לפני כחודש, רק עשרה ימים לפני עליית ההפקה המאוד מדוברת 'קברט' ואחרי חודשים של חזרות אינטנסיביות, לאורה ריבלין אושפזה עם 40 מעלות חום. הבדיקות העלו שהיא סובלת מתסמינים חזקים של סטרפטוקוקוס, חיידק שעלול לגרום לזיהומים מסכני חיים. "היה לילה אחד בבית החולים שבו פתאום נורא נבהלתי", היא מספרת. "התחילו לכאוב לי הרגליים. הכאבים היו קשים והחום שוב עלה לי אחרי שכבר ירד. אמרתי שאם הכאבים הם כאלו חזקים עם אינפוזיה של אופטלגין, זה כנראה סופני, אז אני מוכנה לגמור עכשיו רק לא לסבול ככה. רוני פינקוביץ החליט לסיים את חייו כי סבל שנים והחיים לא תמיד שווים את הסבל. אבל הכאב עבר לי למחרת".
חששת שאולי לא תוכלי לשחק ב'קברט' וימצאו לך מחליפה?
"חשבתי ורעדתי. גלעד קמחי, הבמאי שלנו, סיפר לי שכשעברו יומיים ועדיין הייתי בבית החולים, שאלו אותו בקאמרי מה יהיה והוא אמר, 'יהיה בסדר, אני מחכה לה'. אחרי יומיים שוב אמרו לו, 'מה יהיה? אולי נחפש מישהי אחרת?' והוא אמר, 'אני מאמין שיהיה בסדר'.
"ביומיים הראשונים באיכילוב הרגשתי שהגוף שלי, בנוסף לחולשה, גם בפאניקה, אשמה ואימה בגלל שאני מפשלת בגדול - נתנו לך הזדמנות לתפקיד כזה ולא קיימת את מה שהבטחת. ובתוך הכל, אני בפרופורציות אחרות לנוכח כל מה שקרה וקורה כאן בשנתיים וחצי האחרונות - חיילים צעירים, ילדים שעשו מאות ימי מילואים, נפצעו וחזרו לשרת, משפחות שנקרעו, החטופים, מה שקורה ביהודה ושומרון ובעזה".
גם כשהתמודדת עם מחלת הסרטן, לפני 26 שנים, התעקשת להמשיך לשחק.
"גם אז, כשנחתה הבשורה האימתנית, הניתוחים, חיפושים אחרי גרורות, הכימותרפיה, ההקרנות והכל בתוך החזרות וההצגות - העבודה והאהבה סביבי נתנו לי הרבה כוח וחיוניות. גם שם, ב'השיבה למדבר', מחזה נפלא בבימוי של אופירה הניג, הייתה לי מיטה מאחורי הקלעים, ובין סצנה לסצנה הייתי נשכבת עליה ונחה.
"כשמודיעים שיש לך סרטן, זו טראומה לנפש ולגוף, שמגיב בלי שליטה. את פתאום בוכה בלי לחשוב ובלי הכרה. הגוף פשוט מתייפח. אבל כשאת מתחילה את הטיפולים, גם אם הם קשים, את נלחמת. הפחד עובר לך".
"לגדליה היו תקופות של פרצי זעם, כשהיה עוד חצי מודע לדבר הרע שקורה איתו, ואז היה קשה. עכשיו הוא סיעודי לגמרי, אבל אני בת מזל להיות עם האיש ששום דבר לא התמעט באהבה ובמשיכה שאני מרגישה אליו"
מתי אמרו לך שאת יכולה לחזור לשחק?
"ידעתי שאם אני ארגיש בסדר אף אחד לא יגיד לי לא לעלות לבמה. באיכילוב הצוות היה נהדר. בכל יום מגיע אח להוציא את הזקנים לטייל במסדרון. זרמתי. האח הממונה כמעט בגילי, שנינו בפיג'מות של בית חולים, שלובי זרוע, צועדים במסדרון. התמסרתי לזה. מאותו רגע התחלתי לחזור לעצמי.
"ביום רביעי בערב, אחרי ארבעה ימים, שיחררו אותי. באתי לחזרות ביום ראשון וקיבלו אותי בהתרגשות ובשמחה, וזה כל כך מרחיב את הלב ונותן הרבה ויטמינים. אני עדיין חלשה וכרגע לא קולטת איך עשיתי תשע הצגות בחמישה ימים, שאחריהן היה לי קשה לצעוד מהתיאטרון למכונית בחניה".
חששת מה יקרה בהצגה הראשונה?
"תמיד אני חוששת, גם בלי להיות חולה. רציתי רק לעבור את זה בשלום, ושהחולשה וההתרגשות לא יכווצו אותי ושיהיה לי כוח בשירה ועם התזמורת המפוארת שיש לנו. אני שונאת להתרגש ואני מאוד מתרגשת. הפסיכולוגית שלי שמעה את הנכדים שלה שרים ראפ, אז כשסיפרתי לה שהחרדה עם הגיל רק גוברת, היא המליצה לי לפני שאני עולה לבמה לעשות ראפ על החרדות עם תוספת קללות. 'זה משחרר', היא אמרה. אז אני עושה ראפ בלב כדי לא להביך ולהפריע, ורק מעוותת את הפנים והגוף בהבעות כעס ותיעוב. לא רוצה להפחיד אנשים. זה באמת עושה איזה קסם".
מעבר להצגה שחייבת להמשיך, ריבלין, 81, דואגת גם לבעלה, גדליה בסר, שבשנים האחרונות סובל מדמנציה עם גופיפי לואי, הפוגעת בתפקוד הפיזי והקוגניטיבי. "כשהייתי בבית חולים הוא היה עם המטפל הסיעודי הנהדר שלו".
הוא היה מודע למצב שלך?
"גדליה כבר לא מודע לאם אני בבית או לא, אז זה מרגיע. פיזית הוא בריא ויש לו בדיקות דם של תינוק והוא לא מקבל שום תרופה. הוא סיעודי לחלוטין, אבל העיניים שלו, המבט החכם, הנוכחות החמה והחיוך הנהדר, הרכות ונעימות העור עדיין כובשים ומרגישים לי שהוא לא השתנה בכלום וטוב לי שאנחנו יחד".
זה בטח גם קשה.
"היו לו תקופות של פרצי זעם, כשהיה עוד חצי מודע לדבר הרע שקורה איתו, ואז היה קשה. אבל אני מרגישה בת מזל להיות עם האיש ששום דבר לא התמעט באהבה ובמשיכה שאני מרגישה אליו ובהשראה שהנוכחות שלו מעניקה. אני שמה לנו בטלוויזיה דוקו של אמנים שהוא טיפה יכול לזהות וביוטיוב מוזיקה שהוא אהב פעם וזה עושה טוב ואנחנו צוחקים. לפעמים, כשהוא רואה פוליטיקאים שלנו נואמים, הוא צוחק כאילו הוא רואה חיקוי שלהם ב'ארץ נהדרת'".
× × ×
'קברט', ממחזות הזמר המצליחים בעולם, שזכה גם לגרסה קולנועית מפוארת בכיכובה של לייזה מינלי, מתרחש בברלין של עליית הנאצים, ובמרכזו סיפור אהבה בין קליף (נדב נייטס), סופר אמריקאי צעיר, לבין סאלי בולס (ליהי טולדנו וחני פירסטנברג), זמרת במועדון לילה. חיים סלע הוא המפיק בפועל, התרגום הוא של אלי ביז'אווי, אמיר לקנר הופקד על ההפקה המוזיקלית ולצד ריבלין, שמשחקת את בעלת הפנסיון שבו הם מתגוררים, משתתפים בין השאר גם רן דנקר, עמי ויינברג, כינרת לימוני ושהם שיינר.
"קצת מוזר ומצמרר להתראיין על 'קברט' כשהטילים מאיראן מעופפים וכשכל רגע רצים למקלט", אומרת ריבלין. "אני עדיין מאוד חלשה וכמעט לא יוצאת מהמיטה למעט לממ"ד – אגב, המיטה זה המקום האולטימטיבי בשבילי, לעבוד על טקסטים ובכלל. ירשתי את זה מאמי ז"ל, שעשתה הכל מהמיטה: לקלף תפוחי אדמה וכמובן לעשן ולפצח גרעינים. היו סביבה שקיות ניילון לקליפות, לניקוי המאפרה ושאר ירקות".
עד כמה את דואגת מול המתקפה הנוכחית?
"אני מאד מודאגת מהפוטנציאל הנוראי של המלחמה הזו, ממלחמה בכלל. נכון שמשטר האייתוללות צריך להיעלם לטובת העם האיראני הנפלא שיצא לרחובות להילחם על החופש שלו ומסכן את חייו, אני רק לא בטוחה במניעים הטהורים של מי שפתח במלחמה הזו ולאן זה ייגרר ומה יהיה המחיר שלה".
מה בכל זאת מעודד אותך?
"איזו פריבילגיה הייתה לי לעבוד על המחזמר המושלם הזה בזמנים הדי-חשוכים האלה, שמחזה מתקופה אחרת לגמרי מאיר אותם בפנס, ועם היוצרים הכי נהדרים שאפשר לחלום עליהם ועם קאסט ענק".
ריבלין החלה את דרכה בעולם המשחק כבר בגיל 12, בהצגה 'חזיונות סימון מאשאר' של ברכט שהועלתה בתיאטרון הבימה. מאז השחקנית המוערכת השתתפה במאות הפקות בטלוויזיה ועל הבמה, אבל איכשהו עדיין לא יצא לה לשחק במחזמר. "האמת, זה בכלל לא כוס התה שלי בתיאטרון, למעט 'קברט', שזכיתי לראות את ההפקה הראשונה שלו בלונדון ב-1969, כשסיימתי ללמוד שם. זה היה עם ג'ודי דנץ' ולילה קדרובה, ששיחקה את הדמות שאני מגלמת, פרויליין שניידר, בעלת הפנסיון, וכמה שנים קודם שיחקה דמות בלתי נשכחת, בובולינה, ב'זורבה היווני', וזכתה עליו באוסקר ובטוני. כשגלעד סיפר לי לפני שנה שהוא הולך להעלות את ההצגה, הצעתי לעשות אודישן למנהל המוזיקלי, אמיר לקנר".
למה אודישן? כולם מכירים את הכישרון התיאטרלי שלך, וגם על יכולות השירה אין שאלה, הרי המופע המוזיקלי שכתבת, 'בעיר זרה', שהבן שלך, שאול בסר הלחין, רץ כבר למעלה מ-100 פעמים.
"אבל מעולם לא שרתי במחזמר. אולי היה לי גם מעצור כי תמיד הרגשתי שגדליה לא אוהב שאני שרה ונתקעתי עם זה. בכל אופן, נפגשנו בחדר התזמורת בקאמרי ושרתי בשביל אמיר וגלעד קצת ברעד והתקבלתי. הרעד הפנימי הזה לא מרפה, ואפשר לומר שהוא מתחזק עם השנים, ובוודאי נמשך עד הבכורה, כי אני קצת מרגישה שבגילי הפחחות לא ממש מחזיקה את המנוע. אני גם מאוד מזדהה עם מה שרן דנקר דיבר עליו כ'תסמונת המתחזה', שהנה-הנה הפעם יגלו שאין מאחורי המסכה שום דבר, וכל ההישגים, אם נקרא לזה כך, היו במקרה".
הופתעת מהתגובות של הקהל והביקורות המהללות?
"לא הופתעתי. אבל זה היה מעל ומעבר לחלומות. מזמן לא ראיתי קהל בכזו התרגשות ומעורבות. לא ציפיתי לכאלה תגובות ושנראה באולם קהל כל כך צעיר שממש מרים את התקרה".
קל לך להזדהות עם דמות של רווקה שמרגישה שפספסה את הרכבת?
"פרויליין שניידר היא אולי בעלת פנסיון קצת עלוב, אבל זו הגאווה שלה. באופן כללי אני כבר לא מסתכלת על אנשים שלא התחתנו כבודדים. משהו השתנה בעולם. יש בו כל מיני חיבורים, וזוגיות היא לא תמיד הפתרון האולטימטיבי לאנשים. הרבה מערכות זוגיות הן די חרא, וההישרדות בכל מחיר היא לפעמים מוות ובדידות נוראה".
× × ×
ריבלין לא סתם התעקשה להיכנס להפקה של 'קברט'. "מאז התקופה שעליה נכתב המחזה לא היה מצב חשוך ומושחת כל כך בכל העולם", היא טוענת. "תמיד יש מדינות עולם שלישי שהמצב בהן קטסטרופלי, אבל היום זה בכל מקום ויש איזו התעלמות מפחידה מזה. אולי סוג של הישרדות. אתה מרגיש שיש בתל-אביב איום קיומי על החופש האזרחי? מלחמה? לא. מצד שני אתה אומר שאולי זו החיוניות של החיים".
"כשמודיעים שיש לך סרטן, זו טראומה לנפש ולגוף, שמגיב בלי שליטה. את פתאום בוכה בלי לחשוב ובלי הכרה. הגוף פשוט מתייפח. אבל כשאת מתחילה את הטיפולים, גם אם הם קשים, את נלחמת. הפחד עובר לך"
פעם היה בארץ תיאטרון פוליטי. היום הוא נעלם.
"תיאטרון פוליטי אתה רואה יותר בפרינג'. 'קרנפים' בבית ליסין היא הצגה פוליטית. כשבחיפה הציגו בשנות ה-80 את 'הפלשתינאית', 'נפש יהודי' ו'גטו' של יהושע סובול, שגדליה ביים, כל ערב היו אוטובוסים מלאים בצופי תיאטרון שנסעו מתל-אביב לחיפה ומילאו את האולמות. היו הפגנות, חזיזים, ויכוחים, אבל ההצגות היו מפוצצות בקהל, והתקיים סוג של דיאלוג חי בין הבמה לאולם. גם 'קברט' היא הצגה פוליטית, והיא תיאטרון במיטבו ובידור מעולה, בחוכמה, בבוטות ובעדינות".
האמנים גם פוחדים היום להתבטא בנושאים פוליטיים.
"רבקה מיכאלי מדברת, גם אורנה בנאי ודרור קרן לא חוששים להביע את דעותיהם. נדמה לי שיותר נזהרים היום, וזה כשלעצמו מפחיד, לדעת שחשופים לפגיעה מכל סוג כשמתבטאים. תראה מה מרדכי דוד עשה לנשיא העליון בדימוס אהרן ברק ומה עושים ללוסי אהריש.
"יש בליבי על האופוזיציה. לא עכשיו, אלא הרבה קודם. איך הם לא זיהו ולא נלחמו עד חורמה במה ש'קהלת' ודומיהם מנסים לעשות מתחת לאף שלהם, לחרב את כל הערכים שעליהם הוקמה המדינה. איך הם לא זיהו הרבה לפני שזה הוטח לכולנו בפרצוף".
אפשר להשוות בין האנטישמיות שמבעבעת ב'קברט' לבין זו שזוקפת ראש בשנים האחרונות?
"היום אנשים מרגישים שהם יכולים להרשות לעצמם להיות יותר אנטישמיים בגלל מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו לא עושים. יש היום יותר לגיטימציה לשנוא אותנו. לא צריך לחשוב פעמיים על זה".
יש בכל זאת מקום לאופטימיות?
"מישהו אמר אתמול בטלוויזיה שכל הילדים החרדים שלא לומדים ליבה יהיו רוב המצביעים בבחירות עוד עשר שנים. מה זה אומר? הפסיכולוגית שלי, שעלתה ארצה מארגנטינה בעקבות המשטר הדיקטטורי שהיה שם, אומרת שדיקטטורות נופלות בסוף והמחיר גבוה. אני לא רואה איך הבחירות הבאות יהיו הוגנות, איך תהיה כאן ועדת חקירה ממלכתית. כספים הולכים בלי חשבון לאן שלא צריך, הכל כאן מושחת. אני כל כך כועסת וכואבת ממה שקורה כאן, ואני בתוך זה 24/7. לא פלא שהסטרפטוקוקוס מצא קרקע טובה להסתער עליה. אני מרגישה שאני צריכה עכשיו להשקיע קצת בהחלמה שלי מהמצב".
בראיון הקודם לעיתון הזה אמרת שאת הולכת להפגנות. עדיין יש לך מוטיבציה וכוח?
"כן. אני הולכת לכל ההפגנות. אני לא יודעת לעשות משהו אחר".
