דמעה שקופה בשדה התעופה? ועמדנו על הקבר וסיפרת לי ששמעת את “חום יולי אוגוסט” כשהיית בשכונה בחדרה? בלב המאפליה של האלימות הקוסמית כמו שאתה מכנה אותה בספר.
דמוקרטיה של צעדים ובורות / מישהו מהעירייה תלה פיתקה על הבית עם סלוטייפ עלוב: ביום גימ"ל הקרוב נפער בורות ברחוב שלך ולא יהיו מים לארבע שעות.
אני נזכר במשל הטיבטי על ההוא שחזר על אותה טעות ונפל שוב ושוב לאותו הבור ברחוב שלו, עד שהבין את הטעות שלו, והחליף רחוב.
אבל אני אוהב את הרחוב שלי. אני נשאר. אוהב את הצועדים עליו. את אלה שאוספים חרא בשקיות. את חמשת החתולים שהשכנה טובת הלב מאכילה.
תראו איזה שינויים: בבוקר הרחוב מתעורר בהסתר. בצהריים הוא נהיה עצבני מצפירות ומנועי מכוניות, בערב הוא שקט. בלילה הוא דומם. הוא לא שיפוטי הרחוב, אבל האנשים נעים עליו במעין דמוקרטיה של צעדים.
משל הצוק / הצוק שנפל בהרצליה, ליד הים, עמד שם עשרות חורפים, ספג רוחות, מלח, זוגות נשבעו מולו “שיהיו יחד לנצח ולתמיד”.
רק שהגלים שבים התנפצו עליו כמו מנטרה.
"הצוק נפל, שמעת?"
"על מישהו?"
"חלילה. נפל לתוך עצמו".
אולי זה העניין - שדברים גדולים לא קורסים ביום אחד. הם מתרופפים מבפנים. כי תמיד יש סדקים. גם במדינה. גם בלב.
זה משל הצוק. ויש בו גם כאב.
ילד בר מצווה / אדר החודש השנים-עשר בלוח העברי, מסמל שמחה, כנאמר: “משנכנס אדר - מרבין בשמחה” (תלמוד בבלי, תענית כט). השבוע יחגוג נכדי לני המיוחד והאהוב בר מצווה. כולנו מתרגשים. הבטחתי לו גיטרה "מרטין" אקוסטית כמו של סינגולדה.
הקאובוי / חמש דקות אחרי ששבתי הביתה מבית הספר ואני בערך בן 10 נכנסה אמא לבושה בבגדי הקניות שלה מהשוק ואמרה: קניתי לך תחפושת של קאובוי לפורעים.
"לפורים?" תיקנתי אותה.
כן כן, ענתה, אתה צודק: לפורעים. היא הייתה רומנייה והיה לה עדיין מבטא.
הנחתי על הראש את כובע הקאובויים ונעמדתי מול המראה הסדוקה. וכך הילד הביישן בתוכי הפך לרגע לגיבור. במבט לאחור אני מודה שאני מתגעגע לרגע הקאובואי ההוא, ולמפגש עם אמא שאיננה והמבטא שלה. כמו קפל קטן בזמן. תזכורת שהייתי בזכותה קאובוי של חצות בפורים.
