לא מרגיש שאני בטייפקאסט של גבר נרקסיסט / אם אני שופט את הדמויות שלי? לא. יש לי חמלה אליהן, גם אם המעשים שלהן קשים. יש לי רצון לפגוש את הדמות הזאת ממקום אמיתי ולא מתוך איזשהו גוף שלישי. לא מרגיש שאני עושה את אותן דמויות שוב ושוב.
ובכל זאת אפשר לסמן קו בין ׳תעשה לי ילד׳ לבין השף ב׳הטבח׳ - גברים נרקיסיסטים שמכאיבים לסביבה.
עברו כבר איזה מאה שנה מאז ׳תעשה לי ילד׳. מאז עשיתי שלל דמויות. זה אכן מאוד כיף לשחק את הטיפוס הבעייתי, הרבה פעמים גם יותר מעניין. אבל לא מרגיש שאני תקוע עם טייפקאסט. מה גם שזה לא המקצוע היחיד שלי, זה אחד משני המקצועות שלי, ככה שאני נכנס ויוצא לדמויות שבא לי לעשות. אני לא קם בבוקר ושואל מה יהיה פרויקט המשחק הבא שלי ואיך אני אתפרנס.
המקצוע הזה יכול להפוך אותך למשוגע / הסיטואציה הזאת שאתה צריך להיבחר בשביל לעבוד היא סיטואציה מאוד מורכבת. הגיל והמראה שלך והטרנד התקופתי יכתיבו את אם ירצו אותך וככה תוכל להתפרנס . זה באמת יכול להפוך בן אדם למג'נון.
"אנחנו החילונים לא עיצבנו לעצמנו את הפלייבוק של מה זה להיות חילוני. אין לנו את הגמרא ואת התלמוד ואת הרב ואת ספר החוקים. אנחנו הרבה פעמים עגלה ריקה. משתמשים בחופש עד שהוא מפסיק לעניין, ואז מגיעים לאיזה מכל ריק, למרות שארון הספרים החילוני עולה על גדותיו"
ואיך זה במוזיקה עם הלהקה שלך מרסדס בנד וההרכב ליילי?
במוזיקה זה הרבה פחות מהדבר הזה. אתה האחראי, אתה בוחר מה אתה עושה ומתי, הקהל שלך הוא שלך. אתה עובד עם צוות קבוע, לא כל פעם נזרק לתוך הפקה עם אנשים חדשים. וגם בזה יש את הטרללת, זה לעמוד על במה, למכור כרטיסים, לכתוב שירים חדשים, לדאוג לאנשים שמסביבך. אבל כן, יש לי את הפריבילגיה לא להסתמך על להיבחר בכל פעם מחדש. מרסדס בנד הוציאה את האלבום "גילטי סטלה" ויש אלבום בעבודה של ליילי, ההרכב שלי עם גיא לוי.
אף אחד לא באמת יכול להאמין שאמן מצליח הוא מסכן עד שרואים אותו פושט יד, או עד שמגלים שאין לו כסף לסגור את החודש כי הוא כבר מבוגר ולא רוצים אותו יותר. אנחנו גם לא הרבה אנשים, אז אין לנו כוח סקטוריאלי. אנחנו האמנים נמצאים במקום קצת בלתי אפשרי.
ותודה להפסקת הפרסומות.
אני באמת מודה על זה.
יש לי המון כבוד לאמונה / אני נורא מבין את זה שכל דבר שבן אדם מאמין בו לעומק אז זו מבחינתו האמת. ברור לי שמבחינת החרדי האלוהים הוא דבר מוחלט ועבודת האל היא דבר מוחלט, וכל מה שכתוב שם זה מוחלט. הייתי מאוד רוצה לחשוב ולהאמין שגם בקהילה שלנו יש את האמונה הזאת ושהיא מוחלטת. זה שאני חילוני זה לא כי אני לא מאמין, אלא כי אני מאמין במשהו אחר. יש לי הרבה כבוד לאנשים שנותנים את כל כולם למשהו. ואני לא נכנס עכשיו לזה שיש מי שמשתמש בזה בשביל לעשות חרא בעולם. זה חוטא גם לצד שלו.
ואנחנו החילונים לא עיצבנו לעצמנו את הפלייבוק של מה זה להיות חילוני. אין לנו את הגמרא ואת התלמוד ואת הרב ואת ספר החוקים. כשאנחנו מתכנסים זה בדרך כלל כתגובה למשהו ולא כדרך חיים. במובן הזה החילוניות היא יותר קשה, כי הרבה יותר קשה למצוא פתרונות למשהו שהתורה שלו אומרת שיש חופש מוחלט.
בגלל אותו ׳פלייבוק׳ שאתה אומר שחסר לחילונים, הטענה הרבה פעמים נגד החילונים היא שאנחנו ׳עגלה ריקה׳.
כי אנחנו הרבה פעמים עגלה ריקה. משתמשים בחופש עד שהחופש מפסיק לעניין, ואז מגיעים לאיזה מכל ריק. ארון הספרים החילוני עולה על גדותיו. אבל בגלל שאף אחד לא מכריח אותנו להשתמש במדף הספרים או בנפלאות האמנות או במאגרי הידע אתה הרבה פעמים מוצא את עצמך מרוקן מדברים עמוקים או דברים שבן אדם באיזשהו גיל או באיזשהו מצב צריך להתחיל להשתמש בהם בשביל למצוא לעצמו משמעות. לא מלמדים אותנו את זה.
בישראליות כולנו חווים פיצולים / הסדרה שבה אני משחק 'בהסתורה' של כאן 11 שעוסקת בחרדים שמקיימים חילוניות בסתר באיזושהי מסגרת קבוצתית, כשכל אחד נמצא במקום שלו בתוך הדבר הזה. זו תופעה שקיימת. חלק מהיוצרים של הסדרה הם כאלה, וגם חלק מהקאסט היו אנשים כאלה. הם חיים חיים חרדיים, יש להם משפחות, יש להם רב, ויש להם איזושהי פינה שבה הם באים ומשתחררים ובעצם מקיימים חילוניות כלשהי. בסדרה יש קבוצה כזו שיש לה דירה והם נפגשים שם ומקיימים כל מיני טקסי חילוניות. מתלבשים כמו שהם רוצים, שומעים מוזיקה, שותים, רוקדים, מזדיינים. אני משחק את המארגן של הקבוצה הזו, מישהו שבעולם החרדי יש לו מעמד נמוך יחסית, סוג של גבאי בית כנסת שבקבוצה הזו הוא סוג של אדמו״ר. הרצון הכי גדול שלו זה שכל מי שנכנס לדירה לא יעבור לצד השני. זו סדרה עם הרבה אומץ שנוצרה עם המון אהבה על ידי יוסי מדמוני ואבי תפילינסקי, ויש בה הרבה מאוד חמלה לכל הכיוונים.
באמת דבר שחסר היום, חמלה.
אני חושב שזה משהו שיש פה בטונות, אבל האנשים הצעקנים גורמים לנו לחשוב שהיא לא קיימת. אני רואה חמלה בכל מקום שאני הולך אליו, עד שאני פותח את הסטורי.
כמה אתה מכיר מעצמך כאלה פיצולים, כמו אצל ה׳אנוסים׳?
אני חושב שלהיות ישראלים זה לחיות בין קצוות, להיות ממולכדים. להישאר או ללכת. להיות הומניים או להיות מיליטנטיים. לרצות לעזור ולרצות להרוס. להיות נחמד ולהיות מניאק. להתנדב או לקחת יותר מדי כסף. הדבר הזה זה דבר שמאוד מוכר לנו. הסדרה נותנת איזו זווית על המורכבות של מה זה להיות דוס בעולם המודרני הזה. הרי הם כן יודעים הכל, והרבה מהם יכולים להחליט שהם עוזבים. ולעזוב מבחינתם זה לוותר על עולם שקודם כל יש בו הרבה מאוד נוחות נפשית. שהרבי שומר ואלוהים שומר והכל מלמעלה. אבל בסופו של דבר מדובר באנשים כמוני כמוך. ובתוך הדבר הזה המשיכה למה שהחילוניות מציעה והרבה פעמים האינטרפרטציה של איש חרדי שלא באמת מבין, שהחילוניות בעיניו זה הרבה פעמים קלישאה של חילוניות - לבוש, דיבור מסוים, מוזיקה מסוימת. וזה משהו הרבה פעמים ילדותי, אז כשהוא בא לעשות את זה הוא יכול למצוא את עצמו לא מבין. זה כמו שאתה מדמיין חופשת סקי. אתה מגיע לחופשה ומבין שזה לא מה שחשבת. שזה שעה רק להתלבש, ובדרך כלל אתה חוזר עם גבס.
"הגיל והמראה שלך והטרנד התקופתי מכתיבים אם ירצו אותך, ואם תוכל להתפרנס. זה באמת יכול להפוך בן אדם למג'נון. במוזיקה זה פחות. אתה האחראי, בוחר מה אתה עושה ומתי, הקהל שלך הוא שלך. אתה עובד עם צוות קבוע. וגם בזה יש את הטרללת, על במה, למכור כרטיסים, לכתוב שירים חדשים"
אני חרד מהזִקנה וגם מעריץ אותה / מעריץ את מה שהיא מביאה וחרד ממה שהיא לוקחת. מקווה שימציאו דברים שיעשו את זה יותר נוח. אם אני מסתכל אחורה אני מבין שיצא לי יחסית לחיות בזמנים טובים. אני מקווה שמה שקורה בשנים האחרונות לא יגרום לילדים שלי לחיות בזמנים פחות טובים.
הנראות זה דבר שמעסיק אותך עם הגיל?
לא, אני מודע לזה שצריך לשמר ולתחזק, ושיש דברים שאין מה לעשות איתם. אני מתאמן ומנסה לשמור על מה שאני אוכל ושותה. ולפעמים אני מצליח, לפעמים אני נכשל, ותמיד מקווה שיבוא איזה תפקיד שידרוש ממני להיראות טוב.
זוגיות זו עבודה קשה / אני עם קרן (חכמה, במאית, ר״א) מאה שנה. זה יצר מסביבי אוקיינוסים של טוב, של יופי, של עניין ושל אושר. זוגיות זו עבודה קשה, אבל טפו טפו טפו.
איך זה להיות בתפקיד אבא? אתה אבא מביך?
אני לאבא לבנות, זה הדבר היחיד שאני מכיר. אולי בגלל זה יש לי שתי להקות של בנים. אני יכול להביך אותן, כי אם יש בכניסה לבית הספר שלט ענק של אבא, זה אבא מביך. אם האמהות של החברות רואות פרק של ׳לאבד את אליס׳ (מותחן שיצרה וביימה סיגל אבין), זה אבא מביך. גם להיתלות מהמרפסת בבארבי בסטורי…נו, הבנת.
לא מדבר עם הצ'אט / ה-AI והישות החדשה שנוצרת לנו מול העיניים הופכת את כל האירוע הזה שנקרא חיינו על פני האדמה למופע זיקוקים מרהיב ואנחנו הזיקוקים. אני מרגיש שאני פיון בתוך הדבר הזה. אין לי את הכלים לאמוד לאן אנחנו הולכים כישראלים או כקבוצות בתוך הישראליות, לאן אנחנו הולכים כדמוקרטיה, לאן אנחנו הולכים כהורים, כילדים, כאמנים. המכונה עובדת לכל כך הרבה כיוונים במהירות כל כך גדולה שאני יושב בצד ומסתכל, נפעם וחרד.
מה הדבר האחרון ששאלת את ה-AI?
לא מדבר איתו. שיגנוב ת'ראש של מישהו אחר.
איפה המלחמה הנוכחית תופסת אותך?
בבית, עם המשפחה. עצוב לי שאנחנו חיים במציאות כזאת. שאפשר לשאול שאלה כזאת כמו ״איפה זה תפס אותך הפעם?״ שזה דבר שהוא רגיל בשביל הילדות שלי, בנות 10, 16 ו-19. יש הרבה רגישות והרבה שאלות שנשאלות שאין עליהן תשובה. הרבה הבטחות חסרות כיסוי על זה שאנחנו שומרים עליהן. ימים יגידו.
יש מחשבות בתקופה הזאת על ׳למה אתם מגדלים אותן פה?׳
זה עידן כזה שמציב בפניך שאלות, אבל השמיכה קצרה בכל מקום שנסתכל עליו. אני חושב שלהיות פה עם האנשים שלך זה הפתרון.
