הנדיבים / מצאתי את עצמי מבלה איתם במקלט כמה פעמים - בביקוריי אצל בתי, בביקוריהם אצלי ובמקרה, כשפשוט רכבתי באזור והייתה התרעה אז נכנסתי. הצעירים האלה במלחמה הם הנכדים שלי, הם האהובים, מה שנקרא, הם הנדיבים אליי. לפעמים הם פה ולפעמים בבתיהם. אבל פה: "סבוק, רוצה מים?" "סודה?" "קפה?" "שיר חדש?" כי אצלנו כולם מוזיקאים.
שיחה רצינית / אני מספר להם שבבליץ הבריטי מול גרמניה הנאצית הלונדונים חטפו הפגזות במשך שמונה חודשים ובעצם חיו מתחת לאדמה בטיובים. הם יושבים ומקשיבים עייפים וכמו כולנו הם לא מכירים את הפתרון, רק את החידה.
מבחינתם מה שקורה פה זו מין אשליה טרום בגרותית. מה פירוש? אני שואל ואחד מסביר לי שזה מין מצב אשלייתי שמאפיין תחושת אידיאליזציה שבה הכל פשוט וברור, טובים מול רעים, ושהצדק תמיד ינצח עד שנתקלים בזרוע המציאות ושם הכל נהיה מורכב. ממממעניין, אני אומר. “ככה מתחילה מלחמה”, אומר בן ה-27, “העניין זה איך היא נגמרת”. בסוף זה שקורא ספרים מצטט את יון פוסה, חתן פרס נובל שכתב: “יש חורים שאפשר לראות דרכם מבעד לקירות”.
זה המצב פה?
"זה המצב במלחמות", הוא עונה, "מלא חורים".
טוב, מישהו בא לאכול שווארמה מבעד לאזעקות? אני שואל.
"בטח", אומר האחד.
"אני צמחוני", אומר השני, "אבל אבוא איתכם".
בר-מצווש שלא הייתה / אני מביט בהם. אוי, אלוהים, לאן נעלמו השנים? במיוחד במלחמה הזאת שמטשטשת את הזמנים, את הגילים - מבוגרים הם ילדים וילדים לא פעם מבוגרים, כמו שהלילות לא לילות והימים לא ימים. קחו את הסיפור המוזר של הנכד בן ה-13 שלי, ילד מיוחד במינו שהיה אמור לחגוג בר-מצווה ממש ביום שנפתחה המלחמה (להזכירכם בשבת). העלייה לתורה נדחתה, הוא לקח את זה כמו גבר. קניתי לו גיטרה. הוא מנגן ושר כל המלחמה. אני מתנחם בעובדה שאולי הוא יזכור את הבר-מצווה שלא הייתה יותר ממה שהיה זוכר לולא נדחתה.
ישנים המון / כשהיו קטנים לא היו עונים כמעט לווטסאפים. פעם סימסתי לאחד מהם בחורף: מה נשמע? וענה לי בקיץ: בסדר סבא. אבל במלחמה הזאת הם ערניים, עונים, מקפידים להיכנס ולצאת לפי ההוראות. ועם כל זאת, הם גדלים יותר מהר מהמצופה, בטח במלחמה. לא רק בגוף, בעיקר בנפש. הם חושבים שדברים שקרו לנו לא יקרו להם לעולם, ולא יודעים שדברים שקורים להם לא יקרו לנו לעולם. הם מקנאים בנו ("הייתה לכם תקופה כזאת שהאושר בא בזעם", מצטט לי אחד מהם משיריי). הם ישנים המון, בעיקר ביום. ארוחת הבוקר שלהם זו ארוחת הצהריים שלי. שמתי לב לעוד דבר - שבחייהם האישיים הם שומרים את עצמם לעצמם. אצלם כשקשר מסתבך מדי ומראה סימני תלות, הם מתירים אותו במהירות בטענה שעדיין לא מתאים להם להיקשר מדי.
התרעה בכביש / 'סתכלו על הצעירים שלכם בחורף 2026, ילדיכם, נכדיכם, צעיריכם. האם הם משתנים לנגד עיניכם? האם אתם מבחינים במשהו? הרי ברור שהם לא לומדים מלחמה מספרים אלא מצליל ומטיל, מציות וסיוט. הצעירים האלה מחורף 2026, ולא משנה באיזה גיל הם, יודעים לזהות מרחק לפי זמן, כלומר כמה דקות יש כדי לתפוס מחסה קרוב. התרעה רועשת ומפחידה יכולה לתפוס אותם גם ברחוב, בכביש, בשכונה. וכשזה קורה הם לא יתביישו לבקש למצוא מחסה באיזה בניין לא מוכר - אני נבוך מזה, מודה. הם ראפיסטים בעל כורחם. המילים המלחמתיות דוהרות וגדלות להם בפה - יירוט, כטב"ם, טיל, דובר צה"ל - חמינאיות, מלאות רפטטיביות מלחמתית. הם לא בדיוק זוכרים מה שם המבצע מלבד שהמילה "אריה" נמצאת בתוכו, אבל הם מתחשבנים לשפה, אוהבים אותה.
"היי, מתחשק לכם לשמוע שיר חדש?" שואל מישהו מהם את באי המקלט, כולל השכנות מהבניין, באמצע היירוטים. הוא אחד כזה שלא נפרד מהגיטרה. טוב, למי יש עצבים? לי לא. להם כנראה כן. אבל אני מקשיב, חייבים לגלות אורך רוח.
ממשיכים / הצעירה (15) מסבירה לי שילדים בגילה עושים את מה שילדים תמיד עושים. מה הם עושים? אני שואל. "הם ממשיכים", היא עונה, "נו מטר וואט". אני מביט בה וחושב שיום אחד כשישאלו אותה מה היה לה בחורף 2026 היא לא תדבר על גשם. היא לומדת אמנות אז כנראה תגיד: זה היה החורף שבו למדתי על חיסול במקום פיסול. "רק אגמור לשתוק ואשוב", היא אומרת לחברה שלה בשיחת פלאפון.
לכתוב על אהבה / הצעירים האלה יהיו האמנים שינסו ברבות הימים לכתוב על אהבה בעולם. וזה בכלל לא פשוט בעולם כל כך כועס ונלחם ורוטן ומרכל ומפציץ ומפגיז. ועוד משהו מסימני התקופה, ככל שאני מתקרב אליהם במלחמה אני שם לב שחלק מהם חיים כרגע בתוך התאהבות טינדרית חולפת בת יומיים. כלומר לפעמים הם מעדיפים לישון עם מישהי מאשר להיות איתה. ואז להתחפף. ובעיניי אלה סימפטומים של חיפוש קרבה מהירה, זו בדידות מלחמתית.
לרכוב עד סיציליה / "שמע, סבוק", אומר אחד, "לרגעים אתה לא קורא אותנו נכון וטועה בהבנת חיינו. בעולם מתוקן יכולתי לרכוב באופניים אחרי מישהי עד לסיציליה, רק שזה לא עולם מתוקן".
ברצינות? אני מתפעם, אז בוא נרכב לפחות אתה ואני, רק עד לפארק. ואם תהיה התרעה נתחבא.
"אם אתה לא יודע, לפני שבועיים נפלה חתיכת טיל באזור הפארק".
ברצינות?
"באמת. לא שמעת? עובד הודי נפצע שם קשה".
לא ידעתי שזה כה התקרב אלינו, כאילו עד הודו.
כשהייתי בגילם / כשהייתי בגילם כל דרך שעברנו התחילה ישר מגעגועים. מה הכוונה? שבשנייה שחצינו כל מטר בה, כבר התגעגענו למה שהשארנו מאחור. אז הם לא דומים לנו. הם פחות נוסטלגיים לעצמם ובאופן מוזר יותר מתגעגעים דווקא לאירועי הדור שלי, לשירים של אז. מצד שני, מתפלספים, בוחנים סיטואציות, מחוברים להורים.
"סבא, אתה חושב שאני מתנשא כי אני לא מקבל את הכל כמובן מאליו?" שואל אחד.
מה פתאום, אני חושב שאתה בסך הכל מתנסה.
אחר כך שוב אזעקה, שוב למקלטים, שוב לילה ללא שינה. אני חש זומבי ומחבק אחד ואומר לו: המצב כרגע הוא כאילו נעמדת ליד המעלית וכשהדלת שלה נפתחת אתה לא נכנס אליה כי אתה לא יודע לאיזו קומה רצית להגיע.
הם והכלב / 2026. הילדים של המלחמה הזו, מי יודע איך ייצאו ממנה. האם בטראומות? יש מצב. אני יוצא החוצה אחרי ששהינו יחד במקלט, לוגם מהמים, מביט בהם כשהם מוציאים את הכלב (ג'ימי) שהתחבא ביירוטים מתחת לכיסא. הם צועדים איתו לאט ברחוב. הוא עושה את צרכיו. איך השנים חולפות בין המלחמות ותוך כדי, אני חושב. אחר כך מתחילה התרעה אגֵיין. אני כבר בדרך הביתה. לא אעצור. אני מקווה שאספיק להגיע בעשר דקות.
הגעת בזמן? הם מסמסים (כי הם זוכרים שאני נבוך להיכנס לאיזה מקלט לא מוכר). כן, כן, אני עונה. ואחר כך מחכים, מתפללים, מקווים לסוף טוב.
