בשבת שעברה נמאס לי סופית והחלטתי שגם אני אצטרף למהפכת הבינה המלאכותית הזאת שלכם.
וזה לא שלא דיברתי עד היום עם צ'ט-ג'פט וכל השאר, התייעצתי, ביקשתי מידע, שאלתי מי זה רענן שקד וקיבלתי את התשובה הצפויה לפיה זהו שמו של זמר מחאה ישראלי מפורסם יוצא קיבוץ מורדי המקלחות, ועדיין:
לאורך השבוע שעבר, בשני טיולים נפרדים עם הכלבה בגינה, תפסו אותי שני אנשים שונים ואמרו לי: שמע, אתה לא קולט מה הולך! האנושות ביצעה תוך ימים ספורים קפיצת מדרגה קוואנטית בלתי נתפסת בענף ה-AI ועכשיו כולנו מתכנתים, יוצרי תוכנה והייטקיסטים בכירים!
הסתכלתי סביבי, ראיתי את הישיש הרגיל עם הפיליפינית שלו על הספסל, את הפקח המקומי מחלק דוחות, ואת הכלבה מנסה זמן ארוך מדי לעשות קקי, ותהיתי אם הם כולם אשכרה מתכנתים בהייטק ורק לי לא אמרו כלום, והאם ייתכן שהאנושות ביצעה קפיצת מדרגה כל כך קוואנטית עד שעכשיו היא פשוט בממד מקביל שאני לא מצליח לראות.
אבל אז קראתי את שאול אמסטרדמסקי, שכתב על "קלוד קוד" כאילו ראה מולו את הסנה הבוער – או, במקרה שלו, הסנה המתכנת – והוא טען שכל אחד – אפילו הוא! – יכול עכשיו לתכנת ולבנות כל דבר שבא לו בלי לדעת שום דבר על כתיבת קוד, ושמדובר בקפיצת מדרגה בלתי נתפסת, אבל תנו לו רק חצי שעה והוא בונה לכם אפליקציה שתתפוס אותה בכל זאת.
כל זה גרם לי לחשוב. כלומר לשקול לבנות לעצמי אפליקציה שתחשוב.
היי, אמרתי לעצמי, אולי גם אני צריך לנסות את קלוד קוד הזה? בכל זאת, יש לי מוניטין לשמור עליו אחרי שפיספסתי לגמרי את כל הזדמנויות הדוט-קום, החמצתי לחלוטין את כל אפשרויות הווב 2.0, פסחתי במיומנות על כל סיכויי הענן, האחסון בענן, אבטחת הענן וחנן ענן, והנה, עכשיו מגיעה המהפכה הכי גדולה מאז המצאת מפוח העלים, ואני לא יכול להרשות לעצמי שלא לפספס גם את זה.
החלטתי שבשבת אני מצטרף למהפכה. קמתי מוקדם, נכנסתי לאתר של קלוד קוד, שילמתי 17 דולר מנוי חודשי, וחיכיתי.
הדבר הראשון שקרה היה כלום.
מילא, אמרתי לעצמי; אני פשוט אשאל את קלוד איך מתחילים להשתמש בקלוד קוד. שאלתי וקיבלתי תשובה ברורה: תפתח טרמינל, תעשה קופי-פייסט לשורת ההפעלה שיש לך פה, ותראה ישועות.
צחקתי על עצמי; כל כך פשוט! הנה, אני כבר פותח... אה... טרמינל? מה טרמינל? נתב"ג כזה? מאיפה לי לדעת איך פותחים טרמינל? התייעצתי עם קלוד, והתברר שב"טרמינל" הכוונה למסך השחור המפחיד הזה שמסתתר תמיד מאחורי הווינדואוז ובו אפשר לכתוב ממש פקודות ישירות – מה שפעם קראנו לו "דוס", כי מסך שחור וזה – במקרה שיש לכם מושג בכתיבת פקודות ישירות.
באופן אישי אין לי מושג, אבל פתחתי את הטרמינל הזה (לא לפני שביררתי עם קלוד איך בעצם פותחים את הטרמינל הזה), העתקתי את שורת הקוד, לחצתי אנטר, וקיבלתי תשובה שהורכבה משרשרת הברות חסרות פשר בפונט אדום – זה היה מרגש מאוד! מיד חשתי את עצמי הייטקיסט במה שמכונה בעגה המקצועית שלנו, ההייטקיסטים, "סביבת פיתוח". אבל אחרי ששום דבר נוסף לא קרה, בכל זאת נכנסתי לסרטון שמסביר איך מתחילים לעבוד עם קלוד קוד – כי ככה זה אצלנו בהייטק, אתה לא מבין משהו, תשאל ביוטיוב – ושם נאמר לי שאין בעיה בכלל; פשוט אחרי הטרמינל ושורת הקוד, אם אני רוצה שקלוד קוד יעבוד, אני צריך להתקין גם משהו בשם "גיט-האב", אבל במקרה שאין לי מושג לגבי שום האב שלא מתחיל במילה פורן, אני יכול גם להתקין משהו בשם "נוד-ג'יי-אס" והכל יסתדר!
נשמע לי סביר לגמרי להתקין נוד – למרות שלא חשתי בדחיפות הגופנית הטיפוסית – ומצאתי את האתר הרלוונטי והתקנתי לי נוד, וחזרתי לטרמינל וניסיתי שוב להפעיל את קלוד-נוד, ותשמעו, זה הצליח! קלוד עלה כמו ג'יני מהבקבוק, שאל אותי מה ברצוני, ואני אמרתי לו את מה שתיכננתי להגיד לו כל הזמן הזה: קודם כל, שרענן שקד הוא לא שמו של זמר מחאה מפורסם, ושנית, אפשר לבנות אפליקציה? חשבתי על משהו קטן כזה שיאפשר לאנשים לסרוק את תפריט היינות האימתני במסעדה ולקבל המלצה חד-משמעית מה, לעזאזל, לקחת מתוך הרשימה, בהתחשב בהעדפות היין הידועות מראש שלהם (1. זול. 2. טעים ולא יקר).
קלוד חשב על זה לרגע, ואז שאל אותי אם יש לי איזה ניסיון קודם בתכנות או פיתוח. צחקתי ואמרתי לו: בוודאי, ידידי, מה נראה לך? ברור שאין לי שום דבר כזה. קלוד כתב: "במקרה כזה, הצעתי הכנה היא להתייעץ גם עם איש פיתוח מקצועי". אמרתי לו: שמע, קלוד חביבי, אני שילמתי פה 17 דולר, והמינימום שאני מצפה לו בתמורה הוא שאתה תבנה לי את האפליקציה הארורה, אז תתחיל לעבוד או שאני קורא לאמסטרדמסקי.
קלוד נכנע. הוא שאל ערימת שאלות מפרכת לגבי איך הייתי רוצה את האפליקציה שלי (בגדול, מידיום-וול), ואז כתב פרומפט ארוך ויפה ואמר לי לקחת ולדחוף אותו, כלומר להעתיק אותו ולהדביק באיזה אתר בשם "Lovable", שעקרונית שייך לו, ושם הם כבר יבנו לי את זה בשנייה, סמוך על סמוך.
הלכתי לאתר ההוא, הדבקתי את הפרומפט ומיד התבקשתי לשלם 20 דולר דמי מנוי. חזרתי לקלוד ואמרתי לו: אתה צוחק עליי? קלוד אמר: עזוב את זה, הם גנבים ורמאים. לך לאתר בשם “Bolt”, תן להם חמישה דולר – זה יספיק להם לחיים שלמים – והם יבנו לך את זה בשנייה.
הלכתי ל-Bolt. שמתי חמישייה. הדבקתי את הפרומפט. לחצתי, ובאמת לא חלפו יותר מארבע דקות, והאפליקציה שלי הייתה מוכנה! היא כמעט עבדה, כל מה שהיה חסר זה רק עוד תיבה נוספת במסך הכניסה ועוד איזה קשקוש או שניים או עשרה, ולכן ביקשתי שיוסיפו רק עוד את זה, ונאמר לי מיד שאין בעיה, פשוט אזלו כל הקרדיטים שלי ואם אני יכול רק לשים פה עוד חמישה דולר, זה ממש יקדם אותנו!
בשלב הזה הבנתי שני דברים חשובים: קודם כל, שהאנושות לא באמת צריכה אפליקציה שתסרוק בשבילה תפריטי ייין במסעדות. ושנית, שאני בפאקינג קזינו בווגאס שרק גורר אותי לשים עוד דולר ועוד אחד בתוך המכונה תוך הבטחה שממש תכף, בדולר הבא, אני מביא את הג'קפוט.
תהיתי איך ממשיכים מכאן ואם להיכנע ולשלם, או פשוט להיכנע ולא לשלם, אבל אז, מתוך המכונה, שמעתי קול מוכר. היה זה קולו הסדוק, הזקן, מוכה היגון, של מנחם בגין, חוזר שוב ושוב על מילותיו האלמותיות: "איני יכול עוד".
ההתגלות הזו שינתה את חיי, לפחות לשעה הקרובה. לחצתי על האיקס – ואז על עוד 23 איקסים בצידי עוד ועוד טאבים פתוחים בדפדפן – וקמתי משולחן העבודה והלכתי להכין ארוחת בוקר לילדים. "חבל", שמעתי בראשי פתאום גם את קולו של אמסטרדמסקי הזקן, "אם לא היית כזה קוויטר, יכולת, במקום להכין להם ארוחת בוקר, פשוט לתכנת להם אחת", אבל אז נתתי לקול השני שבראשי – זה של בגין – לענות לו דברים כהווייתם: "איני יכול עוד".
מה הבנתי מכל זה? שתשמעו, האנושות באמת זינקה בשבועיים האחרונים זינוק קוואנטי וכולנו יכולים עכשיו לבנות כל דבר באמצעות פקודת טקסט פשוטה, פתיחת טרמינל, הדבקת קוד, התקנת נוד, מעבר לבולט, תשלום סכומי כסף הולכים ומצטברים והקשבה לבגין הפנימי שבתוכנו.
אני, כמובן, מגזים; כלומר, אני ממש לא מגזים בתיאור המקרה, אבל אני מכיר מספיק אנשים שבאמת עובדים – כלומר עבדו – בהייטק, ועכשיו הם יושבים עם רגליים על השולחן בזמן שה-AI כותב בשבילם קוד במהירות של פי מאה, מה שמאפשר לבוס שלהם להנחית עליהם פי מאה משימות ואז לאיים לפטר אותם אם לא יספיקו להשלים אותן – וגם אם כן – ובאמת שהחיים של כולנו לא יחזרו להיות מה שהיו.
מצד שני, מתי הם אי פעם חזרו להיות מה שהיו? הכל מתקדם כל הזמן, חוץ ממני, ומדי יום אני עדיין מוציא את הכלבה, בוהה בישיש עם הפיליפינית, ומצטער בשביל עצמי שאין לי כוח ללכת היום לאימון. ה-AI, כמובן, עומד לשנות את כל זה – ואם לא את זה אז משהו אחר לגמרי – ועדיף להיות מוכנים!
שמעתי השבוע איזה פודקאסט שבו אמר מישהו חכם שכל העסק עם AI לא ברור לאנשים פשוטים כמוני, מכיוון שכל ההמצאות הענקיות הקודמות שלנו – נניח חשמל, נניח מסילות רכבת – היו מאוד ברורות מלכתחילה לכל הדיוט. כלומר: ברגע שראיתם רכבת נוסעת על מסילה הבנתם בדיוק מה הדבר הזה עושה: משנע סחורות ובני אדם מנקודה לנקודה ביעילות חסרת תקדים. ברגע שראיתם נורה נדלקת הבנתם מה החשמל הזה עושה: נותן אור בלחיצת כפתור.
אבל ה-AI, לעומתם, לא עושה דבר אחד מסוים וקל לתפיסה. הוא עושה משהו קצת אחר עבור כל משתמש. הוא עושה מיליון דברים מדהימים עבור אנשים מסוימים, וקרוב לכלום עבור אחרים, ולכן אנשים נוטים, לפעמים, שלא להשתכנע או להיות ספקנים או – ברוב המקרים – פשוט מפוחדים, כי הדבר הזה עלול לקחת להם או לילדיהם את העבודה, ולכו תדעו מה עוד הוא יעשה.
אני מבין את זה, אבל לא חש מאוים. ברור לי שאני מסתכל על הדבר שאחריו שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, אבל בואו, לפחות כל עוד מישהו יצטרך לתת נוד כדי שהדבר בכלל יעבוד, כנראה שלילדים שלנו עדיין תהיה עבודה. וגם לנו, כי באמת שהדבר לא זז בלי נודים רבים מצד גורם אנושי. ונכון, כל העניין עם תכנות די נגמר ונפתר לצמיתות, ומהנדסי תוכנה הם עכשיו העבדים האלה ששימשו כחותרים בספינות גדולות עד שהגיע מנוע הקיטור והפך אותם למובטלים, אבל בואו נסתכל על הצד החיובי; זה יפנה להם המון זמן לחשוב מה לבנות במקום לעסוק בבנייה עצמה, וקצת כמו עם הכתב – שהיה שמור למעטים עד שהגיע הדפוס והפך אותו לנחלת הכלל – כולנו נוכל לחשוב ולבנות כל הזמן, ובסוף, ידידיי, בסוף נגיע למצב שלא נצטרך לבחור בעצמנו יין במסעדה בכלל.
או במילים אחרות: תעירו אותי כשבאמת אפשר יהיה פשוט לבקש מקלוד משהו, ללחוץ על אנטר, ולקבל. עד אז, אתם לגמרי מוזמנים להסתובב באיזו סביבת פיתוח, כנראה באזור הרצליה פיתוח, בזמן שאני אמשיך להסתובב פה עם הכלבה בגינה. תקראו לי כשמשהו זז, כן?
