רק נפתחת הדלת של דירת השכנים שלנו, והגוץ הקטן עם העיניים הבולטות ששמו רונן פורץ החוצה, מטופף במדרגות, זורק מבט אחורה - חציו דאגה, חציו נזיפה - לעבר המבוששים. כן, גם הכלבים שלנו התרגלו לשגרה החדשה.
שגרה, עלק. אף מערכת לא מתפקדת, הילדים בבית והחיים כפי שהכרנו אותם נפגעו אנושות, אבל לדבר הזה שנקרא ישראל החדשה, תחת המלחמה החדשה והביבי הישן, בכל זאת התרגלנו. וגם אם לא התרגלנו, מה חדש? אנחנו רגילים לא להתרגל. זה רגיל. זה הרגיל החדש.
כיוון שאני רגילה לנסות ולהתעודד דרך אומללותם של אחרים, מצאתי לי נקודת ייחוס חדשה: הבליץ. תזכורת: בין ספטמבר 1940 למאי 1941, במשך כשמונה חודשים, הופגזה לונדון על ידי הנאצים. שליש מהמבנים בעיר נפגעו או נהרסו, 43 אלף אזרחים נהרגו. בהשוואה לבליץ, אני אומרת לעצמי, מה שקורה פה הוא פשוט גן עדן.
ומה הקטע? גם צ'רצ'יל, כמו ביבי שלנו, ביקש מהאזרחים להיות חוסן ולחזור לשגרה. ואכן, די מהר מתחילת ההפגזות, בתי הספר כבר נפתחו מחדש, אנשים חזרו לעבודה, ניהלו חיים, יצאו לראות תיאטרון ולטייל בפארקים, ובכל ערב, ממש כמונו, מאות אלפי אזרחים ירדו מתחת לאדמה, פרסו שמיכות על רציפי הרכבת התחתית וישנו בצפיפות, נדחקים יחד במרחבים המוגנים. ממש כמונו הם קמו מדי בוקר, ציחצחו שיניים ויצאו אל הרחובות המופגזים לראות אילו בתים ואילו אזרחים נהרסו.
היכולת הזו, להתרגל, היא כנראה מבורכת. כי היא משאירה אותנו עם מניפה רחבה של חַיּוּת גם בתוך מצבי קיצון. רק שאני תוהה, האם מה שכונה בדיעבד "רוח הבליץ" ומה שכאן מכונה "חוסן לאומי" הם באמת רגשות דומים?
צ'רצ'יל זכה בזמן הבליץ לתמיכה של כמעט 90 אחוז מהציבור. רוב הבריטים היו מאוחדים תחת נרטיב משותף. הם האמינו בעתיד. הם הרגישו צודקים. הם לא רק "החזיקו מעמד" אלא החזיקו תקווה. הייתה בהם גאווה והיה להם אמון. אני לא שם. אני לא מרגישה את הדברים האלה.
אני מסתכלת על רונן הקטן. הוא רועד מתחת לכיסא הכתר פלסטיק. מגוחך בעיניי שהוא מקבל את המציאות החדשה ומצטיין בה כל כך. מה הוא יודע, הטמבל הקטן, על איראן, על המלחמה, על קוממיות? כלום. הפעולות האוטומטיות נצרבו בו ביי פרוקסי, דרך אדוניו: התרעה. אזעקה. מרחב מוגן. פתיחת דלת. גינה. משחקים. פיפי. קקי. אוכל. לישון. וחוזר חלילה. אין לו יכולת קוגניטיבית להבין את הקשר בין הדרקון המיילל מהנייד לבין העתיד. יש לו בכלל עתיד, או שהמערכת הכלבית שלו היא הווה מתמשך? רגע, אני נבהלת, ואני? אני כן מבינה את הקשר? לי במערכת יש עתיד?
