הספר החדש של ירמי פינקוס מרגיש כמו הרהור קיומי. הוא דומה אמנם לספריו הקדומים — גם בו יש דמויות גרוטסקיות, תיאורים גרפיים ומצבים מופרכים — אבל הוא אחר. גיבור הסיפור הוא בחור כל-ישראלי שעושה את כל הבחירות הלא-נכונות, מעין כרוניקה של נפילה ידועה מראש. הטיפוס הזה, מיקי לוינסון שמו, נראה כמו משל למשהו. אבל למה, בעצם?
'לינדנברוק' (כתר) הוא הרומן החדש והחמישי של פינקוס, והוא יוצא בתקופה של אנדרלמוסיה עולמית, בימים של מלחמה חדשה עם איראן וחיזבאללה וריצה למקלטים. דווקא ברגעים כאלה הוא מציע אסקפיזם רחוק מאוד. עד כמה רחוק? עלילתו מתרחשת בשדה תעופה — רק שהפעם הוא סגור מסיבות אחרות לגמרי.
זה סיפור שחציו ישראלי, מוכר, מצחין מרוב מקומיות, וחציו מעשייה אירופית אפלה עם ניחוח אל-ביתי. במרכזו בחור ישראלי, נאה למדי, ממוצע בכל היבט, שמסתבך כלכלית ונודד מארץ לארץ. יוצא שמתחילה מגפה עולמית בסגנון קורונה, ויוצא שהוא ננעל בשדה תעופה בעיר בדיונית נידחת בגרמניה, לינדנברוק. שדה התעופה קטן ודהוי, והוא שורד בו כבתוך יקום מקביל, חי בזמן שהוא לא זמן ובמקום שהוא לא מקום.
"הרגשתי שהספר הזה נכתב מתוך תחושת צער אמיתי. אני לא באמת מסוגל לחיות במקום אחר, כי זאת השפה שלי וזאת האמנות שלי. זה המקום היחיד שבו יש לפעולה שלי משמעות חזקה. הנה בעיתון הזה, אני מצייר איורים פוליטיים, וגם במוסף הזה ממש אני מצייר איורים של סופרים ואנשי רוח. אני מאייר דיוקן של דליה רביקוביץ — היא חשובה רק פה, לא בשום מקום אחר"
פינקוס מכיר מקרוב את הערים הגדולות ואת ערי השדה בגרמניה. הוא מרבה לבקר שם. למעשה רק לפני שבוע הוזמן לברלין לדבר על איורים בספרות ילדים ישראלית, וחזר בדקה ה-90 — שלוש שעות לפני פרוץ המלחמה עם איראן וסגירת המרחב האווירי של ישראל. "בדומה למה שמתואר בספר, נסעתי בזמן הקורונה ליריד ספרי ילדים בבולוניה", הוא מספר. "הגעתי לשדה התעופה של וינה, טיסת ההמשך לבולוניה פשוט נמחקה מהמסך, במשך תשע או עשר שעות הסתובבתי בשדה עם מסכה, הלכתי לשאול מתי ואיפה הטיסה, גערו בי, דחו אותי, העבירו אותי מאחד לשני, הייתי כל כך מיואש, חששתי שאולי אשאר לנצח בשדה התעופה של וינה. חשבתי לעצמי, מעניין מה קורה למישהו שלא יכול לצאת משדה התעופה".
הגרעין לספר נבט בקורונה, אבל כתבת אותו ב-2023, כשהמלחמה בעזה ברקע. אין לה הדים ישירים בטקסט, ובכל זאת משהו חילחל.
"זה ספר שהתחיל עם תחושות שהתעוררו בזמן הקורונה, למשל בדידות, או שאלות של משטור ועבריינות. אבל את רובו כתבתי כבר בזמן המלחמה בעזה. אחרי שלושה שבועות של תדהמה מוחלטת התחלתי לכתוב. הטראומה הקודמת של הקורונה הצילה אותי מהטראומה הלאומית החדשה".
מי זה המיקי לוינסון הזה? מאיפה הוא צץ?
"ברוב הספרים שלי הגיבורים הם הלחמים של אנשים שפגשתי. המראה שלו מבוסס על אדם שהכרתי ואהבתי, הדינמיקה של בריחה מארץ לארץ מבוססת על אדם אחר שהכרתי. גרתי פעם ליד פיצוצייה שהבעלים שלה זכה פעם בלוטו, והחלום שלו היה לפתוח פיצוצייה. אנשים רגילים הם אף פעם לא רגילים באמת. הסיפור עצמו הוא גנב כזה, אוסף מכל מיני זיכרונות והתנסויות שלי את הפרטים שנחוצים לו. יש שני סוגים של דמויות שמעניינות אותי — הדמויות של האמנים האקסצנטריים, חסרי הגבולות, המגוחכים לפעמים; והדמויות הזעיר-בורגניות הקטנות, האפורות, שגם בהן יש צד אקסצנטרי. בספר הזה רציתי ללכת לכיוון השני, של מנהלי החשבונות, בעלי המכולות, הסוחרים הזעירים. משם הוא בא".
• • •
פינקוס, בן 59, מאייר, קומיקסאי וסופר ישראלי, נולד וגדל בתל-אביב. הוא למד עיצוב גרפי בבצלאל, נמנה עם מייסדי קבוצת הקומיקס 'אקטוס טרגיקוס' ופירסם ספרי קומיקס כבר בשנות ה-90. במשך שנים רבות אייר את טורו של מאיר שלו ב'מוסף לשבת' של 'ידיעות אחרונות', וכיום הוא ממשיך לאייר במוסף זה, ובכלל זה את טורו השבועי של עינב שיף.
לצד עבודתו כמאייר כתב ביקורות אופרה ותיאטרון לעיתון 'העיר' וטור קומיקס יומי לעיתון הגרמני 'פרנקפורטר אלגמיינה'. בהמשך הקים את המסלול ללימודי איור במכללת שנקר, שם הוא מלמד עד היום. פינקוס מתגורר בתל-אביב עם בן זוגו והוא אב לבן.
את דרכו הספרותית החל ב-2008 עם פרסום הרומן הראשון שלו, 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט', שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים. הרומן מגולל את סיפורו של מנהל קברט יידי ולהקת השחקניות שלו ברומניה ובפולין של שלהי שנות ה-30 ולאחר המלחמה. אחריו ראה אור 'בזעיר אנפין', המתמקד בשתי משפחות אשכנזיות זעיר-בורגניות בתל-אביב — בעלי מכולת, פרפומריה ועסקי ביגוד — החולמות על נופש באירופה הנשגבת. הרומן הבא, 'רווקים ואלמנות', שב לתאר גלריה של טיפוסים עירוניים ססגוניים, על חלומותיהם, שיגיונותיהם ובדידותם. ב-2021 פירסם את 'החמדנים', רומן המתחקה אחר סצנת הבוהמה התל-אביבית לאורך שנות פריחתה ודעיכתה.
הספרים האלה הציגו מופע של עברית עשירה ורבת-כוח, תיאורים גרפיים משעשעים של דמויות גרוטסקיות, תיעוד של מעמד חברתי מסוים – אשכנזים בורגנים עירוניים, בין חנוך לוין ליעקב שבתאי.
והנה בא 'לינדנברוק', שמתרחש רובו באירופה, ואפילו הגיבור לא בא מתל-אביב, אלא מעפולה. "לינדנברוק פה היא משל, ברוח באדנהיים, ברוח מקונדו, עיירות מומצאות", אומר פינקוס. "זה בעצם מתרחש במקום שהוא פילוסופי יותר".
בוא נודה: יש פה גיבור ישראלי שהולך מדחי אל דחי. מתפרק. איזה תהליך של התפרקות הספר הזה מהדהד עכשיו?
"ישראל בספר היא לא מושא לא של געגועים, לא של אכזבה, לא של פטריוטיות, היא בעצם רק עובדה. מיקי לוינסון נולד בה, אמא שלו ואחותו גרות שם, אין לו אליה שום רגש, אני מזכיר לך שכבר בצבא הוא מכר נשק וכל מיני ציוד לערבים ועשה כסף. פרח קיר די פרוע. אין לו ארץ משלו. אני תוהה אם זה שיקוף של תחושות שקיימות היום, לא רק אצלי. אני מלמד בשנקר קורס על נרטיב ויזואלי. היחס של הסטודנטים שלי, שהם בני 20 וקצת, לכל הרעיון הזה של מדינת ישראל שונה לגמרי מהיחס שלי לנושא. היחס שלהם למדינה הוא יותר אינסטרומנטלי, פחות אמוציונלי. ככה גם בספר, הוא עובר מארץ לארץ, מסתדר, מתפרנס. אולי זה בכלל תיאור של המצב האנושי היום, של נוודי הכורסה, אנשים עוברים ממקום למקום רק דרך המחשב וחושבים שזה מגניב.
"רציתי לקרוא לספר הזה 'בדד' אבל המו"לים היו תולים אותי. החוויה המרכזית של הגיבור היא הבדידות האנושית ואיך היא מתבטאת בחיים הכי קטנים שיש. זה לא קשור לארץ או למשפחה ואפילו לא לאהבה. מיקי שואל את עצמו אם להיטמע בעולם הזה, שיש בו יותר מדי אנשים, יותר מדי טיסות, ארצות, קונפליקטים, דרמות. מה קורה כשאני לרגע שותק ביחס לעולם הזה".
הוא באמת לא נטמע ונשאר תלוש. הספר הזה נכתב בחודשי המלחמה בעזה. אולי זה סוג של דיסוציאציה, ניתוק בעקבות טראומה. הניתוק מישראל נראה פתאום כמו אופציה חיובית.
"המילה שעברה לי בראש בזמן הכתיבה הייתה פרידה. פרידה מהאמונות שלי, מהחינוך שקיבלתי, מהמקום שגדלתי בו. ואני לא רוצה לדבר על המונח הצבוע הזה של גלות פנימית".
למה זה צבוע?
"כי ממשיכים לחיות פה, זו לא באמת גלות. להגיד גלות פנימית זו דרך ללכת עם ולהרגיש בלי, הצטעצעות בורגנית".
אבל לפעמים יש הרגשה שהבית שלך נכבש על ידי כוחות שליליים מבפנים.
"אבל זאת לא גלות. השאלה הגדולה היא מה האחריות שלנו לסביבה שלנו, וזו שאלה נורא מייאשת. להגיד אני בגלות פנימית זה להגיד אני לא אחראי, אני גולה, הגולה לא קורא את החדשות של הארץ שהוא גר בה. זה לא מעניין אותו. גרתי בצרפת תקופה וממש לא היה אכפת לי מי ראש הממשלה ומה הוא עושה. זה צרות של אחרים. לכן גם כשאנחנו פה זה הצרות שלנו".
אז על איזו חוויית פרידה אתה מדבר?
"פרידה מאמיתות שהחזקתי בהן רוב החיים. הרגשתי שהספר הזה נכתב מתוך תחושת צער אמיתי. למשל פרידה מהרעיון שמה שאתה עושה יכול להשפיע. הנה אנחנו עושים ועושים וזה לא משפיע, לפחות לא באופן שהיית רוצה. אני לא באמת מסוגל לחיות במקום אחר, כי זאת השפה שלי וזאת האמנות שלי, זה המקום היחיד שבו יש לפעולה שלי משמעות חזקה. הנה בעיתון הזה, אני עושה איורים פוליטיים, וגם במוסף הזה ממש אני עושה איורים של סופרים ואנשי רוח. אני מאייר דיוקן של דליה רביקוביץ — היא חשובה רק פה, לא בשום מקום אחר.
"הפרידה היא גם זליגה לאט-לאט עם הזמן. אני מבין עכשיו איך אנשים זקנים פתאום לא מבינים את העולם, אני מתחיל להרגיש שאני לא ממש מבין את העולם סביבי, שהוא משתנה, וזה טבע הדברים. אני חושב שזו פרידה מעידן שהכרתי".
אני חושבת שהצער והכאב הוא גם על הפרידה מישראל שהייתה ואיננה, היא קיימת בזיכרונות, בספרות, בספרים שלך. פרידה מהטיפוסים של יוצאי מזרח אירופה למיניהם, מהאשכנזים שתיארת בכל ספריך עד כה.
"בספרים הקודמים בדרך כלל נתתי להם כותרות משנה, בהשראת בלזק, הייתי חייב להוסיף מין תיאור חברתי, קומדיה מחיי המסחר, דרמה מחיי האמנים. ב'לינדנברוק' לא נתתי כותרת משנה. בעיניי הספר הזה הוא טרגדיה. אם כי אנשים עדיין קוראים אותו וצוחקים. אני מרגיש שהספר הזה הוא שלב חדש בכתיבה שלי. אם עד היום כתבתי קומדיות שיש בהן אלמנטים טרגיים, כאן כתבתי טרגדיה עם אלמנטים קומיים".
הצד הנשי ברומן שייך לעובדת הניקיון ולנטינה, ילידת כפר באוקראינה שגורלה לא שפר עליה. היא באה מהשכבה החלשה והשקופה ביותר, ונתת לה פה ביוגרפיה ועלילות חיים.
"שאלתי את עצמי מי עובד בשדה התעופה? אם אתה תקוע בשדה התעופה ונגמר לך האוכל, מי יביא לך אוכל? יש לי חבר טוב בברלין שעובד כמנהל קבלה בבית מלון, והמלון הזה מנוהל על ידי רוסים ואוקראינים. הוא שולח לי תיאורים מצחיקים של הווי מהגרים רוסים ואוקראינים בגרמניה, הם בטוחים שהם עדיין תחת שלטון סובייטי, מתנהלים בחשדנות כלפי כל מה שזז, הדינמיקות והדרמות ביניהם מרתקות. תוסיפי לזה את העובדה שאני מדבר גרמנית, זו תרבות די אנאלית, ויש להם אינסוף פוטג'ים של איך מנקים שירותים בשדות תעופה בעולם. יש שם ראיונות עם עובדות ניקיון, הרבה יוגוסלביות ואוקראיניות, רובן מרוצות מהעבודה כי זה עדיף מאשר לנקות משרדים וכל מיני טיפוסים מפוקפקים נטפלים אליך. התלמדתי באיך מנקים שירותים, עם כל הטיפים, איך לא מתלכלכים, מה עדיף: שירותי גברים או שירותי נשים. רוב התופעות האנושיות נורא מעניינות".
כשהגיבור שלך נכלא בשדה תעופה נידח, הסיפור הופך לסיפור אימה מודרני נוסח קפקא. מקום ידידותי בדרך כלל כמו שדה תעופה הופך למאיים.
"כשמדברים על קפקא מדברים על ההשתאות מהבירוקרטיה, כשיש רק מנגנון ואין לו שום תכלית אלא לקיים את עצמו. אני חושב על הספר שלי וזה לא בדיוק ככה. שדה תעופה זה מקום סיפי, הוא נמצא בין לבין. יש איזה רגע מעניין בשדה תעופה שאת עוברת את ביקורת הדרכונים, ואת כבר לא בארץ שביקרת בה, כי החתימו אותך שיצאת משם, אבל עוד לא עברת לשום מקום, יש רגע שאת לא נמצאת בשום מקום ריבוני. זה מקום שהוא חופש מוחלט, פורגטוריום כזה שבודקים אם אתה בכלל רשאי לעבור לשלב הבא. בניגוד לתחושה הקפקאית שנכפה עליך משהו, כאן יש חופש. כשמיקי מבין שאף אחד בכלל לא בודק את מצלמות האבטחה, הוא לוקח את הרכב באגי ונוסע איתו ברחבי השדה. הסיטואציה שהוא נקלע אליה מתחילה כקפקאית אבל כשהמנגנון מפנה את הזירה, השטח נשאר ריק, ונוצר חופש".
"ישראל בספר היא לא מושא לא של געגועים, לא של אכזבה, לא של פטריוטיות, היא בעצם רק עובדה. אני מלמד בשנקר קורס על נרטיב ויזואלי. היחס של הסטודנטים שלי, שהם בני 20 וקצת, לכל הרעיון הזה של מדינת ישראל שונה לגמרי מהיחס שלי לנושא. היחס שלהם למדינה הוא יותר אינסטרומנטלי, פחות אמוציונלי""היה הייתה פעם ספינה שהגיחה מבין הרים אפופי ערפל והפליגה לאיטה על הנהר, מרחק מילין רבים, אל עבר עיירה שלווה עם גגות מחודדים", כותב פינקוס בספר. "השנים חלפו, הימים נערמו זה על גבי זה. את מקומן של האגדות הנושנות תפסו הקידמה והשכל הישר, שהאירו לאדם את דרכו ונימרו את הריק הסוגר עליו מכל עבר בחלומות מכונפים על לבבות מלאכותיים, על מושבות במאדים, על חוכמתה של המכונה ועל עתיד ללא כאב".
איך נהיית סופר? הרי את הנרטיבים שלך סיפרת דרך האיורים והקומיקס, אז איך החלטת לכתוב סיפורים רבי-מלל?
"זה נחמד, כי זה התחיל מכישלון. הייתי חבר בקבוצת 'אקטוס', הוצאנו כל שנה סיפורים בהיקף קצר עד בינוני, רצינו לעבוד על רומן גרפי מלא ושלם, רותו (מודן) אז כתבה את הרומן הגרפי הראשון שלה. אני התחלתי לכתוב את 'הקברט ההיסטורי' שהיה אמור להיות גם הוא רומן גרפי. אבל ראיתי שזה עוסק בהרבה היסטוריה ויש הרבה דמויות, בציורים אני מינימליסט אבל בטקסט אני אוהב הרבה מילים. פשוט נהניתי לכתוב. אחרי שגמרתי חצי ספר שלחתי לנילי מירסקי, שערכה את 'הספריה לעם' בעם עובד. אחרי חודשיים היא השאירה לי הודעה במשיבון, 'ירמי שלום, כאן נילי מירסקי. קראתי את החומר. יש עוד הרבה מה לעבוד, אבל אני חושבת שיש ספר'. הוצפתי אושר שלא ייאמן. הרגשתי שהחיים שלי משתנים. זה באמת היה רגע מכריע".
וככה הכרת את נילי ואחותה ימפה שהיו דמויות חונכות עבורך.
"התוודעתי לכל החבורה, נילי וימפה ומאיר ויזלטיר, שרה ברייטברג, יהושע קנז, זה היה חוג סוער שהייתה לי זכות קצרה מדי להיות איתם, עשר או 13 שנים".
הם מצאו את עצמם ברומנים שלך?
"זו אף פעם לא דמות אחת, זה הלחמים. אבל 'החמדנים' לגמרי משקף את ההוויה הזאת. בספרות אתה לא זוכר בדיוק כל פרט בעלילה, או איך הסיפור מסתיים, אתה זוכר בעיקר את האטמוספירה. וזו העבודה המרכזית שלי בתור סופר".
