בדרך לבית העלמין שעל שפת הכינרת, בשבוע שעבר, חניתי למרגלות תל יודפת. זו הייתה סטייה מהדרך, שכבר הפכה אצלי למסורת. מאחר שאבי נפטר בתקופה היפה ביותר של השנה, אני מנצל את העלייה לקברו (ירידה מבחינה טופוגרפית גרידא) כדי לתור את הגליל התחתון כשהוא בשיא תפארתו.
הימים ימי מלחמה, וכל החמדה המזהרת הנוצצת באור שקוף על חגווי הגיאיות שמסביבה, עמדה לרשותי בשקט המוחלט. פתאום נשמעה אזעקה. ניסיתי להתעלם ממנה, אך זעקתה הלכה וגברה, כשהיא מתחלפת עד מהרה בהלמות פיצוצים.
הגעתי לראש התל. אי-אפשר היה להיות חשוף יותר למה שעלולים השמיים להמטיר. הנטייה הטבעית הייתה להפקיר את עצמי לחסדיהם, אך המבט, שהתעקש על גישה אחראית יותר, תר כה וכה כדי למצוא מסתור.
המקלט התגלה מיד בדמות מערה חצובה בסלע. שלט שבלט מתוך השטיח הצבעוני המסחרר, הסביר שבקיץ של שנת 67 לספירה התבצרו בה, ובמערות נוספות המחוברות אליה, יהודים תושבי הסביבה על נשיהם וטפם, בעת מנוסתם מאימת לגיונותיהם של טיטוס ואספסיינוס. הם החזיקו מעמד במצור ממושך ולבסוף הוכרעו. את רובם קטלה החרב, ושארית הפליטה יצאה לגלות.
ישבתי בחשכת המערה עד חלוף הסכנה, ולאחר שוטטות שהשביעה את הרעבון האביבי שלי גלשתי אל עומקה של בקעת כינרות. שם, בפתח בית העלמין, קידמה את פניי המצבה עם שם אבי חקוק עליה.
פסיעות ספורות הלאה, כמעט על המים, מול הגולן שבעונה זו נראה כמו רמה סקוטית סגלגלה ירקרקת, נמצאת החלקה המיועדת לי, גם היא בזכותה של אשתי, ילידת המקום. מעליה נטעו ספסל, וכל עוד אני חי והאגם אינו עולה על גדותיו, נחים עליו המבקרים הפוקדים את האתר, בצילה של אִזדרכת.
אבל לאבי עצמו איני מוצא זכר. הוא לא כאן. מצוות העלייה לרגל מתקיימת מדי שנה מתוך אמונה, שכך אני מפגיש את רוחו המקננת בתוכי עם עצמותיו הטמונות באדמה.
כלימה אוחזת אותי בעת ביקורי כאן השתא, כשעיניי נתקלות בשמות החרוטים על המצבות השכנות. הפעם אני נותן את דעתי לכך, שגם רוחם נעדרת מהפנתיאון הזה. ברל כצנלסון, א. ד. גורדון, רחל המשוררת, נעמי שמר, האם עודם מטביעים חותם על הנופים האלה, שאליהם הייתה תשוקתם? האם הארץ האהובה עוד מקשיבה לקולם, או מתביישת בשפל המדרגה שאליה הגיעה?
כל שנבקש הוא מערה מול הנוף הנצחי, אני חושב, להסתתר בה עד יעבור זעם.
• • •
אבי מסתתר בספרים הנכתבים בעשן מאחורי דלת ההזזה בחדר המאולתר, שבמקורו שימש כפינת אוכל. את שולחן הכתיבה שלו עטף מעין נוֹגה, פולש אל העיר האפורה, אל החיים האפורים שלנו. רחשו סביבו מוזות ודמויות דמיוניות. הוא היה שליטן הבלעדי, ולשום אֵלָה מכשפת ורושפת לא הייתה שם דריסת רגל. בתירוץ של חיפוש משהו לקרוא הייתי מתמהמה בין הספרים המצטופפים על המדפים, שואף פנימה את השמות, את האופיום המזוקק מאותיות; כל ספר מאלה שהקיפו את אבי היה אבן חן בכתר הספרות, אלמנך של הסחות דעת. חדר העבודה שלו הוא מין מעבדה של אלכימאי, המולידה חיים שמחליפים חיים. אבל לא באמת. את מי הוא חושב שהוא מרמה? - לא אותי.
הגיבור המזדמן, זה המגיח מהסמטאות הנפתלות של עלילות הקנאה והנקמה, מנאפופי הנימפה המתרחשים פעם בבית השכן ופעם בקצה העולם, הוא האבא שאני מכיר; זה הכבול בעבותות אל חייו, שצער העיר והיעדר היופי הנופי הפך אותם לחרופים. נדמה לי שאני היחיד שאת עיניו הוא לא יכול לאחֵז. כשאני שוקע ב'דו קרב' או ב'האקדח' – בכתב ידו הזורח מערימת הדפים, שאותם היה מעניק לי לפני מסירת הספר לדפוס – אני יכול לנחש שבסוף הוא לא באמת ינקום באהובתו הבוגדנית ובמי שמאיים לגזול אותה ממנו. מוטב שיכתוב עוד על הקיבוץ שלנו, עלינו, אני חושב. אינספור פעמים מיררתי בבכי עם הילד יוסי, הצונח שוב ושוב אל הצרורות הארוזים על הרצפה, קורע את עצמו מאביו, הגורר אותו בכוח מחדרם בעת עזיבת הקיבוץ. אבל במקום לכתוב את קורותינו הוא בורח בתואנות שווא לניקרגואה, או לחופים שאליהם נשאה אותו רוחו בעולם התחליפי; ולכן מוטב שיעסוק בכל דבר אחר, רק לא בהטעיה הזאת. איך הוא לא רואה שהספרים רק מפריעים לו לחיות. ומדוע הוא מתחפש פתאום לפקיד בעירייה, או לסוכן ביטוח, למנהל חשבונות או לסטטיסטיקאי מתוסכל? מה לו ולהם. למה ככל שהשנים מתקדמות הוא יותר ויותר מתרחק; מילא ממני, אבל בעיקר מעצמו. רק בין חרכי חומת הבדיה הוא מציץ לפעמים. לא ממש הוא – שזוהרו פנימי, כיהלום - אלא התכונות שעל פני השטח, שמהן ברר בייחוד את הביישנות, המבוכה, ההנמכה העצמית, את היותו נטע זר.
ילדים, יש להודות, אינם חלק מהדרמות שלו. אפילו לא מהעלילות המשפחתיות, שכונו אז בקולנוע הבריטי המתעורר "דרמות כיור המטבח". מהיעדרותם הסדרתית אפשר להסיק בטעות שאבי לא היה כלל איש משפחה. ברבים מהמקרים הגיבור הוא רווק ערירי, שחי מעת לעת עם אישה מזדמנת, המואסת בו ועוזבת; או שחיי הנישואים שלו חשוכי ילדים. זאת, בעוד מצבו הקיומי – להבדיל, כנראה, מ"מצבו התודעתי" – היה הפוך. הוא היה נשוי לאותה אישה עשרות שנים, והיו לו שני בנים, שבלילה יכול היה לשמוע מעבר לקיר את נשימות השינה שלהם, ובשעות היום - את המריבות הבלתי פוסקות שלי עם אמי. היכן הילדים, אני שואל את עצמי. הם היו כנראה מחוץ לתחום ההמצאה שלו. לא היה לו ראש אליהם, פשוטו כמשמעו. או שהכבוּדה המשפחתית הייתה מעבר לכוחותיו. גם כילד שזקוק לו נכמרו רחמיי עליו. צר היה לי שהוא נושא בעול המשפחתי כפוי הטובה. נפלא ממני מה מונע ממנו להשתחרר מעונשנו ולנוס על נפשו. הרי אינו ילד, אסיר כמוני. אבל הוא, ראשו ורובו היו משוקעים באישה שעיקר המשימה היא לשכך את הסערות שלה; לפייס חשדות כוססים, לעבוד אותה עד כלות. את ילדיו דחק אל מתחת לסיפון, או לירכתי הנפש הקודחת שלו, וכשכבר הם מפציעים - ב'מסע באב', לדוגמה – אחד הבנים נהרג במלחמה, השני נעדר, והגיבור עסוק בחיפוש אחריו בצלמוות המדבר. •
