"תופים זה לא רעש – זו נשימה" (מאיר)
41 שנה / בשבוע שעבר, כשבאנו לבקר אותו באיכילוב, אמרתי לו: מאירק'ה, אנחנו ביחד 40 שנה. "41", תיקן אותי, "משנת 1985". טוב, עוד שנה, פחות שנה, לא משנה, מילמלתי. היינו ממילא סוג של זוג, לא סימביוטיים, מאוד שונים זה מזה, אבל מלאי אהבה אחד לשני.
מאיר ישראל היה המתופף של הלהקה, של הרוק הישראלי במיטבו, מזל שור. בשנת 2000, בעודנו עובדים על האלבום "צימאון", השליך את האוזניות ואמר: "אני עם 'קליק' באוזן (סוג של מטרונום קצב) לא מנגן". טוב, זה ברור, הוא היה פרפקציוניסט, עקשן מוזיקלי. לא עסק בפוליטיקה, לא שנא איש. "מתופף שלא מקשיב הוא סוליסט בטעות", אמר לי פעם.
הוא פשוט אהב את המוזיקה, את החיים, פירגן ולימד אותנו לאהוב ולחיות בפשטות עם הקפה השחור (זה שרק מרתיחים) וברצון (שבו מצאנו את החיבור המשותף) לנגן פרי סטייל, כלומר חופשיים, מנותקים מהמשפט "אבל כולם עושים ככה". הוא ואני מהאחרונים בארץ שלא משתמשים באוזניות בהופעה, בטח לא נעזרים בהופעות במחשבים, כמו כולם. דברים כאלה הצחיקו אותנו. לא, זו לא שמרנות. זו שמירה על ערכי המוזיקה שלשמה באנו לעולם ולפיה חיינו.
אבא ואמא / שיהיה גרוב (קצב) ושנהיה בטיים (בזמן) זו רק אחת מהוראות המורשת של האיש שעשה לרוק הישראלי מה ששום מתופף לא עשה, זה שניגן תופים כמו שאיש לא ניגן לפניו ולא ינגן אחריו. אפילו סר ג'ורג' מרטין הגדול מהחיפושיות, שגדל עם המתופף רינגו סטאר שמאיר העריץ ושאיתו זכינו להופיע, אמר: "מאיר איז מארוולס (נפלא)". הוא היה מנהיג הלהקה שלנו, או כפי שסיכמנו פעם בהומור, היינו האבא והאמא של הלהקה, לא חשוב מי היה מה. אני חושב שהוא היה האבא.
לא ניתן לתיאור / איך מתארים מתופף כמוהו? שאלה טובה. כי אם לא ראיתם אותו הפסדתם. הוא דיבר עם התופים, שר איתם בשפתיים נפוחות מאוויר, ניפנף בשערו. מאיר היה סערת נפש מהשנייה שהכרתי אותו, אחרי שניגן עם אריק איינשטיין ומתי כספי ובנעוריו עם עוזי פוקס בעוזי והסגנונות, וכמובן היה המתופף של להקת תמוז הבלתי נשכחת באזורי הרוקנרול המופלאים של פעם, שאותם הכי אהב.
כבוד / בשבילי היה כבוד שהסכים לנגן איתי ב-1985. היו אז מעמדות ואני גיששתי את מקומי, כמו שאומרים, אבל הוא הצטרף ועד מהרה מצאנו את עצמנו מנגנים בקיסריה ובפארק. אם אתה רוצה שמאיר יאהב אותך דבר איתו על מוזיקה וסדר לו מיץ תפוזים, שהיה שותה אותו כשהוא מתענג על החיים בעיניים עצומות.
"אני סקרן מה יהיה הלאה", אמר לי כשישבתי ליד מיטתו בשבוע שעבר. אמרתי לו: תשמע, מאז שעזבת, חושב עליך מהבוקר עד הערב. והוא חייך, ככה קיבל אהבה. וכשמיכל וליהי עשו לו רפלקסולוגיה ברגליים ומיכל הטובה קנתה לו שמיכה רכה, היה מאושר ומלא הודיה כמו ילד.
אבא וסבא / ירדתי ביום שני השבוע, תחילת המלחמה, לאולפן שבנה במו ידיו בכפר שבו התגורר בשנתיים וחצי האחרונות עם ריקי, זוגתו השנייה, אחרי שריקי, אשתו הראשונה הבלתי נשכחת, נפטרה (למרבה הפלא לשתיהן קראו ריקי). "מאיר היה רוצה שתראה מה בנה במו ידיו", אמרה בהתרגשות. היה לי קשה ובכל זאת ירדתי. זו הייתה עבודת עץ לתפארת, פדנטית כמו האיש שכל חייו הקפיד לישון לא פחות מתשע שעות ביממה והיה צוחק עליי שאני ישן חמש, זה שאכל רק מתי שצריך ושלהביא לו אבטיח עם גבינה זה היה כאילו הבאת צדפות למלך.
ואכן, הוא היה מלך, אבל קודם כל הכי אבא בעולם. הוא וריקי התחתנו בגיל 19 ונהיו אמא ואבא מסורים לשלוש הבנות המופלאות שלהם, ויקי, שירלי והילי, וסבא וסבתא לעשרת הנכדים שהיה גאה בהם. "כל כך הרבה צחקנו אז ביחד בבית", התוודתה ויקי השבוע, "והנה פתאום אין לנו אבא ואמא, ואנחנו לא רגילות לזה". ואולי גם מאיר צחק - אני יכול להגיד מלמעלה, אבל אולי אלה סיפורים שאנשים ממציאים כדי לנחם את עצמם.
מאיר בום בום בום / אני נזכר שבדרך חזרה מהופעה באמפי צמח לפני מיליון שנה נעטפנו לרגע באהבת הקהל ותהינו מה נעשה כשנהיה מבוגרים והוא ענה לי: "ננגן עוד יותר רוקנרול. מקסימום ג'אז". יש ספר נהדר בשם "אדם טוב קשה למצוא" (מאת פלאנרי או'קונור), אבל אני מצאתי אדם טוב, חבר לחיים, נדיב. לו ראיתם איך הילדים היו הרוסים עליו. כשהיו בני שש ירדן ולני קראו לו מאיר בום בום בום, כשלימד אותם לתופף על היכל הקודש של המצילות שלו.
ומה עכשיו? מה יהיה, סקרן שלי? מי ישתה אוזו? מי יהיה האופטימי הנצחי? מי ילמד את הילדים? מי יגיד לי: "עזוב, אל תקשיב להם"? מי יתווכח עם סינגולדה מי משניהם טעה ב"לב שבור לרסיסים"? מי יאהב את אריק איינשטיין כמוך?
איך מתארים מתופף כמוהו? הוא דיבר עם התופים, שר איתם בשפתיים נפוחות מאוויר, ניפנף בשערו. מאיר היה סערת נפש מהשנייה שהכרתי אותו
היי, אגוסטין / בבוקר שני, כשהמטוסים חלפו לכיוון שמי איראן, לאט-לאט אנשים באו לכפר להיפרד, מיקי גבריאלוב, עוזי פוקס, הגיטריסט חיים רומנו, לאה שבת שכה אהב. המון גם סימסו לי כאילו הייתי בת זוגו. הריאליזם המבאס הזה שנקרא המוות שוב תפס בגרון. בסוף הוא נרדם ואני ביקשתי לא להיכנס לחדר. רציתי שיישאר לי כמו בחמישי האחרון, כשפניו היו טובות כשהאמין שיחזור, כשידעתי כבר שלא וקיללתי את הכל מתסכול. אבל כשסינגולדה נכנס לחדר אמר לו "היי, אגוסטין" (ככה הם כינו זה את זה באהבה) וכולם צחקו מהרגע האנושי המופלא הזה בין שני המוזיקאים האהובים.
בוזוקים / "זה קצת סופיסטיקייטד", היה אומר לא פעם כשהגיב כל שישי לטורים שלי פה, או "יפה כתבת". מאיר היה נדיב מפעם. כל המוזיקה החדשה לא עניינה אותו. אם היה שומע כמה הציעו לי בחברת ההייטק “וויז” כדי לשיר שיר סיום בהופעה היה מתפלץ מהסכום ושואל, באמת? ולא הסכמת? גאה בך, והיה זז הלאה. כשבאנו לשבעה של ויקטוריה, אמו היוונייה היפה, ישבו כל היוונים בסלון וניגנו בוזוקים לזכרה. "ככה זה אצלנו, הסלוניקאים", אמר לי.
הרכבת האחרונה / זה סיפור אמיתי ואני רק משחזר אותו. הרכבת האחרונה עוצרת לאט עכשיו. מאיר מוריד את המצילות ותולה אותן כרגיל על גבו. "איפה עומדים להופיע?" הוא שואל. פה זה בירקנאו ופה נופיע במצעד החיים כי מפה אמא שלי באה, אני עונה. אחר כך, כשההופעה מסתיימת, כולנו יושבים על אריחי האבן המנותצים במקום ששוכנו היהודים האומללים לפני שהלכו אל מותם. אנחנו מביטים בשוטרים הפולנים לפני שעולים לאוטובוס המוביל לקרקוב והוא אומר לי: "יש איים רחוקים, קריביים, איי סיישל, מלדיביים, אבל בשבילי רק איי יוון". אולי לשם נסע האהוב האולטימטיבי שלנו לתופף את עצמו לנצח, או אולי לקיסריה, כמו במילותיו האחרונות שמילמל השבוע, נשבע לכם: "מי יבוא לקיסריה?" ואחר כך הוסיף לבנות האהובות שלו: "ומי תעשה לי רפלקסולוגיה?"
הם קראו לך המתופף ואנחנו קראנו לך אהוב. יהי זכרך ברוך.
