ליל שני בחצות / זה היה שידור הזוי בליל שני. בחצות ודקה בערך נהיו התרעות על הצפון (משני הכיוונים) ובאותו זמן טראמפ דיבר בשידור חי, כשהוא כדרכו מפליג בדיבור אסוציאטיבי מלא סתירות, כן ימשיך במלחמה-לא ימשיך. אברי לבש קסדה כתומה כמו זו של האופניים שלי. עשיתי קפה ואלה הדברים שהצטברו לי: "המסיבה" לכבוד מאיר בתום השבעה באותו יום שני הייתה מלאת שירה ונגינת בוזוקים, אבל נותרתי עצוב. "המדינה הוקמה על ידי אנשים אופטימיים" (אמר ג’קי לוי אחר הצהריים וזה נחרת לי בראש). "איזה מדהים הצבא שלנו", אמר טראמפ והתכוון לצבא אמריקה. גם שלנו נפלא (רצינו לצעוק), שלא לדבר על הטייסים המופלאים שטסו הלוך ושוב, על המילואימניקים והסדירים שנכנסו שוב למדינת החיזבאללה. "אני דואגת לו", אמרה לי אמא של טייס, חברה. צריך היה לגלות סבלנות כי המציאות תספר בסוף את הסיפור האמיתי שלה אחרי שאנחנו המצאנו סיפורים לעצמנו. איך אתה? שאלתי מישהו. "אני שונא רק כשאני מוכרח", ענה בהקשר למשהו.
זיכרון ישן עם אמא / אכפת לך, אמא, שנשב זה ליד זה במקלט? שאלתי את אמי. זה היה זיכרון מעומעם מאחת המלחמות הישנות לפני שנים, כשהייתי ילד בן שמונה. אני זוכר שהייתה אזעקה. כל השכנים ירדו למקלט במהירות. ניסיתי להידחף ולא הצלחתי בגלל גובהי הנמוך. אחר כך, כשהם ישבו יחד צפופים במעבה המקלט של הבית ברחוב ברנדיס בתל-אביב, בגלל הבלגן נוצרה סיטואציה שאמא ישבה מולי ולא לצידי. נורא רציתי לשבת דווקא ליד אמא, שתשמור עליי. ואז, ברגע של החלטה, קמתי, הזזתי את השכן הגבוה ובאתי לשבת לצידה ורווח לי, כמו הילדים של היום שחלקם מפחדים ללכת לחדר השני ומבקשים שאמא תבוא איתם.
לייף איז... / מותו של מאיר זיעזע את עולמנו, חבריו, נגניו, משפחתו. השבוע היה מלווה בחוסר שינה, מחשבות, זיכרונות, געגועים, מה לא? ואז נזכרתי במשפט שלו: לייף איז נייס באט דנג'רס טו. זה היה המשפט שלך, מאירק'ה, החיים חמודים אבל גם מסוכנים. אלוהים, כמה צדקת.
הנה חרדה / חרדה אין לה שם / היא לא דופקת בדלת / היא רק נכנסת בשקט /יושבת לידך בסלון. /
חרדה שומעת איתך חדשות / ומחכה. חרדה מוכחשת (אני לא חרד, אמר הילד החרד). /
אבל בהתרעה לפני האזעקה יש רגע קטן שבו העולם מחזיק את הנשימה / אחר כך בא הצליל של החרדה. / הרגע הקטן הזה הוא הפחד האמיתי.
אזרחים עם כלבים במלחמה / השבוע נקלעתי בזמן אזעקה למקלט של הבניין של שירי, בתי, ובעלה, יפתח, הנכדים והשכנות המתוקות שלהם, זוהרה והניה. וכשג'ימי, הכלב הגדול שלהם בעל פני הזאב, ליקק את ידי בידידות, שירי אמרה לי: "אבא, חבק אותו". חיבקתי והירהרתי שיש משהו מנחם בנוכחות של כלב במקלט יחד איתנו. כן, זו תמונה שחוזרת כמעט בכל יום. אדם עומד ליד מקלט עירוני גדול, ביד אחת תיק קטן, ביד השנייה רצועה של כלב. העולם סביבם רועש התרעות, אזעקות, הודעות בטלפון, אנשים רצים למקלטים והכלב, שלא מבין פוליטיקה ולא מבין גבולות, רק מסתכל על בעליו ושואל בעיניים: לאן הולכים עכשיו?
במלחמת העולם השנייה אנשים ברחו עם חתולים בתוך מעילים. ובתמונות של השנים האחרונות, בתוך מציאות שבה הכל מרגיש לא יציב, יצור קטן שממשיך ללכת לידך — מזכיר לך שהחיים עדיין כאן. כשהגיע רגע השחרור (אחרי ששבר טיל נפל לא רחוק מאיתנו) ג'ימי יצא אחרון — ולאט. הוא טיפוס חכם, היה זהיר. ואז עשה את הדבר הכי רגיל בעולם: הריח את האדמה, הרים רגל והשתין.
רגע של תיירות בארץ האויב / בקריית-שמונה ראינו השבוע אנשים אמיצים ומעוררי הערצה. מזל שיש כאלה. מזל שלמרות הכל הציפורים עדיין מצייצות בבוקר. אלימות בין העמים מכוסה תמיד בגלימת אידיאליזם.
גיציס לדעתי אף פעם לא ישן, אמרתי לה כשהשדר הנאמן הופיע שוב ושוב על המרקע עם תמונת מפרץ חיפה מאחוריו. "גם אתה ישן בקושי", השיבה. אחר כך ירדנו למקלט. ישבנו כמו זומבים. המלחמה היא סדרת אבסורדים, מתחילה ככה ונגמרת אחרת, אמרתי לה. ואז הצעתי לה בתור שיא האבסורד לעשות טיול מאורגן באיראן בפלאפון. פתחתי אותו במושג "איראן תיירות" והבטנו:
'סתכלי, הנה פרספוליס, בירתה הטקסית של האימפריה הפרסית שכוללת מדרגות אבן, תבליטים ושרידי ארמונות. הנה מי שמכונה אספהאן — חצי העולם, העיר הזו עם השמועות על האוצר, 450 ק"ג אורניום. תביטי במסגד האימאם בטורקיז, קבר כורש בפסארגאדה. "ומה זו?" שאלה. זו יזד, העיר המדברית העשויה מלבני בוץ, הקראתי לה. הנה שיראז, עיר המשוררים, האי כיש במפרץ הפרסי, אתר חופים וצלילה.
באופן לא מוזר יש באיראן גם כמה אתרים שקשורים לנו, היהודים, אמרתי, רוצה לדעת? "בטח". קבר אסתר ומרדכי בעיר המדאן, קבר דניאל הנביא בעיר שושן, בית הכנסת העתיק בטהרן. לידיעתך, היהודים חיו בפרס 2,700 שנה והמלך כורש איפשר להם לחזור לירושלים. "יש במלחמה אבסורדים מטורפים וגם מהממים מאוד", אמרה כשעלינו.
במקלט ביום ה-11 / כל אימת שירדנו למקלט היא שרה לי קבוע באוזן: "ושוב איתכם, ושוב איתכם". זה של אילנית, לא? שאלתי. "בטח".
עקשנותו, המכירה והחזרה / בעגלת הקפה השכונתית שהוקמה רק לאחרונה כדי לנחם את התושבים הצטופפו מלא אנשים בבוקר. מישהו היה אחראי על הנפילות, ומישהו אחר על איך יוצאים מהן. ככה זה אצלנו, אנחנו עַם עִם עורף עקשני. נכנסתי לירקן וקניתי לנו ארטישוק ענק, שנתפנק במלחמה. ובערב, כשבישלנו אותו ואז קילפנו את העלים, היא סיפרה לי על עקשנותו של מאיר האהוב סיפור שהלך ככה:
יום אחד החליט מאיר למכור את סט התופים הישן שלו. אני מניח שפירסם מודעה או משהו כזה, ולימים הגיע איזה קונה, רכש אותו ונעלם. עבר זמן ומסיבה שלא ידועה לי (ולא לאיש כבר) מאיר התחרט, משהו השתחרר לו, ואז החליט להשיב לעצמו את התופים. הוא בירר, נסע, הלך בדרכים לא דרכים עד שהגיע לפי השמועה לעפולה, שם מצא אותם ושיכנע את הרוכש למכור לו אותם בחזרה.
אני אוהב את הסיפור הזה על העקשנות שלו, על החרטה ועל השתנותם של החיים.
משהו משתנה / בפעם המאה אלף, מזהירים אותנו אנשי פיקוד העורף לא לצאת לפני הזמן. הבארבי נשאר ריק בינתיים. ואיפשהו באזורי התקוות האנושיות, אולי מתוך שאיפה לטוב, זימרו נערי מקהלה את "זהו שיר אחרי מלחמה" של אריק. אבל בגדול, עד שזה יגיע נצטרך לחשוב שוב על העתיד שלנו. אין ספק, משהו משתנה, רק שמרוב פרשנים ופאנלים איש לא הבין כלום. מילים, דרכן לפרוח באוויר ולהיעלם. בינינו, מישהו באמת יודע לפרשן את החיים?
"מותק, שב", אמרה אמא במקלט ההוא. שמתי את הראש ונרדמתי על כתפה עם החרדה ומחשבות של ילד. בבוקר בעטתי בעקב בעצבנות, וזה נשאר לי מאז. בלילה לא ישן.
