הומור מורבידי זורם אצלי בדם כי אני בן של קברן / גדלתי לתוך ההומור השחור כי לא הייתה אופציה אחרת. אמא שלי, עליה השלום, עבדה עם ילדים במעון. כשמישהו מהעבר אומר לי, 'אמא שלך טיפלה בי', אני עונה 'חכה עד שתגיע לידיים של אבא שלי'. לשבעה על אמא שלי נכנס זוג שאף אחד לא זיהה. שאלנו 'הכרתם את אמא?' והם ענו 'לא, באנו לטעימות'. אני לא יכול שלא לצחוק ולהצחיק.
איך שומרים על הומור בזמן מלחמה?
היום, בזכות היירוט המדויק, יודעים באיזו שכונה ייפול הטיל. בעוד שנה זה יהיה עוד יותר מדויק, ישמיעו בכריזה 'יוסי, יוסי', כמו בארומה. וגם על הטייסים המפונקים שאוכלים גורמה אני יורד בסטנד-אפ שלי, על זה שהיום כבר לא זורקים אוכל בחיל האוויר, נותנים לגולני.
החלום שלי הוא לטייל ברחובות אספהאן. לא מעניין אותי לטוס לדובאי, לאבו-דאבי ולכל מקומות הפלסטיק שהצעירים קוראים להם בלינג בלינג וכאלה. מאז שהייתי גולנצ'יק אני חולם להגיע לביירות ולא כחייל, אלא כתייר ולהגיע לאיראן ולא כחטוף. אני מאמין שהחלום הזה יתגשם.
איך?
כבר הוכחנו שאנחנו מסוגלים לעשות דברים שהם מעל לכל דמיון. מבצע הביפרים, החיסולים המטורפים, עכשיו אנחנו נלחמים בצפון כדי להגיע למצב שחיזבאללה לא יוכל להרים את הראש. הגיע הזמן שילדים בקריית-שמונה, שכבר 50 שנה חיה תחת הפגזות, יישנו במיטות. מה שאנחנו עושים עכשיו זה לדורי דורות. אם ננצח בקרב הזה נעשה טובה לא רק למדינת ישראל, אלא לכל האזור.
"רק בגיל 23 העזתי לצאת מהארון ואמא שלי אמרה לי משפטים קשים. היום אני אומר, רגע, מה רצית מאמא שלך? לך לקח חמש שנים להתחבט ולהתלבט ועליה זה נפל בבום. ההומו שהיא ראתה מול עיניה היה בודד, בלי ילדים, אולי חולה. אחרי שנה היא כן קיבלה אותך, אז מה אתה רוצה?"
אני ימני, אבל לא ביביסט / הגיע הזמן שמישהו יוצא מפיו את המשפט האמיץ הזה. אז הנה, אמרתי. ואגיד יותר מזה: במציאות הנוכחית, לצאת מהארון בתור הומו זה הרבה יותר קל מאשר לצאת מהארון כימני. לפני שיצאתי כהומו פחדתי נורא וכלום לא קרה. מאז שהזדהיתי כימני אני חוטף בפרצוף קללות וגזענות. ישר מתייגים אותי כביביסט טיפש, אחד שהולך אחרי העדר, מישהו בלי שום אג'נדה.
ויש לך אג'נדה?
בהחלט. אמונה בבורא עולם ובצדקת דרכנו.
אין לך בעיה עם זה שמרבית חברי הכנסת ממפלגות הימין מתנגדים לשוויון זכויות עבור הומואים?
אני לא מתמודד לראשות מפלגת אבי מעוז.
גם בבחירות הבאות תצביע לביבי?
אני חושב שמי שהביא אותנו ל-7 באוקטובר הוא גם זה שמתקן, תודה לאל. הצבא כשל ב-7 באוקטובר והצבא תיקן, השב"כ כשל והשכ"ב תיקן. ראש הממשלה כשל, וראש הממשלה תיקן.
תיקן? אפילו לא התפטר.
מה שקורה עכשיו, מול איראן, זה תיקון. מדינת ישראל הנוכחית הרבה יותר עוצמתית והצבא הרבה יותר מוכן. לדעתי, הכי חשוב זה שיחקרו את הכישלון, 7 באוקטובר הוא כישלון של הרבה שנים, ויפיקו לקחים. ועדת חקירה ממלכתית או לא? אני לא מבין בזה וכבר שנים שאני לא רואה חדשות. החיים כאן כמו זה כמו טלנובלה, 'היפים והאמיצים', תיכנסי לפרק 4358 ותראי שהכל אותו הדבר: השניים האלה רבו וההיא בגדה בו עם אבא שלו וההוא ברח. תפתחי 'ידיעות אחרונות' מלפני 50 שנה ותקראי אזהרות: 'המדינה תהיה חרדית וימנית'. הכל אותו הדבר, רק שעכשיו זה מועצם באינסטגרם שהרס לכולנו את החיים.
בזכות הגידול התחלתי להצליח / כשהגעתי לתל-אביב, אחרי הצבא, אפילו לא ידעתי מה זה סטנד-אפ. ב'מי עדן' עשו לי סוג של אודישן לפני שנתנו לי קו חלוקת מים, חיפשו לתפקיד הזה מישהו חברותי. היו לי 100 לקוחות ביום בממוצע, באזור רמת אביב. הבאתי בקבוקים לריטה ורמי, לרפי רשף ונורית גלרון, לרוני מאנה ולנגיד בנק ישראל. עבודה קשה, אבל התלהבתי ותוך כדי עשיתי צחוקים ושטויות. בגיל 26 פניתי לדן שילון, שישב אז במשבצת שמעל אלוהים עם התוכנית שלו, והתקבלתי למעגל. בעקבות זה פנה אליי הסוכן אורי האריס, עליו השלום, שהציע לי לעשות סטנד-אפ. התחלתי להופיע במועדונים, בלי כסף, ואחרי שנה אורי הושיב אותי לשיחה - 'תקשיב, זה או סטנד-אפ או מים, תבחר'. שאלתי ממה אני אחיה אם אקדיש את כל כולי לסטנד-אפ והחלטתי לא לקחת את הסיכון. נשארתי בעסקי המים עד שבוקר אחד התעוררתי ולא יכולתי להזיז את הרגל, בית חולים, גידול טרום-סרטני. עברתי ניתוחים וב'מי עדן' אמרו לי, 'מצטערים, אתה כבר לא יכול לחזור לעבודה כי הרגל שלך לא תקינה'. נתנו לי פיצויים, קיבלתי שנה בבית מהביטוח והתחלתי לכתוב מופע.
מבחינתי, אלוהים אמר לי, 'אם אתה לא מחליט מה טוב לך, אני אחליט בשבילך'. ואיזה מזל שהוא גילגל את החיים שלי ככה. בשגרה אני לא נותן לאמונה לנהל אותי, אני עצמאי לחלוטין, אבל אחרי שקורים דברים אני אומר, וואלה, יש פה משהו, זה לא התרחש במקרה. אני אומר ש-7 באוקטובר, האסון הכי גדול שקרה למדינת ישראל, הוליד משהו מטורף. פתאום המדינה קמה על הרגליים, באחדות ובאהבה ובעזרה הדדית. אני בוחר להסתכל על הדברים האלה. אילו הם היו דוחים את המתקפה בחודשיים והיו מתנפלים עלינו ביחד – חיזבאללה, איראן וחמאס – לא הייתה מדינה. אז יש בי אמונה והיא מחזיקה אותי ומחזקת.
איך?
זו הדרך שלי להתמודד. יכולתי לומר 'אלוהים, מה עשית לי?' אבל בדרך ההתמודדות שלי אני אומר 'אלוהים הקדים את התוכניות של האויבים שלנו ל-7 באוקטובר כדי שלא נקבל דבר חזק יותר'. זה לא אומר שאני מזלזל ב-1,200 שנרצחו ובמאות שנהרגו מאז, ממש לא, אבל דרכה של אמונה היא להסתכל בדיעבד.
כל חיי אני נושם פוליטיקה / אחת לשבועיים יש אצלי ארוחת שישי. שניים מאחיי גרושים והם מגיעים אליי עם הילדים, יש אורחים והערב זורם בכיף בלי שום מילה פוליטית. יש לי שכנה בבניין, פסיכולוגית, שבכל מוצאי שבת צועדת עם הדגל לקפלן. לפני שהיא יוצאת היא דופקת לי בדלת ואנחנו מתנשקים. זו הדרך שלי לאחד, בניגוד לשמאל, שמגדיר את עצמו כנאור וחכם. מה הבעיה של השמאל?
מה?
הוא עושה כל הזמן אותו הדבר ומצפה לקבל תוצאה שונה וזה לעולם לא יקרה. איינשטיין אמר את זה. כבר עכשיו, המתמודדים לראשות הממשלה מתחרים ביניהם על 'רק לא ביבי', וזה לא ילך להם. אני מנהל שיחות מרתקות כמעט עם כל מי שמתיישב לידי באוטובוס – למרות שיש לי אוטו אני נוסע באוטובוס או ברכבת הקלה – בגלל שכל חיי אני נושם פוליטיקה. כשהייתי בן חמש בגין התמודד מול פרס ואנחנו, ילדי הגן, צעקנו 'בגין לשלטון, פרס מוכר עיתון, בגין על העמוד, פרס עומד למות'. זה משהו שאפשר לשכוח? בכיתה ב' אספתי פרוטות כדי לקנות במכולת את 'גלוית השלום' – בגין, קארטר וסאדאת. התמונות שאני זוכר מילדותי הן אירועים פוליטיים-היסטוריים. הפוליטיקה עדיין נמצאת בתוכי באזור מסוים במוח, אבל את הדחף לשנות אני משאיר לצעירים.
המעברה היא פצע בחברה הישראלית / רק כשהתחלתי להצטלם לסדרה 'המעברה' של שלום אסייג (ברשת 13) הבנתי שגם אני גדלתי במעברה. חצור הגלילית של שנות ה-70 הייתה סוג של מעברה, כי מה היה בה? סניף אחד קטן של קופת חולים ושלוש חנויות מכולת שפתוחות בשעות מסוימות. אמנם כבר לא גרנו בצריפים אלא בשיכוני רכבת, והמזגנים תפסו את תפקיד המאווררים, אבל לא ידענו מה זה גבינה צהובה. אבא הביא עופות ואמא קילפה שום ואכלנו את מה שהיה. והיו חברות ושמחה. שלום הביא את שלומי קוריאט לדמות של מישהו שקצת מעורער בנפשו, ובנה אותו בחמלה. זה היופי. זיהיתי בשלומי שתי דמויות שזכרתי מחצור. אף אחד לא צחק על אנשים שהוגדרו כקצת מוזרים, להפך, אימצו אותם לקהילה. גם מגייז אף אחד לא התרגש.
כשהוריי הגיעו ממרוקו, בתחילת שנות ה-50, הם גרו במעברה אמיתית. אבא שלי במעברת חצור ואמא שלי, למרות שעלתה באותה השנה של אבא ומאותו הכפר, הועברה לשיכון בזכרון יעקב. מה זה לקחת אנשים, להבטיח להם 'אתם הולכים לירושלים', להפריד אותם מהמשפחות שלהם ולתקוע אותם בשכנות לאנשים בעלי רקע ותרבות זהים לשלהם? במעברה הם לא ידעו מה זה תל-אביב, לא ראו אשכנזים וחשבו שאלה החיים, עד שיום אחד התגלה להם עולם אחר. יש לי חבר שבכוונה אנקוב בשמו, אביעד הרמן – הרמן, לא מרוקאי – שגדל באופקים. בעיניי הוא מסמל את כור ההיתוך שמדינת ישראל פיספסה. אילו האשכנזים היו גרים באופקים והמזרחים היו גרים באפקה, הכל היה נראה אחרת.
אני מצטער על ההאשמות שהטחתי באמא שלי ב'מחוברים' / הוריי הביאו תשעה ילדים, אני החמישי, סנדוויץ' קלאסי. מגיל צעיר מאוד ידעתי שבסוף כיתה ו' יגיע לבית הספר מישהו ממשרד החינוך שייתן לכל תלמיד רשימה של פנימיות ושבחטיבת הביניים אצא מהבית. לא שאלתי למה, ידענו שפנימייה זה חינוך טוב. למדתי שש שנים בישיבה תיכונית במעלות. היו רבנים ומורים שהרביצו לי עם הסרגל על האצבעות ואף אחד לא עשה מזה עניין. העולים ממדינות ערב נחשפו לפסיכולוגיה של הבנת והכלת הילד רק אחרי שהגיעו לישראל, וכאן הם התפתחו והתקדמו. אני מצטער על מה שאמרתי לאמא ב'מחוברים'. דברים כמו 'לא היית ככה ולא עשית ככה'. איך אפשר להאשים אישה שהגיעה לתרבות אחרת במדינה שבה היא לא מכירה אף אחד?
כשהגעתי הביתה, לשבתות, הייתי מוריד את הכיפה ונוסע עם חברים לפאבים בקריית-שמונה ובקיבוצים. ביום שבו סיימתי את הבגרות האחרונה באתי הביתה, הורדתי את הכיפה ואמרתי לאמא שלי, 'נגמרו השקרים'. היא שאלה 'מה?' והסברתי, 'אמא, אני לא רוצה לשקר, אני לא דתי'. היה לה קשה, עם כולנו היה לה קשה. אמא חלמה שכולנו נהיה דתיים והרבה מאיתנו הורידו את הכיפות. אחי הבכור, יגאל, עורך דין, הוא סוג של אתיאיסט והוא זה שפתח את הדלת, אחריו התחילו הבלגנים במשפחה. יגאל התחתן בכנסייה עם ג'ולי הנוצרייה, אמא שלי אהבה אותה אהבת נפש וג'ולי הייתה זו שטיפלה הכי הרבה באמא שלי בערוב ימיה. היום בורא עולם עשה לי שיפט והפך אותי למאמין, איזה מזל.
בגולני הבנתי באופן טוטאלי שאני הומו / עד גיל 18 חשבתי שאני כמו כולם או שכולם כמוני. הייתי משוכנע שכולם מרגישים ככה כלפי גברים. לא היה אז שיח על מיניות. את ההומו הראשון ראיתי ב'שושלת', סטיבן, הבן של בלייק קרינגטון. בצבא הבנתי סופית שאני הומו, אבל רק בגיל 23 העזתי לצאת מהארון בפרהסיה ואמא שלי אמרה לי משפטים קשים. היום אני אומר, רגע, מה רצית מאמא שלך? לך לקח חמש שנים להתחבט ולהתלבט ועליה זה נפל בבום. ההומו שהיא ראתה מול עיניה היה בודד, בלי ילדים, אולי חולה. אחרי שנה היא כן קיבלה אותך, אז מה אתה רוצה? זה תהליך שלוקח זמן.
מה לגבי זוגיות?
אני לא מצליח להיקשר, אני נמשך לאנשים הלא-נכונים לי, אז סוג של ויתרתי על זוגיות. אני לא באפליקציות ולא בשום מקום, יוצא רק כשמישהו מכיר לי מישהו, וכשזה לא מתאים אני מוותר מהר. לפעמים גם עליי מוותרים, וזה בסדר. היום אני זורם. אם יבוא – יבוא, אם לא יבוא - הכל טוב. זאב בודד.
זה מעציב אותך?
אני משתדל לא לחשוב על זה. אין אפשרות שאלוהים ייתן לי את כל מה שאני מבקש. בורכתי בהרבה תחומים וגם להיות רווק זה סוג של ברכה, אבל אני לא רווק הולל.
אני לא בהוליווד / השתתפתי בשתי הפקות תיאטרון. 'זהב טורקי' בקאמרי הייתה הצגה שנהניתי מאוד להשתתף בה למרות שהיא הייתה פחות טובה, ובמחזמר על עפרה חזה גילמתי המון דמויות ואפילו למדתי גרמנית לתפקיד העיתונאי הגרמני שמראיין אותה. היום, 16 שנה אחרי, אני עדיין זוכר את הטקסט. אבל אני כל כך אוהב את הסטנד-אפ. אני כותב, מביים, רץ עם זה וכל הזמן מעדכן. כשיבוא התפקיד הנכון, וארגיש ששווה לקחת בשבילו הפסקה מהסטנד-אפ, אעשה אותו.
יצא לך להשתתף גם בלא מעט תוכניות ריאליטי.
מיטב השחקנים הישראלים עשו ריאליטי ולא קרה להם שום דבר, חוץ מזה שהם גמרו את החודש. אני לא עושה כל דבר, אני מאלה שאומרים יותר 'לא' מ'כן'. אמרתי לא ל'הישרדות' למרות שזה היה בקורונה והציעו לי המון כסף, גם ל'אח הגדול' לא אכנס, אבל את 'המטבח המנצח' עשיתי עם אחותי בגלל שאני מאוד אוהב לבשל ולארח.
"בהיריון הראשון מאירה נשאה תאומות. בשבוע ה-30 התחילה לידה, הכניסו אותה לניתוח קיסרי והרופא הודיע לי שרק אחת מהתאומות שרדה. מאירה התאבלה על העוברית שנפטרה ואני, בגלל שרגש ואני לא הולכים ביחד, שמחתי שיש לנו תינוקת בריאה"
במהלך התוכנית דנה אינטרנשיונל דיברה על הכעס שלה על כל השנים שחיקית אותה. יצא לכם לעשות סולחה?
ביקשתי ממנה סליחה, אבל הבנתי שדנה ושי (כרם. מנהלה האישי) באו לריב ומאז לא דיברנו.
אני מרחם על מי שלא יכול להיות הורה / את מאירה, אם ילדיי, הכרתי לפני יותר מ-30 שנה, כשהגעתי לתל-אביב. עבדנו יחד ב'מי עדן' אבל לא היינו בקשר מיוחד. אחרי ארבע שנים עזבתי את בקבוקי המים ומאז לא היה בינינו שום קשר, עברו שנתיים עד שנפגשנו במקרה, ברחוב. מאירה סיפרה שהיא לא התחתנה, ואני בדיוק הייתי בסיומו של תהליך עם מישהי שזה לא עבד איתה, אז חברנו להורות משותפת, ואני אומר תודה לבורא עולם על זה שנולדתי בדור שיכול לעשות משהו כזה. מאז שאני אבא אני לא מפסיק לחשוב על אנשים שלא יכלו להביא ילדים, לא רק גייז.
בהיריון הראשון מאירה נשאה תאומות. היא קראה לאחת מהן גלי ואני קראתי לשנייה אלונה, אני מת על השם הזה. ההיריון היה קשה, הרבה ריצות לבית חולים, בשבוע ה-30 התחילה לידה, הכניסו אותה לניתוח קיסרי והרופא הודיע לי שרק אחת מהתאומות שרדה. החלטנו לוותר על שני השמות שתוכננו וקראנו לתינוקת שירה. מאירה התאבלה על העוברית שנפטרה ואני, גם בגלל שרגש ואני לא הולכים ביחד, שמחתי שיש לנו תינוקת בריאה שאחרי חודש וחצי יצאה מהפגייה.
שירה בת 13 וחצי, אוֹרי בן עשר ואני אבא מבוגר-צעיר, כזה שנושם עמוק לפני שהוא מגיב, ומצד שני אני משתטה עם הילדים כאילו שאני בגילם. בספטמבר אהיה בן 55. חמסה-חמסה, בעזרת השם. לא קשה לי להתרגל למספר הזה כי אני תמיד מזייף ואומר את הגיל שלי שנה קדימה. כשאורי שלי היה בן שמונה הוא שאל אותי למה הבאתי אותו בגיל כל כך מבוגר, ואחרי שהתאוששתי מההלם, הסברתי לו, 'אם הייתי מביא אותך עשר שנים קודם לא הייתי יכול להיות אבא טוב יותר'. היום אני מפוכח יותר, מבין ורגוע יותר, לפני עשר שנים התרוצצתי בין הופעות, והיום יש לנו בית, חיים משלנו וזה כיף. מצד שני, ברור שאם הייתי מביא ילד בגיל 22 היום כבר הייתי סבא.
הילדים לומדים בתל-אביב, ליד הבית של אמא שלהם. רוב הזמן הם אצלה, אצלי הם ישנים פעמיים-שלוש בשבוע. באיזשהו שלב מאירה ואני היינו צריכים להחליט על המיקום שלהם ואני לא אאעזוב את רמת-גן לעולם. עכשיו, במלחמה, הילדים אצלי בשעות היום ובערב חוזרים לישון אצל אמא כי בדירה שלי אין ממ"ד. האזעקה כבר תפסה אותנו בבאולינג, ירדנו למקלט ודווקא היה נחמד, מסודר ונקי. מעל שולחן הממתקים התנוסס שלט – "מיועד לאכילה רגשית".
