בלי שתיכנן הפך ישי שריד מומחה בענייני בית המקדש. זה התחיל עם ספרו 'השלישי', שתיאר את מלכות יהודה העתידית ובית המקדש השלישי, וכעת בספרו החדש 'חנוך הרופא מכורזים' אמנם המקדש לא במרכז העלילה אבל כולו מתרחש בימי בית שני. כך שמומחיות לתקופה יש לו. שריד, אחד הסופרים החשובים הכותבים כאן היום, אמנם גדל בבית חילוני — אביו כידוע היה הח"כ והשר לשעבר וראש מפלגת מרצ, יוסי שריד — אבל הוא קשור בעבותות למסורת היהודית. הוא אפילו מתעורר מוקדם בבקרים ומאזין למשניות שקוראים בתחנות הרדיו החרדיות.
"אחרי שפורסם 'השלישי' קיבלתי שבחים מאנשים שעוסקים בנושא", מספר שריד. "אמרו לי שהעיסוק המדוקדק והפרטני שלי בבית המקדש היה מין מעשה בלעם, שבאתי לקלל ויצאתי מברך. עצם זה שאדם כמוני מתעסק בזה, זה כבר טוב מבחינתם. העניין הרחב שלי במסורת ותרבות יהודית — תרשי לי להיות קצת מגלומן לרגע — נובע מתחושת שליחות. המסורת הלכה בימינו לכיוונים רעים ואני מרגיש צורך לשחק במגרש הזה ולקחת את זה לכיוונים אחרים, ליצור יצירה שקשורה למקורות היהודיים ולהציג אלטרנטיבה".
איפה אתה על הסקאלה בין חילוניות לדתיות?
"זה מאוד אישי. אני מסוגל להגיד לפעמים תודה לאל על דברים מסוימים, בעיקר שקשורים באנשים היקרים לי, כי שום דבר אינו מובן מאליו. אני יכול גם לנהל שיחה בתוך עצמי עם מישהו או משהו שנמצא מעבר לי. יש לי עניין רב בזה, כבוד רב לזה, ואני מרגיש מספיק חופשי כדי להתעסק בזה, זה גם שלי".
ואתה לא שומע את קולו המהדהד של אביך יוסי שריד, שמזהיר אותך?
"בכלל לא. הוא היה האדם הכי יהודי שיש. הוא הכיר את ההיסטוריה והמסורת היהודית, משם באה החובה המוסרית שלו. לא היינו בית מקיים מצוות אבל היה ברור שבבר-מצווה שלי אני קורא גם את הפרשה וגם את ההפטרה, ובפסח קוראים את כל ההגדה מהתחלה עד הסוף. הייתה הכרה ברצף הדורות. והשואה הייתה מרכיב מרכזי בהוויה שלו. אבא היה אדם ירא שמיים. הוא לא התהלך בעולם כאילו אנחנו חופשיים מכל חובה. גם לא היה לו שום עניין עם הדת היהודית כשלעצמה, הוא שנא את הממסד הרבני, את הפוליטיקאים והעסקנים שעושים את היהדות קרדום לחפור בו".
• • •
ישי שריד הוא סופר שאפשר לסמוך עליו, וזה לא מעט בימים אלה. הוא לוקח את המקצוע ברצינות: מתמיד, משתכלל, וכמעט תמיד מגיב לכאן ועכשיו הישראלי מתוך תחושת אחריות. נראה כאילו הועבר אליו בחשאי לפיד מטאפורי מא"ב יהושע ובני דורו. שריד כותב ריאליזם חברתי, לפעמים משחזר תקופות היסטוריות בעבר היהודי, נוגע בסוגיות יסוד בזהות היהודית-ישראלית, ומעצב דמויות מורכבות מבחינה מוסרית — אבל אינו שופט אותן.
'הפאנליסט', הרומן האחרון שלו שיצא ב-2024, ונכתב בימים המדממים שאחרי 7 באוקטובר, עסק בעיתונאי במשבר אמצע החיים שממציא את עצמו מחדש בתור מגיש ב'ערוץ הפטריוטי', עושה דברם של ראש הממשלה ורעייתו. "זה היה ספר שנכתב מתוך כעס ותסכול, ואחריו ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר יפה, שיתאר עולם יפה, שהדמויות בו יהיו טובות, שישרה עליו חסד".
למה?
"בגלל המצב שאנחנו נמצאים בו. בגלל הצורך להשתחרר מהרגשות השליליים וכל הנאחס הזה. הייתי חייב לעצמי ואולי גם לקוראים שלי משהו יפה יותר וטוב יותר. רציתי לייצר פעם ראשונה בספרים שלי סוג של סוף טוב. אז הספר החדש הוא קצת סיפור אגדה, וגם וריאציה על הברית החדשה".
כך נולד הרומן היפה 'חנוך הרופא מכורזים' (עם עובד). הוא מתרחש בימי בית שני ומספר על חנוך מכפר כורזים שליד הכנרת. חנוך הוא רופא הכפר, שלמד רפואה מאביו. הוא לא מתיימר לרפא הכל, לא מאמין בקמעות וגירושי שדים, מאמין במדע, בתבונה, בחשיבה מתונה. על היושרה הזאת הוא משלם מחיר, כמובן. הוא אלמן, מפלרטט עם השכנה — אשתו של רבי מאיר הפנאט, הסמכות הדתית של הכפר — אבא לשולמית היפה והעצמאית, רועת צאן, ולמתיא העיוור שמפליא לנגן בחליל. גם אמא שלו גרה איתם.
ומי שעוד מופיע בספר בכמה הופעות אורח הוא ישוע, הצעיר היהודי המהפכן שטוען שאביו הוא אלוהים ושהוא יכול לפקוח עיוורים ולהחיות מתים. בין חנוך וישוע נוצרת ידידות שיש בה גם תחרות, אבל חנוך לא מאמין באשליות שישוע מוכר. "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ, כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם" נואם ישו על ההר, וחנוך חושב לעצמו, כל אדם היה שמח לקבל את חלקו בעולם הזה, ולוותר על תענוגות מלכות שמיים.
המבנה של הספר הוא אכן מעין מחווה לברית החדשה: הוא בנוי מפרקים קצרים, לכל אחד מהם כותרת המתארת סיפור מעשה או התרחשות. "חנוך מוסק זיתים", "חנוך מרפא ילד שהכיש אותו נחש", או "יהודית ומתיא שומעים את ישוע בבית הכנסת".
"זו הברית החדשה האלטרנטיבית", הוא אומר. "המושיע נדחק שם לתפקיד משנה. זה ספר על בנאדם שהוא לא מושיע, הוא לא הבן של אלוהים, היכולת שלו מוגבלת מאוד, בתקופה ההיא הרפואה מאוד מוגבלת. בעצם גם היום היא מוגבלת. אבל הוא עושה כמיטב יכולתו כדי להחזיק את המשפחה שלו, להתפרנס, לעזור לאחרים. הוא בנאדם. יש לו תאוות ותשוקות, הוא לא קדוש, אבל הוא איש טוב".
זה ספר שמתאר אדם מתון והגיוני בחברה דתית שהולכת ומקצינה.
"חנוך הוא ירא שמיים, יש לו דיאלוג עם אלוהים והוא מונע מתחושת חובה מוסרית. שכנו רבי מאיר הוא עסקן שרוצה להיות בסנהדרין, ישוע מנצרת בא עם המגלומניה שלו, הרומאים עם האימפריה והאכזריות שלהם, וחנוך מביא אנושיות ויהדות שהולכות ביחד. הרעיון הוא לא להפשיט את עצמנו מהמסורת היהודית, אלא לצקת לתוכה תכנים אנושיים. תהיה בנאדם, לפני הכל. חנוך מבין שאין לו יכולת לשנות את העולם, אבל יש לו יכולת להקל על חולה, להתייחס יפה לאנשים. זה כל מה שיש".
2 צפייה בגלריה
"אני אדם מעורב, גדלתי במשפחה כזו. אז הכתיבה מתחברת לנושאים כאלה". ישי שריד | צילום: עוז מועלם
"והארץ נתן לבני אדם".
"אנחנו נותנים לעצמנו פטור כי אנחנו לא יכולים לשנות את הדברים הגדולים, יש מלחמות, יש אימפריות, יש כוחות גדולים ששולטים עלינו — הכל נכון. אבל בסוף יש לנו חירות להתייחס יפה לאנשים אחרים, לנסות לעזור להם פה ושם, לדבר איתם, לנסות להקל, להיות בעלי מלאכה טובים ולא רשלנים ולא חפיפיניקים, להיות הגונים. כל הנורמות האלה שבישראל היום הולכות לאיבוד. אני לא יכול להציל את העולם, אני יכול לכתוב ספרים, אני מייחס לזה חשיבות רבה, כנראה גם מוגזמת. וברמה האישית אני מנסה להיות אנושי".
"הכל הולך לכיוון של מדינת הלכה, הר הבית, המקדש, הסנהדרין במקום בית משפט עליון, דת פולחנית של טקסים במקום היהדות שהתפתחה מאז רבן יוחנן בן זכאי ובאלפיים השנים האחרונות. רואים את זה לא רק בפוליטיקה אלא גם בתרבות הישראלית"
שריד, בן 60, נולד וגדל בתל-אביב, בנם של דורית ויוסי שריד. בילדותו בשנות ה-70 התגורר עם משפחתו בקריית-שמונה. הוא שירת כקצין מודיעין ב-8200 והגיע לדרגת רב-סרן. אחר כך למד משפטים באוניברסיטה העברית, ולמד לתואר שני במינהל ציבורי בהרווארד. הוא התמחה אצל עו"ד אביגדור פלדמן ובפרקליטות מחוז תל-אביב, עבד גם במשרד של יעקב וינרוט, וב-2002 הפך לעורך דין עצמאי ובורר. הוא עוסק בסוגיות אזרחיות, בדיני חברות, במשפט מינהלי ובתביעות ייצוגיות. הוא ייצג גם משפחות נעדרים וילדי מהגרים מהפיליפינים שהיו מועמדים לגירוש.
את דרכו הספרותית התחיל בשנת 2000 עם הספר 'טרף קל' (שכעבור 20 שנה פורסם מחדש ונקרא 'חקירתו של סרן ארז'), על קצין מצטיין שנחשד באונס חיילת. הרומן הבא, שפתח מאז ועד היום שורה של רומנים מצליחים, היה 'לימסול' מ-2009, ובו חוקר שב"כ, משורר מעזה ופעילת שלום תל-אביבית. אחריו ראו אור 'גן נעמי', 'השלישי', 'מפלצת הזיכרון', 'מנצחת', 'מגלה החולשות' ו'הפאנליסט'.
שריד הוא סופר מוערך מאוד, ויש לו קהל קוראים נאמן. הוא זוכה פרס ברנר, פרס ברנשטיין ופרס היצירה לסופרים עבריים.
בעצם אתה ממשיך את מסורת "הצופה לבית ישראל". יש קשר עמוק בינך ובין המציאות הישראלית, ונדמה שבכל ספר אתה בוחן סוגיה אחרת מהחיים כאן.
"אני אדם מעורב, גדלתי במשפחה שגדלתי, אכפת לי, אז הכתיבה מתחברת לנושאים כאלה. אני משתדל לנקות את הדעות והעמדות שלי, להבין את הדעות שלא מקובלות עליי, דברים שנראים לי פסולים ומכוערים, כדי לכתוב אותם כפי שהם ולכבד את האומרים אותם. לכתוב מתוך הגיבור, ולא בצורה סרקסטית או צינית. אני שונא ציניות, זה עבר לי מזמן".
אתה משהה את השיפוט, זה אולי הכוח של הספרים שלך.
"ב'השלישי' אני עם יהונתן בבית המקדש ואני מאמין באמת ובתמים במה שהוא מאמין. לא משנה שבערוץ אחר אני יודע שזה נורא ושזה יביא לחורבן. אני לא שופט".
זה הסופר שבך מדבר, לא עורך הדין.
"אם יש סיבה ללמה לא הפכתי לעורך דין גדול ועשיר ומפורסם, זה שגם בעריכת דין אני רואה את התמונה הכוללת, ומשתדל להגיע לפתרונות שייתנו צדק גם לצד השני. לקוחות חכמים מבינים את זה, אבל הרבה פעמים לקוחות לא מבינים ורוצים שאהיה גלדיאטור ואהרוג את הצד השני, גם אם יש צדק מסוים בדבריו".
בספר אתה מתאר את ימי בית המקדש השני כתקופה די פסטורלית בסך הכל. בטח יחסית למה שקורה כאן היום. הדברים מתנהלים. כל אחד יודע את המקום שלו, יש חיי כפר, יש חקלאות, יש חופש פולחן, משלמים מסים לקיסר, הרומאים מפתחים את האזור ובונים גשרים. מה רע?
"נכון, יש סדר. רציתי ליצור סוג של פסטורליה, התקופה הזאת היא רגע לפני הסוף. רגע לפני המרד והחורבן. בכוונה עצרתי שם. כתבתי בספר על אנשים מהסוג שאני אוהב. יש משפחות כאלה, של אנשים טובים שרוצים להתפרנס, לחיות, לעשות טוב לסביבה".
וזה מחזיר אותי למחשבה שהנכס המרכזי שלנו כחברה היום זה האנשים הטובים שיש פה.
"אבל המשפחות הטובות האלה עומדות למתקפה מכל הכיוונים — השיח הרעיל, המנהיגים, הקנאים, האנשים מלאי שנאה, מאוד קשה להישאר ככה כי אתה נגרר לזה. עשר פעמים ביום אני עוצר את עצמי מלהיכנס לפייסבוק ולכתוב משהו על מישהו שמטריף אותי. אתה תשחית את נפשך, אני אומר לעצמי. ולא בטוח שזה הדבר הנכון כי אז אתה משאיר את הזירה לאלה עם הפה המטונף. אבל כבר כתבתי את 'הפאנליסט' ורציתי לכתוב משהו אחר".
העיסוק ברפואה בספר ניזון מהסביבה הקרובה שלו. אשתו רחלי שיאון שריד, בתם של יעל דיין ודב שיאון, היא רופאה ומנהלת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים וולפסון. אחיו רופא, בתו הבכורה לומדת כעת רפואה, "סבא שלי פרופ' בן ציון ורבין היה רופא ילדים אגדי בתל-אביבי, ועוד היה עושה ביקורי בית", הוא אומר. "אני זוכר את הדרך העדינה שבה טיפל באנשים. התייחסו אליו כאל עושה נפלאות. אני אישית יותר בעניין של רפואה עממית".
למה עסקת בדמות של ישו? הוא מתואר אצלך כגבר שמנמן עם שיער נסוג, שסובל ממיגרנות וטיקים.
"הגעתי לברית החדשה בגיל מאוחר. הדמות של ישו מעניינת. בחור יהודי, לגמרי מפה, מאוד לא צדיק. מאוד שאפתן. אכזר לפעמים. תעזוב את הוריך ואשתך ותבוא איתי. תשנא אותם ותאהב אותי. אישיות קשוחה מצד אחד, ומצד אחר יש בו חמלה גדולה כלפי החלשים והמסכנים. לא רציתי לכתוב סיפור על ישו, כאלה יש מספיק, רציתי שישמש ניגוד לגיבור שלי חנוך. ישו מופיע לפתע כמטאור וסוחף אחריו רבים, והנה חנוך שעושה הכי טוב שהוא יכול בכלים ובהיגיון שלו, אנשים בקושי מכירים תודה, לפעמים גם שוכחים לשלם. ישו בא עם היומרה והכריזמה וגונב את ההצגה. אלה דברים שאני מכיר מעצמי כעורך דין. אני עורך דין מאוד סולידי. עושה את העבודה הכי טוב שאני יכול כבעל מקצוע. לא מעורכי הדין של ניצוצות וזיקוקים שנותנים שואו. אני לא נותן שואו. אני ענייני, מתייחס בכבוד לבית המשפט גם אם מעצבנים אותי, אומר ללקוח דברים כהווייתם ולא מוכר אשליות. היו תקופות בקריירה שלי שזה עיצבן אותי, אבל ההוא הבטיח לי וההוא צעק על השופט. מה ייצא לי מזה שאצעק על השופט? גם הרגש הזה נכנס לספר".
באיזה עולם ספרותי אנחנו חיים? למי אתה כותב?
"גדלתי בבית שסופרים היו האנשים הכי נערצים. ספר חדש של א"ב יהושע או עמוס עוז היה אירוע. היום קוראים פחות, ספר זה כבר לא נושא לשיחה, סופרים הם כבר לא כוכבים, אנשים מסתכלים עליך בחמלה ושואלים למה אתה לא כותב סדרות".
למה אתה לא כותב סדרות?
"כי אני אוהב לכתוב ספרים, זה מה שאני יודע לעשות. אני חושב שלספרות יש ערך והנאה ומשמעות שאין בסוגי אמנות אחרים. ובכל זאת יש לי לא מעט קוראים. הספרים שלי נמכרים היטב, יש לי קהל קוראים שמתרחב, אני נפגש עם קוראים בכל הארץ. הספרים שלי גם מתורגמים בצרפת, גרמניה, ספרד, בעולם האנגלוסקסי, יש לי קוראים גם שם. אני עדיין רוצה לכבוש את העולם באמצעות הספרים שלי. הספרים הם נכס שאתה משאיר אחריך. אני ממש מרגיש ששיחקתי אותה, אני מערים על הגורל ועל הגוף השברירי שלנו ועל זה שלא נהיה פה לנצח, ולכן אני גם משקיע הרבה בכתיבה. יש לי עוד כך וכך שנים, אני רוצה לכתוב כמה שיותר ספרים".
זו הסיבה שאתה סופר פורה? אתה מפרסם ספר חדש כל שנתיים-שלוש.
"התחלתי בגיל יחסית מאוחר. הספר הראשון יצא כשהייתי בן 35 ואז הייתה הפסקה של תשע שנים, נולדו הילדים וכתבתי דברים לא טובים והייתי עסוק כעורך דין. ואז ב-2009 יצא 'לימסול' ומאז יוצא ספר כל שנתיים-שלוש. יש לי משמעת, וברגע שאני סגור עם הנושא והספר נמצא לי בראש אני כותב כמעט כל יום 400-500 מילה, ככה יוצא ספר בסוף. רק צריך לשמור שזה לא יהיה על טייס אוטומטי אלא מחובר לראש וללב".
"ממשלת ישראל הנוכחית לא ממש מעוניינת לפתור בעיות ויש לה גם מטרות זרות, והנה אנחנו במלחמה ללא סוף וזה תואם את האג'נדה שלה. בעיניהם מלחמה זה לא כורח אלא אידיאל ומי שמשלם את המחיר זה האזרחים"
בתור קצין מודיעין לשעבר, לישי שריד יש השקפה מעניינת — וכרגיל מורכבת — על המלחמה עם איראן. הוא הראשון שיסכים שהאיום הגרעיני האיראני הוא ממשי, וגם יש לו חשבון פתוח עם האייתוללות על כך שסיכלו את הסכם אוסלו בשעתו. הפגיעה במתקני הגרעין ב"מלחמת 12 הימים" הייתה מוצדקת בעיניו, אבל המלחמה עכשיו היא דבר אחר.
"ממשלת ישראל הנוכחית לא ממש מעוניינת לפתור בעיות ויש לה גם מטרות זרות, והנה אנחנו במלחמה ללא סוף וזה תואם את האג'נדה שלה. בעיניהם מלחמה זה לא כורח אלא אידיאל ומי שמשלם את המחיר זה האזרחים. זו טרגדיה של שני עמים, אנחנו והאיראנים, וזה לא ייפתר רק בכוח. הבעיה של הממשלה הנוכחית שאין לה שכל, הכל רק בכוח — אין שימוש בדיפלומטיה, במדינאות, בהיגיון".
אפשר היה להשתמש בדיפלומטיה להסרת האיום?
"אובמה הגיע איתם להסכם ב-2015, זה היה לא מושלם אבל צימצם את הסיכון. נתניהו וטראמפ סיכלו את זה. אני חושב שהיום, בסתר ליבו, הוא היה מת להגיע להסכם כזה אבל זה מאוחר מדי. ודאי שיש מקום לשימוש בכוח צבאי מול איראן, אבל עכשיו אנחנו בשלב של הרס לשם הרס. מי שחשב שהאיראנים ייצאו לרחובות כשטילים נופלים להם על הראש, טעה לגמרי. מדינה זרה תוקפת אותך, ואוטומטית זה יוצר התלכדות של העם. אם אנשי צבא ומדינאים היו קוראים ספרים הם היו חכמים יותר וטובים במה שעושים. יצא ב'עם עובד' ספר של מחמוד דולת-אבאדי 'שקיעת הקולונל', הוא היה מתנגד גם של השאה וגם של האייתוללות. הוא כותב על הסבל של העם האיראני. אם הם היו קוראים אותו, היו מבינים שהאיראנים הם עם קשה עורף ולא נרתעים בקלות. זה אויב קשה, אכזר, עקשן, הפצצות לא יעזרו".
אז מה כן?
"צריך היה אחרי המהלומה הראשונה להכריז על ניצחון ולהפסיק את המלחמה. אי-אפשר להכריע מעצמה עצומה עם הפצצות מהאוויר. אנחנו צריכים להיות פרגמטיים, חזקים וחכמים ולחיות עם האיומים האלה. כל הרעיון של הציונות היה לאפשר לעם היהודי חיים נורמליים במולדתו".
אביך מאוד חסר בנוף הציבורי.
"חסר, וחסר תחליף. את הערך של לעזור לאחרים למדתי מאבא. אחרי כל המאבקים הגדולים שלו, הוא היה יושב לטפל בבעיות של אנשים שפנו אליו. כל מוצאי שבת הוא היה יושב ליד השולחן במטבח וכותב בכתב יד מכתבים לאנשים שפנו אליו בענייני פרנסה, שיכון, צרות, הסתבכות עם החוק, רובם הגדול היו אנשים שלא הצביעו לו מעולם. משפחות של חללי צה"ל, של נעדרים. זה קודש הקודשים, אתה עושה כל מה שאתה יכול בשבילם. אתה לא מקבל על זה לא קולות בקלפי ולא פרסום, זו החובה שלך. הוא היה מצפן. הוא הציג אלטרנטיבה למיליטריזם, לכוחנות, לאלימות. בצורה קצת ילדותית אני לפעמים אומר לעצמי, כל עוד הוא היה בחיים לא עברו גבולות מסוימים. מה שאנחנו עושים היום ביהודה ושומרון, הוא היה מרעיד שמיים וארץ על הדבר הזה, זה לא היה עובר בשקט. כל רצח, כל נישול, כל מעשה נבלה – הוא היה קם בבוקר וצועק. פונה לרמטכ"ל ולראש הממשלה ולתקשורת. הוא לקח את זה ללב וזה עלה לו בבריאות".
יאיר גולן נראה לך כמו ממשיך דרך?
"אני מאוד מעריך ומכבד אותו, ומתכוון להצביע בשבילו. הוא איש מצוין, שעשה מעשה פוליטי חשוב בכך שקיבץ בחזרה את השמאל המוכה. במדינה נורמלית יאיר גולן היה נחשב איש מרכז מתון. הדעות שלו לפני 20-30 שנה נחשבו לזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית. הכל נסחף".
מה הולך להיות פה?
"את מה שאני חושב עמוק בפנים כתבתי בספר 'השלישי'. אנחנו הולכים לכיוון הזה. הספר יצא ב-2015 והמציאות רק מתקרבת אליו. הכל הולך לכיוון של מדינת הלכה, הר הבית, המקדש, הסנהדרין במקום בית משפט עליון, דת פולחנית של טקסים במקום היהדות שהתפתחה מאז רבן יוחנן בן זכאי ובאלפיים השנים האחרונות. רואים את זה לא רק בפוליטיקה אלא גם בתרבות הישראלית. מה שומעים ברדיו? הייתה מוזיקה ישראלית מעולה, שלום חנוך ואריק איינשטיין וחמי רודנר וזוהר ארגוב וישי לוי וחיים משה. היום אתה לא יכול לפתוח רדיו בלי לשמוע שיר אהבה לאלוהים. כל השנים התרבות הישראלית שיגשגה בתנאים קשים, הייתה פה ספרות, תיאטרון, מוזיקה".
אבל רגע, התרבות הזאת במשך הרבה שנים לא כללה את המזרחים, או הדתיים או החרדים. היא הייתה של השבט הלבן.
"קודם כל, זה לא נכון. היו הרבה יוצרים מזרחים. אבל נניח שזה ככה, מה אתם מביאים במקום זה? איזה ספרים, מחזות, שירים הבאתם? תנועת ההתנחלות מנסה ככל יכולתה — והם גם מקבלים הרבה תקציבים כדי לייצר תרבות אלטרנטיבית — וזה לא עובד. לא הבאתם משהו ברמה של נתן זך או דליה רביקוביץ או עמוס עוז או א"ב יהושע. עזוב אותך מחילוני או דתי, ואם סבא שלך בא מתימן או מליטא, תביא ספר טוב. למישהו היה אכפת שיש לעגנון כיפה על הראש?
"המאבק העדתי בחלקו הגדול מוצדק לגמרי, אבל אם התוצאה היא אג'נדה שאתם היום בשלטון ומתייחסים בחוסר סובלנות לדיכוי של אחרים, אז לא עשינו כלום. לתקן את העוולות של שנות ה-50 כבר אי-אפשר, לנקום בזקנים של מפא"י ממילא אי-אפשר כי הם כבר לא איתנו, זה להילחם ברוחות רפאים. מה שאתם יכולים זה לייצר מציאות אחרת ביחס לאותם דברים שקוממו אתכם. אבל אתם לא עושים את זה, אתם עושים בדיוק להפך".
אז מה יהיה?
"אני חי פה. אני מגדל פה משפחה. אשתי נותנת את הנשמה כל יום בטיפול נמרץ ילדים בוולפסון, היא מטפלת בכל המגוון האנושי שיש פה בארץ. אני נטוע פה עמוק, אני לא מתכוון לוותר. בחיי היומיום אני לא מוותר. הספר הזה במידה רבה מציע אלטרנטיבה. אנחנו יכולים לעשות דברים בטוב ובחסד אחד כלפי השני. עד כמה שאנחנו יכולים. אנחנו מוגבלים, אין לנו כל הזמן שבעולם, אחנו צריכים להתפרנס, יש מכות גורל שמכות בנו מדי פעם, אבל בכל זאת אנחנו יכולים לעשות דברים, להיות אנשים הגונים, להציג יהדות אחרת, ואולי זה מה שיושיע אותנו בסופו של דבר". •
