באתונה הייאוש יותר נוח / עשינו רילוקיישן ליוון לפני ארבע שנים. המעבר היה שילוב של הזדמנות עסקית באירופה לבעלי (בן מוסקל) ואפשרות שלנו כמשפחה לחוות עוד משהו. הקרבה הגיאוגרפית של יוון לישראל מאפשרת לי להיות הרבה בארץ. המשפחה והלב הובילו לזה שאת מרבית החופשות שלנו אנחנו מבלים בישראל. בכלל, זה רילוקיישן קצוב בזמן.
ביוני האחרון, הגעתי לארץ לצילומים, להקרנה חגיגית ל-35 שנה ל'נשיקה במצ"ח' וגם ליום הולדת 80 לאבא שלי. בן, בעלי, שהוא יתום צה"ל, היה אמור להגיע כעבור כמה ימים לאזכרה לאבא שלו. בחמישי אחר הצהריים בן אומר לי שהוא ביטל את הטיסה - 'אין מצב שנשאיר לבד את הילדים'. חשבתי שהוא חי בסרט, אבל הוא צדק. הייתי אמורה לחזור בשישי בצהריים, אבל בשישי לפנות בוקר הכל התחיל. זה היה סוריאליסטי לגמרי. חיפשנו מה לעשות בין האזעקות, וחבר שקשור ליח"צ שהביא את קייטלין ג'נר לארץ לפתוח את מצעד הגאווה, לקח אותי איתו לבקר אותה. אמר, "בואי נעשה שיגועים". התגלגלתי לאירוע הזה. המלון שם בנה לה סוויטה במרחב המוגן התת קרקעי. ישבנו איתה, כולם היו לחוצים והיא הייתה קולית. היא עשתה לייב עם הקרדישיאן ועם הנשיא טראמפ. היא גם עשתה לייב עם המעריצים שלה, כשהיא התחילה להגיד להם הטילים עכשיו נפלו בדרום, אמרתי לה 'בצפון, בצפון'. שלא תמסור מידע לאויב.
נתקעתי עשרה ימים בארץ. בהתחלה במלון אחד ואז עברתי לחברים במלון בתל-אביב ומשם לחברה ברמת-השרון. בין האזעקות הצלחנו לחגוג לי יום הולדת. יומיים לפני שנגמרה המתקפה, חזרתי ליוון דרך עקבה. פחדתי מזה, אבל המעבר היה מאוד חלק. כשחזרתי, היה לי פתאום כעס גדול על איך העולם ממשיך כרגיל, שהוא לא עוצר. הלב שלנו עם העם שלנו וזה לא משנה איפה נהיה בעולם.
גם שבוע שעבר, קפצתי לארץ לשתי פרמיירות וחזרתי בחמישי בבוקר לאתונה. חששתי שאולי אתקע, שמשהו יתחיל, אבל היה מספיק חשוב לי לבוא ולקחתי בחשבון שאולי זה יקרה. גם הפעם, התפצלנו. בן נשאר עם הילדים, מחשש שיסגרו את השמים.
ערוץ הילדים אפלטוני בלבד / כולנו היינו חברים ממש טובים. לא חושבת שהייתה קנאה בי, אבל תשאלי אותם. היו הרבה צחוקים, הרבה הווי. היינו חבר'ה צעירים שלא מבינים שהם מתחילים סוג של עידן חדש. לא היו רומנים בינינו, למי היה ראש לזה? אני חושבת שאסרו עלינו לעשן בפומבי, אבל הייתי חננה ובכל מקרה לא עישנתי. היינו ילדים טובים כולנו. נראה לי, לפחות. אני בעיקר הייתי עסוקה בלעבוד.
כששואלים אותי אם לא נתקעתי יותר מדי זמן בערוץ הילדים, אני עונה שאני לא מתעסקת במה היה אם. אני אדם בריא שלא תקוע יותר בעבר. בכל שלב, עשיתי את הכי טוב שיכולתי. מה גם, שבכל תקופת ערוץ הילדים תמיד עשיתי במקביל גם תיאטרון. ערוץ הילדים הוא חלק ממי שאני. גם מאבטחים בני 80 בקניון אומרים לי שהם גדלו עליי. אני חושבת שלאור המצב יש התעוררות של נוסטלגיה וגעגועים למה שהיה פעם. אני מרגישה את זה בפניות מאנשים ברשתות החברתיות ובהצעות לקמפיינים.
"כששואלים אותי אם לא נתקעתי יותר מדי זמן בערוץ הילדים, אני עונה שאני לא מתעסקת במה היה אם. לא היו רומנים בינינו, למי היה ראש לזה? אני חושבת שאסרו עלינו לעשן בפומבי, אבל הייתי חננה אז בכל מקרה לא עישנתי"
טל (מוסרי) ואני חברים עד היום, ומתייעצים אחד עם השני על כל מיני דברים. הוא לא רק מוכשר, הוא גם אחלה בנאדם. כשקיבלנו את ההצעה להופיע ביחד ב'הזמר במסכה', לא התעסקנו אם זה מנציח את העבר או לא. זו הייתה אחת החוויות הכיפיות שהיו לי. אגב, אני גם בקשר עם עודד מנשה ולמדתי קבלה בבית של עדן ועודד שלוש שנים. הרב דיבר על לקום בבוקר עם תחושת משמעות ועם שמחה בלב. ישבה לידי בחורה דתיה ופעם אחת, השוונו מחברות וזה היה נראה שכל אחת הייתה בשיעור אחר. שאלתי את הרב "איך יכול להיות?" הוא ענה שכל אחת שמעה את מה שהיא צריכה. הסיכומים נשארו אצלי וכשאני מסתכלת, אני רואה איך המיינדפולנס כבר אז חיכה לי בפינה. התעסקתי המון ברצון לא לחיות בעבר, אלא להישאר בהווה, הרבה התעסקות בחרדות.
זו הייתה תקופה אחרת, בצבא, בצילומים, ימי טרום מי טו. גם היום יש גברים חולים שחושבים שמותר להם או מגיע להם. אני שמחה להגיד שברוב הפעמים הצלחתי להעמיד אותם במקומם.
אלכס שלי (17) גם התחילה לשחק בשנים האחרונות. אם יש לה אודישן חשוב או צילומים, היא טסה לבד לארץ. מגיל קטן אני מאוד סומכת עליה. היא המנטורית שלי. כבר כשהיא הייתה קטנה ובאתי איתה לצילומים, כשהצלם הרים עליה את הקול, היא באה ואמרה לי "אמא, הולכים". היא לא מתבלבלת. אני סומכת על הגבולות שלה ועל שיקול הדעת שלה.
הלכה הילדה, נשאר הפלא / אני חושבת שהיה לי מזל שהתגלגלתי לעולם הזה של הזוהר. במבט לאחור אני מבינה שזה תמיד היה סוג של מיינדפולנס בלי שבאמת הבנתי - נוכחות מוחלטת בכל דמות ודמות עד כדי טביעה בה. לטוב ולרע. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כילדה היה לשיר בפסטיבל הזמר שחוה אלברשטיין ויהורם גאון הנחו. הם אגדות. מצחיק שהייתי בת 12 כשיהורם גאון הנחה ובסרט החדש, 'הסתברות לאהבה', אני המאהבת שלו. עדיין אני מעריצה שלו ומסתכלת בהשתאות איך אדם בן 86 לא עושה עניין מצילומי לילה שנערכים בתוך בריכה קרה בחורף ירושלמי.
הבת שלי, כאמור, גם משחקת. אני מאמינה שכהורים אנחנו כאן לעזור לילדים שלנו למצות את הפוטנציאל שלהם ולהגשים את החלומות שלהם, גם אם זה לא מה שאנחנו חושבים שנכון. במקרה הזה אני חושבת שאלכס שחקנית מצוינת, היא גם מכינה אותי לאודישנים כשצריך אז אני לגמרי איתה, אבל כנראה שהייתי איתה בכל מה שהיא הייתה בוחרת לעשות. אגב, היא קיבלה עכשיו צו ראשון וזה מאוד מרגש. היא כמובן תחזור להתגייס.
אני לא אובססיבית לגיל / אני בת 53, אני כבר שנים בתפקיד האמא. אני רגע לפני תפקידי סבתות. בסדרה 'בהסתורה' (כאן 11), שיצרו יוסי מדמוני ואבי תפילינסקי וביים אסף סבן, אני אמא חרדית לשישה ילדים שדואגת מאוד מה כולם יגידו. ב'הסתברות לאהבה', קומדיה בלשית שכתב וביים עמיחי גרינברג, אני כבר משחקת אישה בת 60 שחשודה בגניבת כסף ומנסה לגרור את הדמות הראשית למין סידור נישואים מוזר.
אני לא מתעסקת בגיל שלי. אני עושה קצת בוטוקס ומכשירים לפנים, אבל אני לא אובססיבית. אני נהנית מהעומק, מחיפוש בחומרים של דברים שעברתי ומהזדמנות להביא אותם פנימה, לדמות. זה לא שאני שמחה שהשנים עוברות - גם ככל שאני מתבגרת הן עוברות מהר יותר - אבל עדיין, אין לי שום אישיו עם הגיל ולא הייתי רוצה לחזור דקה אחורה. אני מרגישה שאני עכשיו יותר בנוכחות ובעשייה יותר מעניינת. אני קמה כל בוקר בתחושה שכאילו עוד לא עשיתי כלום - אני סקרנית, רעבה ומתרגשת. אם זה לא היה ככה, הייתי מחליפה מקצוע.
המיינדפולנס שינה לי את החיים / לפני שבע שנים בערך, בעלי חווה התקף חרדה בטיסה מבנגקוק לישראל. כולנו היינו איתו בטיסה. חזרנו הביתה ובן שלא רצה משהו תרופתי, חיפש פתרון אחר. הוא הוריד אפליקציית מיינדפולנס באנגלית. מבחינתו, הוא גילה את החיים. אני לא התחברתי, שאלתי אותו מה זה השטויות האלה, איך נשימות משפרות את החיים? זה היה נשמע לי כמו משהו של מחבקי עצים. בתקופה ההיא, הילדים היו נרדמים איתנו במיטה והם היו שומעים עם בן את הקטעים, רואים אותו מתרגל, נרגע ונרדם. זה סיקרן אותם. הם לא הבינו ממש כי זה באנגלית וביקשו לשמוע בעברית. היו ביוטיוב כמה קטעים, אבל לא מעבר. הם באו אלי ואמרו לי 'אמא, את שחקנית, תקליטי'. הם רצו שיהיה להם נעים באוזן. בסוף התרציתי. הלכתי לאולפן של הבעל של גילת אנקורי שגרים לידי והקלטתי. אבל אמרתי לעצמי שאני צריכה להבין מה אני אומרת. התחלתי לקרוא על מיינדפולנס, לקרוא מחקר ועוד מחקר. נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר. זה היה לילה משנה חיים, מבחינתי. הייתי בהלם מכמות האנשים שחיים בדיכאון ובחרדות בעולם בכלל, ובישראל בפרט. וזה עוד טרום ימי הקורונה והשבעה באוקטובר. ואז אני מבינה שיש כלי שהוא כל כך פשוט וכל כך זמין ואני לא מבינה איך אף אחד לא סיפר לי על זה קודם.
"אני לא מתעסקת בגיל שלי. אני עושה קצת בוטוקס ומכשירים לפנים, אבל אני לא אובססיבית. זה לא שאני שמחה שהשנים עוברות - גם ככל שאני מתבגרת הן עוברות מהר יותר - אבל לא הייתי רוצה לחזור דקה אחורה"
איך באמצעות התמקדות בנשימה ובתחושות הגוף, את מחזירה את עצמך לנוכחות בכאן ועכשיו. החדשות והרשתות החברתיות דפקו לנו את המוח וזה יוצא החוצה בצורה של התקף חרדה. אפשר לאמן את המוח ולהיפטר מכל הסיפורים שיש לנו בראש. עד אז, כבת לאמא חרדתית, דור שני לשואה, הייתי מלאת חרדות בעצמי. לא עליתי במעליות, לא עברתי טיסה בלי כדורים. חרדה זה דבר מדבק והחלטתי שאני רוצה להיפטר מזה, לא להעביר את זה לילדים שלי. גם כל הזמן הייתי עסוקה בלמה עשיתי ככה ולמה לא עשיתי אחרת. לא היה עיקר ותפל. ממש מחשבות טורדניות. זה לא שהיום אני מרכיבה רק משקפיים ורודים, אבל המציאות התרככה, החרדות הפכו לרכות יותר. גם אם אני לא יכולה לשנות את המציאות, אני יכולה לבחור איך להגיב אליה. יש אתגרים ואני יכולה להם.
אני אדם לומד ויוצר והחלטתי לעשות אפליקציה בעברית. יצאתי לדרך בלי להבין מה אני עושה. שנה לתוך התהליך, השקתי את האפליקציה (mymedi). כשהגיעה הקורונה, התקשרו אלי מער"ן. הם קרסו וביקשו שאפתח את האפליקציה למתנדבים שלהם ולאלה שמתקשרים. אמרתי למנכלית של ערן שזה לא אחראי, שרק התחלתי. היא נתנה לכל מיני פסיכיאטרים חשובים לשמוע, חזרה אלי ואמרה 'זה מעולה'. חשבתי בתחילת הדרך, שאם מאה איש יירשמו, זה יהיה נחמד היום, יש 160 אלף משתמשים. בימים האחרונים, יש פי 4-5 כניסות של מנויים בגלל המצב בישראל. אני מקבלת הודעות מרגשות שזה עוזר. היום, אני עושה הרצאות על מיינדפולנס לגופים רציניים, לקופות חולים.
נשים שוכחות להקשיב לעצמן / לפני שנה וחצי, התחלתי גם לקיים ריטריטים ביוון לנשים ישראליות. זה נולד מתוך רצון ליצור מרחב נשי בטוח, עמוק ולא שיפוטי. נשים חיות בעומס מתמשך של תפקידים, עבודה, בית, זוגיות, ילדים. זה לא רק לנשים שידן משגת, אני משתדלת לתמחר בצורה שמכבדת את ההשקעה אבל גם מאפשרת נגישות. זה לא ריטריט יוקרה נוצץ, אלא מרחב עבודה פנימי. הגיעה אלי לריטריט אלמנה צעירה מהשבעה באוקטובר. היא גרה בעוטף ובעלה שהיה בכיתת כוננות, נהרג. היה איזה חשש שבמעגל פתיחה, נשים ירגישו לא נוח לשתף כי מה שהן עוברות לא משתווה למה שהיא עברה. היא מצידה חששה מהכובד שהיא מביאה איתה. בסוף הריטריט, היא הפכה לחלק מחבורה של שמונה בנות שעד היום בקשר, מטיילות, יוצאות. הייתה הבנה שהיא יכולה לשהות בתוך החרא, אבל גם למצוא בתוכה מקומות של שמחה פנימית שמחכה לה.
