מלחמת איראן השנייה הפכה את 'הצילו' ('מי יציל את הבית שלי') לאקטואלי ורלוונטי מתמיד, כאילו לא חלפו 37 שנה מאז שדפנה דקל הקליטה את השאלה שעדיין בוערת בכל ישראלי. גם היום אפשר בקלות להזדהות עם המילים "אגרוף הוטח בפני הציבור, ועוד שמרו שם על שלום הדיבור, ניידת משטרה וניידת שידור".
"השיר הזה יהיה תכף בן 40", דקל מאשרת, "ואחרי 7 באוקטובר זה מרגיש כאילו רחל שפירא, שכתבה את המילים, צפתה את העתיד. שלמה צח, המנהל שלי, רצה שזה יהיה השיר הראשון שנוציא לרדיו והתנגדתי בתוקף. שאלתי, 'זה נראה לך הגיוני שזמרת בתחילת דרכה תצא עם שיר מחאה?' ושלמה טען 'זה לא יעבור כשיר מחאה, זה יעבור בתור שיר קליט'. בנוסף, טענתי שהש
יר הזה לא מייצג את האלבום, שרובו שירי אהבה".
מי צדק?
"שנינו. הוצאנו את השיר במעטפת של צלופן ורוד, עם קליפ מתוק שעקר ממנו את העוקץ של המחאה. שמחתי שלא התעמקו בטקסט במלואו. בגלל שזה היה השיר הראשון שלי, ובגלל שהוא קיבל חיבוק גדול מהקהל, הרשיתי לעצמי ליהנות מההצלחה שלו. אז שלמה צדק. עובדה שהשיר עדיין כאן. אבל גם החשש שלי התממש: 'מי יציל' באמת קבר את כל האלבום. הוא נתן לי תיוג שלא התאים לשירים האישיים שהקלטתי והקהל התקשה לחבר בין שני העולמות".
באלבומה השני היא התנצחה עם צח בעניין 'אחכה לך' של הנשמות הטהורות ונאוה ברוכין. "אמרתי שאני לא מסוגלת להקליט אותו כי זה שיר איקוני, בתור אחת שגדלה על השיר הזה פחדתי לעשות לו נזק. אז שלמה עשה לי תרגיל: באותה תקופה אדם ז"ל ואני נסענו המון יחד להצגות של 'פלאי קלעים', ובאחת הנסיעות הוא עשה לי שיחה. אדם, שחידש את 'קפה אצל ברטה' ו'בלדה בין כוכבים', טען שהם עשו לו רק טוב, בסוף הוא שיכנע אותי. למחרת עידכנתי את שלמה והוא העמיד פני מופתע, כאילו אין לו יד ורגל במזימה".
כצפוי, גם כשמירי פרלמן, שותפתו של צח, העלתה את הרעיון לחגוג לדקל 40 שנות יצירה, היא התנגדה. "שאלתי 'למה לסכם? ולמה עכשיו, כשאני בדרייב מטורף של עשייה?' מירי אמרה 'זה לא סיכום, אנחנו עוצרים לרגע אחד, מסתכלים על מה שעשינו וממשיכים'. אז נעצנו תאריך – 27.4, היכל התרבות פתח-תקווה, בליווי סימפונט רעננה, התחלתי לעבוד עם הבמאי אלון אופיר והזמנתי הרבה אורחים שמייצגים תחנות שונות בקריירה שלי".
אחד הקולות מן העבר שיגיעו להתארח הוא ד"ר ראובן לביא, רופא פסיכיאטר ששירת לצידה בלהקת הנח"ל – תקופה שדקל לא נוסטלגית לגביה. "טובי היוצרים באותה התקופה עבדו איתנו. הבאנו שלאגרים, 'שרית הספרית' ו'שיר הסלנג' והתחרות בתוך הלהקה הייתה גדולה. בכל פעם שהגיע שיר המתח עלה, מי ישיר את הסולו הבא, ואני הייתי נחבאת אל הכלים. בלהקה היו כאלה שהגיעו מ'צופי תל-אביב' עם המון ביטחון ואני מאשדוד. כשנגמרו הסולואים ולא קיבלתי אף סולו אמרתי 'אוקיי, כנראה שזה עוד לא הזמן שלי. הזמן שלך עוד יבוא'".
הוא בא כשנעמי שמר שלחה ללהקה את 'התחדשות אחרת'. "אריק רודיך בחן אותנו ובחר בי ואף אחד לא צפה שדווקא זה יהיה הלהיט של הלהקה. הוא כבש את כל תוכניות הרדיו והטלוויזיה ולא נראה לי שחבריי ללהקה חיבבו את זה במיוחד".
באיזו רמה?
"פעם פגשתי אחד מהם והוא אמר לי 'כן, ירדנו עלייך'. זאת לא הייתה תקופה חביבה בחיי, היא לא זכורה לי לטוב, אבל..."
"לא בא לי להגיד שאני לא מרגישה בת 60 בגלל שכולן אומרות את זה, אבל אני רואה לאן זה הולך. כל הקמטים עליי, עוד לא עשיתי כלום. ברור שיש מה לשפץ, אבל אני מבועתת מהמחשבה שבוקר אחד לא אזהה את עצמי"
אזעקה. אנחנו רצות לממ"ד בבית שלי, שעמוס בנכדים. לא נעים לי מחוסר ההתרגשות שהם מפגינים כלפי האורחת הבלתי מזוהה, אבל דקל לא נעלבת. "זה לא שהם לא זוכרים את 'דפנה ודודידו'. אם היו לך נכדים בני 20 הם לא היו עוברים על זה בשתיקה".
בראשית האלף הנוכחי, כשערוץ הופ! עלה לאוויר, לא היה ילד שלא הכיר אותה. כצפוי, גם להצעה להיות מלכת הילדים דקל התנגדה בהתחלה. "אמרתי למירי ולשלמה, 'יש לי תחושה שסדרה שלי תפגע בכל מה שאני עושה בתחום המבוגרים'. הם טענו שאפשר יהיה לשלב, כמו ששילבנו בשנים של 'פלאי קלעים' ו'זרעים של מסטיק', אבל החשיפה העצומה של 'דפנה ודודידו' שינתה את חוקי המשחק. הקהל לא הצליח לקבל את זה שאחר הצהריים הוא רואה אותי בבית, עם הילדים, ובערב הוא אמור לקנות כרטיס ולראות אותי בחליפה. הבנתי את הקושי ולכן, כשעשיתי את הקאט מעולם הילדים, הוא היה חד-משמעי".
וזה הוכיח את עצמו?
"שלוש שנים לא עשיתי כלום. כדי להתעודד קראתי לזה 'אבטלה מבחירה'. אלה היו שנים מאוד לא פשוטות. ישבתי בבית, חשבתי, כתבתי ולאט-לאט זה נפתח. הקלטתי אלבום שלא מאוד הצליח, אבל פתח לי איזו דלת, פתאום שוב הקשיבו למוזיקה שלי, ופתאום הגיע עוד מחזמר ואז, לשמחתי הרבה, נפרץ הסכר".
אין בה שום געגוע לעידן דודידו, בדיוק כמו שהיא לא מתגעגעת לפופולריות שידעה בניינטיז, כשהמעריצות השרופות קיעקעו על זרועותיהן את שמה. "הן היו חבורה של עשר בנות בערך, מעריצות קבועות שבאו לכל ההופעות שלי ולכל מקום שבו היו לי צילומים. בהתחלה זה היה נחמד, כשקלטתי שהן מחכות לי גם במרחק של עשר שעות נסיעה זה התחיל להלחיץ. בשלב הקעקועים כבר ממש פחדתי, אבל מה יכולתי לעשות חוץ מלתת להן המון תשומת לב ואהבה? ישבתי איתן לשיחות, דיברתי עם ההורים שלהן, באיזשהו שלב גם אמא שלי נכנסה לתמונה בניסיון להרגיע".
לא היית רוצה לחוות שוב כזו הערצה?
"לא, כי אין בה שום דבר טוב. אני מברכת כל יום על האהבה שאני מקבלת ברחוב, היא כל כך לא מובנת לי מאליה, בטח לא אחרי כל כך הרבה שנים, ואני שמחה בה ורוצה שככה זה יישאר. בלי דרמות ובלי טירוף. למי זה בריא? לא לי ובטח שלא למעריצים".
מלבד לדרמות המעריצות, דקל התמודדה גם עם מלחמה מפורסמת שנכפתה עליה, כשענת עצמון, מקום שני בקדם-אירוויזיון 1992, דרשה לפסול את השיר 'זה רק ספורט', שאיתו דקל נבחרה לייצג את ישראל, בשל חריגה בת 17 שניות מהתקנון. "במהלך השנים ענת ואני נפגשנו כמה פעמים. היא אישה מקסימה. לדעתי היא קיבלה כמה עצות אחיתופל. לא דיברנו על זה לעומק. ממרחק הזמן שתינו צוחקות על זה ועכשיו ענת תתארח בערב שלי. זה יהיה הקלוז'ר".
נעלבת ממנה?
"זה היה אירוע משעשע, למעט העובדה שבמקום להיכנס לחזרות מצאתי את עצמי בבית המשפט בתור נאשמת. ישבתי על ספסל הנאשמים, הקשבתי לעדויות ושאלתי את עצמי בשביל מה צריך את זה. גם לא ממש בער לי לנסוע בגלל שהיה לי תאריך לחתונה. בנוסף, שיחקתי בתיאטרונטו, והייתי משוכנעת שמעכשיו תיאטרון הוא העניין. האירוויזיון היה בטעות, סטייה מהדרך. במהלך המשפט אמרתי 'זה לא נורא אם יחליטו שלא אייצג את ישראל, שהיא תיסע, אני אמשיך פה בתיאטרון ובהכנות לחתונה".
האמירה "שהיא תיסע" לא מעידה על אמביציה בוערת.
"זה נכון שאני לא מרפקנית וזה נכון שיש דברים שאני לא מוצאת לנכון להילחם עליהם, אבל אי-אפשר להישאר 40 שנה במקצוע הזה ללא אמביציה. אני מאמינה שמה שצריך לקרות בסופו של דבר קורה ושהעולם די פועל לטובתי. אין אצלי דרמות. אני חושבת שבחיים יש מספיק דרמות ולא צריך לייצר אותן גם במקצוע. עדיף לקחת הכל בפרופורציה".
אבל הגעת למקום שישי!
"שלוש הדקות שלי על הבמה נמחקו לי מהזיכרון לחלוטין, כנראה מרוב התרגשות. אני זוכרת שהצבתי את רגל ימין על הבמה, יצאתי וזהו. הייתי משוכנעת שדילגתי על אחד הבתים. האירוויזיון של היום הוא פחות תחרות של שירים, הוא קצת קרקס ומאוד פוליטי. לא סתם נסעתי עם שיר שנקרא 'זה רק ספורט'. אמרתי לאהוד (מנור) שזאת תחרות מוזיקלית כיפית ושזה מה שאני רוצה לקחת איתי לשם ומשם. גם באירוויזיון שלי הייתה פוליטיקה, יוון הצביעה לקפריסין וקפריסין הצביעה ליוון, בקטנות, לא בעוצמות שיש היום. במצב הנוכחי, אולי עדיף להפסיק עם האירוויזיון".
למרות זאת, היא מאמינה בנועם בתן ("שילוב של כוח, ביטחון וצניעות, וכישרון-על כמובן") וב'מישל' ("מקסים, קליט, נוגע, מחובר לנועם הכי מדויק שאפשר") וגם בצרפתית שהשתלטה על העברית. "בזמני, אסור היה לשיר באנגלית. בסוף השיר, במקום 'זה רק ספורט' שרתי 'ויוואה ספורט' וקיבלנו על הראש. חלק מהקסם של התחרות נבע, בעיניי, מהמצלולים של השפות השונות, אהבתי להקשיב למגוון. היום כולם שרים באנגלית, וזה כאילו אתה נוסע באיזה כביש באנגליה ומדליק ערוץ באנגלית. הקסם הזה אבד".
לצד עצמון, יופיעו עם דקל במופע ה-40 שלה גם המוזיקאי אבי חן שגילה אותה בגיל 15, סיגל שחמון, עמית צח, דרור קרן ורוני דלומי. "אני ורוני נפגשנו במחזמר 'סימני דרך' של נעמי שמר. התאהבנו זו בזו ממבט ראשון. יש בינינו חיבור חזק למרות שמבחינת הגיל היא יכולה להיות הבת שלי. יש בנו משהו מאוד דומה בהסתכלות על המקצוע ועל החיים. עכשיו נתחיל לשחק ביחד ב'היומן', בתיאטרון חיפה, בבימויו של משה קפטן. הצגה ראשונה אמורה להיות ב-19.3, אבל המלחמה, המלחמה".
"האירוויזיון היה בטעות, סטייה מהדרך. במקום חזרות מצאתי את עצמי בבית המשפט. ישבתי על ספסל הנאשמים, הקשבתי לעדויות ושאלתי את עצמי בשביל מה צריך את זה. אמרתי 'זה לא נורא אם יחליטו שלא אייצג את ישראל"
בתעודת הזהות היא דפנה דקל-כהן, "נשואה באושר טפו טפו טפו לגבר מדהים ואמא לשלושה בנים. הכרתי את אחו כשהייתי בת 17 וחצי, הוא שנה מעליי. נפגשנו באיזה פאב באשדוד, הבעלים עשה לי אודישן ואחו ישב ליד הפסנתר. שרתי את 'יש לך חבר' של קרול קינג, אחו ניגן, הסתכלתי עליו ושנינו שמענו את הקליק".
אף פעם לא היה לך פומו?
"אין לי פומו בשום תחום. אני מסתובבת בעולם הזה בעיניים פקוחות. אני רואה מה יש מסביב ואני לא חושבת שמה שיש לי בבית הוא פחות. נהפוך הוא. אנשים מחליפים ומנסים ומפסידים דברים אחרים בדרך. יכול להיות שיש אנשים שצריכים לעשות את העצירה הזאת, שאחריה הם מחליפים פרטנר ומגיעים למקום יותר טוב. גם אני כל הזמן בודקת, גם במקצוע וגם בחיים האישיים, וכשלא טוב לי במקום מסוים אני קמה והולכת".
דקה לפני 60 (במאי) היא לא פוחדת מהחלפת הקידומת, "אבל באופן כללי אני לא מחבבת את הקונספט של התבגרות. למה אי-אפשר לעצור את התהליכים הפיזיולוגיים בגיל 40? אני לא מגזימה, לא ביקשתי לחזור לגיל 20. בעצם, גם 50 זה בסדר".
איפה גיל 60 פוגש אותך?
"לא בא לי להגיד שאני לא מרגישה בת 60 בגלל שכולן אומרות את זה, אבל אני רואה לאן זה הולך. אמא שלי נפטרה מסרטן השד בגיל 62. היא עברה כריתה חלקית והייתה אמורה לעבור רק כימותרפיה, בלי הקרנות, אבל אז היא נפלה על איזה שרלטן אלטרנטיבי, שטען שהטיפולים הקונבנציונליים יפריעו לטיפולים שלו. התחננתי לפניה שתקבל את שני סוגי הטיפולים, אבל היא האמינה בשרלטן וכשהגיעה לבית חולים כבר הייתה בשלב סופני. מאז, בכל בדיקת ממוגרפיה, אני מרגישה שקניתי לי עוד שנה".
והקמטים?
"כולם עליי, עוד לא עשיתי כלום. ברור שיש מה לשפץ, אבל אני מבועתת מהמחשבה שבוקר אחד אצחצח שיניים מול הראי ולא אזהה את עצמי. אני מכירה את הפנים שלי כמו שהם ולא בא לי לראות פתאום פנים של מישהי אחרת. גם הזריקות מפחידות אותי ולא בגלל הדקירה, בגלל החומר. אני הבנאדם הכי אלרגי בעולם, כל דבר מעורר אצלי אלרגיה, צמחים, מאכלים, מזג האוויר, אני אלרגית לחיים, פחות או יותר".
