"הייתי כל כך המפקד עד שבבסיס שצילמנו כל היום הצדיעו לי"
אקי אבני על דמותו כסגן עידו ב'טירונות'
איך מסכמים את החייל הישראלי ב-200 מילים? זו משימה בלתי אפשרית שהרי להיות חייל זו התנקזות כל מה שהוא ישראלי. להיות שייך, להיות מנהיג, להקריב את חייך. אז חשבתי על סיפור אותנטי שלא סיפרתי אף פעם.
שיחקתי בחיי בארץ ובעולם בתפקידי קצינים רבים. קצין אמריקאי, רוסי, בריטי וישראלי, קצין חי"ר זוטר, קולונל מעוטר או הרב הראשי של צה״ל, אבל כששיחקתי את עידו המ״פ ב"טירונות" דבר אחד עמד לנגד עיניי: האחריות לייצג את החייל הישראלי.
החלטתי שאני דגל הצבא הישראלי, שזו האפשרות היחידה שלי לשים את עצמי בשורה אחת עם הדבר המפואר הזה, שאני יוצק מלא נשמה לחייל שלי. כשיראו אותי על המסך כל צבאות האויב, יידעו שלא כדאי להתעסק עם החייל הזה. שהוא נחוש, חזק, החלטי, מוסרי, הוא אבן בזלת, מלח הארץ, והוא כל מי שהם לא יהיו לעולם.
הייתי המ״פ של הצבא ודיברתי לא כמו אקי, לא כמו שחקן, אלא כמו דגל ישראל. כשהיינו נוסעים לשבוע צילומים בדרום הייתי עולה להסעת שחקנים כבר עם המדים מדוגם, הייתי יושב בכיסא הראשון באוטובוס כמו המפקד וכל מי שאמר לי 'בוקר טוב אקי' בסחבקיות, הבין מיד שהוא טעה בכתובת. הייתי כל כך המפקד עד שבבסיס שצילמנו כל היום הצדיעו לי. ישנתי עם החיילים, אכלתי איתם בחדר האוכל, הייתי גאה להיות חייל בצבא ההגנה לישראל, כי הכי נכון זה להסתכל עליהם ולראות אותנו.
"הוא יורם כזה. נקניק. לא באמת לוחם"
גברי בנאי על דמותו כג'ינגי ועל הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה'
אני חושב ש'גבעת חלפון אינה עונה' היא הפעם ראשונה שעשו קומדיה כזאת על צה"ל. האמריקאים אמנם עשו סרטים על חיילים אבל אסי דיין ז"ל ידע למצוא את האווירה המושלמת לסרט. כי אפשר להודות שלא עושים כלום במילואים, אבל זה יהיה משעמם. אז כל הזמן היה שם איזשהו אקשן. אנשים קיבלו צו קריאה למילואים, ירדו לסיני ולא עשו כלום. פשוט ישבו, אכלו, שתו ושמו את הראש על דיונה.
הקהל מאוד מזדהה עם האנשים האלה, כל הזמן שואלים מה הסוד של הסרט. אין לי מושג באמת אבל אנשים הזדהו כנראה. האווירה המיוחדת הזאת הגיעה לקהל.
6 צפייה בגלריה
גברי בנאי, מתוך הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה'
(צילום: צילום מסך מתוך הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה')
צילמנו את הסרט בחודש. בניצנים בפנימייה. זה היה החופש הגדול אז אנחנו היינו שם כל הזמן. ישנו שם, אכלנו שם, גרנו שם. היום אני לא רואה איך היה אפשר לצלם ככה שכל אחד בא עם מאפר משלו, סוכן משלו וכו'. הדמות שלי כג'ינג'י החייל הייתה של קצין אבל הוא גם לא קצין. הוא יורם כזה. נקניק. לא באמת לוחם.
השנה חוגגים 50 שנה לסרט. יהיה אירוע בנגב וכמעט כל מי שהיה בסרט יבוא. שאלו אותי אם אשתתף. אני אומר, אני אעשה מה שעשינו ב-67'. מה עשינו? מה שעשינו ב-48'. מה עשינו אז? 30 שנה, או במקרה הזה 50, לך תזכור.
"בזכות התקף החרדה התקבלתי"
שחר טבוך על דמותו כאבינועם שפירא ב'שעת נעילה'
הרבה לפני 'נאדי באדי', 'טוק טו מי', הפסטיגל ו'רוקדים עם כוכבים', דפקתי על כל דלת אפשרית כדי לעשות אודישן לתפקידי משחק.
באודישן לתפקיד של אבינועם, חייל המודיעין הראשון שהבין שהולכת לפרוץ מלחמת יום כיפור, התחלתי לקרוא את הטקסט עם המלהקת המדהימה הילה יובל והבמאי האגדי ירון זילברמן, ופתאום משורה לשורה התחילו לרעוד לי השפתיים והאצבעות בידיים. חוויתי התקף חרדה באודישן. עצרתי באמצע, התנצלתי ועפתי משם כמו טיל.
אמרתי לעצמי, איך אני יכול לשחק תפקיד כזה? החיילים של יום כיפור הם הגיבורים שלנו. הפצע הכי פתוח של מדינת ישראל עד ל-7 באוקטובר.
בזכות התקף החרדה התקבלתי. הדמות הנוירוטית והרגישה עם הלב הטוב הייתה בדיוק מה שחיפשו בסדרה. אבינועם הוא חייל אמיץ שלא רואה בעיניים ונלחם על כולם. הדמות שלו קיימת גם היום באותו אזרח, חייל או האיש הקטן שיודע מה צריך לעשות גם אם האנשים בדרג הגבוה לא מקשיבים לו. אבינועם לימד אותי לא לוותר ולרדוף אחרי האמת. לא לבטל את עצמי אלא להתבלט. לדעת שאתה והמסע שלך הם בשליטתך.
אבינועם מבוסס על שילוב של כמה דמויות במודיעין מאותה תקופה ועוד כמובן תוספות טלוויזיוניות כמו הקיפוד צנובר. לגדל קיפוד שלושה חודשים בזמן צילומי סדרה לא היה ברשימת המטלות שלי אבל הספקתי לעשות גם את זה. צנובר היה שחקן-על ושותף מהלב. ולדואגים - הוא קיבל יחס יותר טוב מכל הקאסט.
"הייתה הראשונה שנקלעה לסיטואציה"
נלי תגר על דמותה כדפי צפריר ב'אפס ביחסי אנוש'
החיילת השבורה בצה״ל? אולי המוזרה בצה״ל? אבל איכשהו היא הפכה לסמל. סמל של חוסר אונים. אלה הם חיינו בזמן האחרון, מציאות של גרירה. אין לנו שליטה על כלום. וכמו דפי עם היד על אקדח הסיכות - ייאוש.
אי אז היה זה השחקן הענק שייקה אופיר שבהצדעה אחת ביטא את כל המשמעות של הארץ ציווי ללא תנאי, נעשה ונשמע. פעם אולי הכללים היו כללים והמשמעות הייתה משמעות, האמת הייתה אחת והקוד החברתי היה - ציות.
פעם השקופים נוצרו בשקיפותם. ובעיקר השקופות. דפי הביאה את הזרקור לשקיפות, למרכז הבמה, היא אולי הקדימה את זמנה כ״נקלעה לסיטואציה". היא אולי הייתה הראשונה שנקלעה לסיטואציה, אבל האם לא כולנו נקלעים לסיטואציות כל הזמן?
דפי לא מרוצה. היא לא שבעה, החיים עבורה תמיד קורים במקום אחר. ב-2014 זה היה חידוש. חידוש של מותג צבאי ישראלי ארצי, כור היתוכי כזה אחר. לא עוד בנות שמספקות נשיקות מאחורי שקי חול, אפילו לא לוחמת אמיצה. ייצוג ישראלי עכשווי וחדשני. הפקידות הצה״ליות לא היו אף פעם מטרה נשגבת. השירות שלהן מעולם לא היה מזהיר או זוהר. בסרטה של טליה לביא ה-POV כפי שדור הטיקטוק מכנה, עבר לשורה החמישית, אולי לשישית. לא סתם אין יום שלא מדברים איתי על הסרט, ועל דמותה של דפי כהשתקפות המוחלטת של סמל ישראלי חדש, "נקלע" או שמא "נקלעה".
"הוספתי לו מצמוץ בלתי נשלט. סדק בחזותו האיתנה"
ישי גולן על דמותו כאורי זך ב'חטופים'
כשנגמרו הצילומים ל'חטופים' מצאתי את עצמי ממש מתגעגע לאורי, דבר שלא קרה לי עם אף דמות אחרת שגילמתי. בסוף יום הצילומים האחרון קילפו מעליי את הצלקות שלו מהפנים, הסירו את הציפורניים שהפכו לנמק. זה חסר לי עד היום.
התמכרתי לפגמים של אורי זך. הסיבה לכך נדמה לי היא האמביוולנטיות שהדמות קיימה בכל רגע - אורי הוא חייל אבל הוא גם חטוף. אורי היה 17 שנים בשבי ושם שברו אותו פיזית ונפשית, הוא חוזר צל של אדם, אבל הוא גם חזק מאין כמוהו. הוא שרד את השבי, את התופת הנורא מכל וחזר הביתה. הוא ישר ותם אבל גם חד וקשוח. הוא כמעט ואיננו מדבר אך הוא מביע את עצמו בכל נים וניע בגופו. הוא נאמן אך גם מסתיר סוד. הוא נקי אבל גם מצולק. הוא פשוט אבל גם ערמומי והוא רציני אבל גם מצחיק.
הדו-קוטביות הזו הופכת אותו לאמיתי יותר מחד כי המציאות היא לרוב מרובדת, אנחנו לא דבר אחד, הספק קיים ומנהל את כולנו במידה רבה ולכן אפשר מאד להזדהות עם אורי, ומאידך - הדו-קוטביות הזו מייצרת רגעים הרואיים, פיוטיים ומכמירי לב כי הוא מתקיים כל הזמן על הקצה של הספקטרום הרגשי.
אורי מיישיר מבט קדימה אל ההווה באומץ, אך הוספתי לו מצמוץ קטן ובלתי נשלט בעין ימין, סדק בחזותו האיתנה שדרכו מציץ הפצע שהוא סוחב עימו תמיד.
"אמבולנסים היו מגיעים ומפנים צופים צעירים"
איקה זהר על דמותו כרפי לוין ב'לא שם זין'
הספר 'לא שם זין' של דן בן אמוץ יצא לאור ב-1973 והיה אחת היצירות המכוננות והשנויות במחלוקת בספרות הישראלית. הוא נכתב בתקופה שבה המיתוס של "הצבר הגיבור", החל להיסדק והוא עסק, בסרקזם האופייני לדן בן אמוץ, בפציעה, בגבריות ובחברה הישראלית.
כשהוחלט להפוך את הספר לסרט ב-1987, נעשו בו שינויים כדי להתאים אותו להלך הרוח בשנות ה-80. הקוצים הפוליטיים שויפו לטובת הליברטו ה"ישראלי". השינויים גרעו מהחדות ומהביקורת של בן אמוץ.
כשנבחרתי לגלם את רפי לוין, גיבור הסיפור, היה לי ברור שהדמות איננה עוד דמות קיצונית מבחינה פוליטית. רפי נשאר הצבר, המאצ'ו שהאגו שלו מחובר בשיליה למהות הישראלית, אך הפציעה היא זאת שמעבירה אותו לממד האישי.
הסרט זכה להצלחה חסרת תקדים והוצג במשך עשרה חודשים ב-12 בתי קולנוע ברחבי הארץ. הברנז'ה לא אהבה את העיבוד ו'לא שם זין', למרות שייצג את ישראל באוסקר, לא זכה להיות חלק מהקאנון הלאומי.
כ-800 אלף צופים הפכו אותו לסרט קאלט, כשרבים מהצופים הם חיילים קרביים או משוחררים טריים. מלחמת ההתשה הפכה לשלום הגליל, והסיפור סיפר את סיפורם שלהם. התגובות הרגשיות היו חזקות כל כך עד שאמבולנסים היו מגיעים ומפנים צופים צעירים, דבר שהיום היה תופס כותרות אבל בזמנו הוצנע והוסתר.
היום, לאחר 7 באוקטובר, כשהאווירה השתנתה מקצה לקצה, מקבל הסרט משמעות חדשה. העיסוק בפציעה, בהלם הקרב, באובדן, מחזיר את 'לא שם זין' של דן בן אמוץ (תסריט: חנן פלד, בימוי: שמואל אימברמן), למקום שיכול לשמש הצצה למצב השבים מהקרב או מהשבי.
"הלך עד הסוף עם החלום המזויף שלו"
עינב שיף על ברוך סנדו מ'מטכליסטים'
ברוך סנדו יושב בבית מול הטלוויזיה והעשן יוצא לו מהאוזניים. גנרלים שהוא החליף להם חיתולים יושבים עכשיו באולפן ומסבירים איך מורידים צוררים, מחליפים משטרים, מפרקים טילים והולכים לישון. והוא, "פרויקטור מבצעים" לשעבר ב"יחידה", מוטל על הכורסה עם הזיכרונות על המבצע בדמשק שבו אברשה חזר עם חומוס לכל הפַּלְגָּה בשביל ערב על-האש אגדי, או כשבוגי הביא את הבושם של המאהבת של אבו-ג'יהאד. "שומעת?" הוא צועק לסלון הריק, "אחד הקצינים נתן את זה לאשתו אחרי ששכח את יום הנישואים שלה. עד היום היא לא יודעת שהיא והארכי-מחבל חולקים אהבה משותפת לניחוחות היביסקוס". אבל סנדו יודע. אז מה אם זה כל מה שהוא יודע. אפשר לחשוב שצריך יותר מזה בשביל להיות פרשן.
סנדו, הדמות שברא ערן זרחוביץ' עבור עצמו ב'מטכליסטים' (yes), הוא נקודה אפורה בתמונה שניצבת בכל בית כמעט בישראל. משיכת מכחול נטולת חשיבות לכאורה, שכל עילת הקיום שלה היא עצם היותה שם, בין הדמויות הראשיות לנוף הנצחי. זה כל מה שהיה לו לתת והוא לא יתבייש לקחת קרדיט על זה - ועל עוד כמה וכמה דברים – ובדרך גם להחריב את המשפחה. מה קרה, לרס"ר של סיירת מטכ"ל לא מגיע לגעת בתהילה?
כן, אז היו הגזמות, שקרים, פתטיות, זוגיות עלובה ואבהות מזעזעת. ממש המציא את הז'אנר. במקום ללכת סחור-סחור, תגידו מה באמת מפריע לכם: ברוך סנדו לפחות הלך עד הסוף עם החלום המזויף שלו. אסף מודיעין, תירגל מודלים והלך אול-אין. זה נגמר בטר"ש, אבל איך אומרים ב"יחידה"? רק המעז מקבל קוקילידה.
"החי"רניק האולטימטיבי. יורה, בוכה, מציית בגדול, מורד בקטן"
רענן שקד על אלון אבוטבול ב'שתי אצבעות מצידון'
לא חשוב בכלל איזה וכמה תפקידים (ספוילר: המון) גילם אלון אבוטבול מאז, הישראליות חרתה אותו בתודעתה הקולקטיבית כג'ורג'י, החייל של כולנו, ב'שתי אצבעות מצידון'.
אבוטבול היה שם החייל שכולנו היינו או יכולנו להיות. הכל-חייל הישראלי המובהק; פשוט, רגיש, מנוסה, קשוח אבל יודע גם להישבר ולבכות, לויאלי, חבר טוב, וכמובן: טבח מיומן שמסוגל להיות מצחיק ואפילו שנון, תוך שהוא מדלבר לפנתיאון את המונולוג שמסביר מי שונא את מי בלבנון, ולמה כו-לם שונאים את הישראלים, ולא סתם את הישראלים אלא "רק את הפראיירים, אלה שנמצאים בלבנון", ולא סתם אלא את הפראיירים אלא את פלוגה ב', ולא סתם את כל הפלוגה אלא ספציפית אותו.
6 צפייה בגלריה
אלון אבוטבול ז"ל, מתוך הסרט 'שתי אצבעות מצידון'
(צילום: צילום מסך מתוך הסרט 'שתי אצבעות מצידון')
אבוטבול היה החי"רניק האולטימטיבי, החפ"ש המושלם, הישראלי בן ה-19 היפה, כולל הגילוח הלא-אחיד והצעיף המבדל שעליו התעקש. לא גיבור, לא משהו מיוחד; רק חייל אחד חכם, ציני, מבולבל, יורה, בוכה, מציית בגדול, מורד בקטן. ראינו אותו, וזיהינו כל ניואנס. הוא עשה את הדמות חסרת-הייחוד-לכאורה הזאת כל כך מיוחד, עד שהוליד את עצמו מיד כשחקן גדול, ואיכשהו, כמו ששחקנים גדולים עושים לפעמים, הוא נתן לנו לא רק דמות אחת, אלא את דמותו של דור, ואולי, בשלב ההוא, את הדמות שמדינה שלמה העדיפה לזהות בה את עצמה.
בהמשך אבוטבול גילם עוד לא מעט חיילים – ב'בופור', 'אחד משלנו' ו'מינכן' – עד שהפך כמעט ליצואן מצטיין בתחום, כולל הבלחות ב'רמבו 3' ו"הומלנד" – אבל הלב נשאר לתמיד עם ג'ורג'י. אחד באמת, עד הסוף, משלנו.
