שני אסונות ערד / באפלת הלילה אתה מחכה לאזעקה. בחיים לא שמעת על מצרי הורמוז, בחיים לא הציעו לך חבילת טיול לשם. ומי בכלל היה לאריג'אני שחוסל, זה שאתה בכלל לא מצליח להגות את שמו. זה קצת מרחיק לכת יחסית לחיים שהיו לך לפני ארבעה שבועות.
"אסון ערד השני", אמרה, ונזכרה באסון ההוא בפסטיבל ערד (אז היו שלושה הרוגים ז"ל, עכשיו תודה לאל רק פצועים). במשגב עם נהרג פושקו. נקרע הלב. שכששאלו אותו לשמו ענה: "פושקו, כמו סטינג. גם את סטינג היית שואל למה הוא סטינג?" הוסיף. פושקו (עופר מוסקוביץ') היה ארץ ישראל. זו שאהבנו. חקלאי ענק שגידל אבוקדו באש, ועוד באש כוחותינו.
ההון האנושי שלנו / הטורים האלה נכתבים תמיד בתחילת השבוע. טראמפ הפתיע ואמר שיש “שיחות טובות” שיסיימו את המלחמה. "חזק חזק ונתחזק", נאמר בפסוקים. לא, אני לא אוהב לכתוב על מלחמה, אבל אלה הערות כמו ביומן מלחמה. נתחיל בהון האנושי, באנשים המתגלים במלוא אנושיותם במלחמה. כוחות הביטחון וכיבוי האש והפרמדיקים עושים דרכם. אין להם זהות פוליטית, הם לא מבדילים בין דם לדם. הם ההון האנושי הכי יקר שלנו. ומצד שני, כמה משוגעים יכול העולם להכיל? כל כך הרבה מבלבלי מוח. לפעמים צריך להראות לאנשים צדדים שלא ידעו על קיומם, מרוך ועד אומץ. "טעינו", אמר דובר צה"ל, "ואנחנו לומדים מטעויות".
תנאים לגעגוע / כבר חודש מצטופפים אנשי השכונה שלנו ליד עגלת הקפה השכונתית כמו ביציאת מצרים. צ'יך לומר שאנשים מחפשים קרבה, אולי רומנים של מלחמה, אולי קפה ועוגות נחמה. האם המלחמה מעוררת בכם את התיאבון? האם אתם רבים ביניכם יותר?
אצלי המלחמה מייצרת תחושת געגוע שנוצר כשמשהו שהיה חלק ממך ונעלם (אדם, מקום, זמן, קול, ריח) עדיין חי בתוכך. אפשר לקרוא לזה גם: הנוכחות של ההיעדר. מאיר מת בתחילת המלחמה, אחותי חסרה לי, בטח אלעדיק, חברי, שהיה שמח לשיתוף קל במה הולך. לעומת זאת מפעל הפיס מנסה לייצר געגוע עם עידן עמדי, הבנקים מנסים לגעגע אותנו אליהם. אנחנו חיים חיים של פרסומות ואזעקות. אני מדליק ספוטיפיי. ג'וני קאש שר על "בוי ניימד סו".
היה לילה חרא / כשהתעוררתי לא נרדמתי / וכשנרדמתי התעוררתי.
בתי את בוכה או צוחקת? / הילדה בת השש מציירת עכשיו בחשאי את המלחמה בעיפרון וצבעים עזים, כל יום פרק. כשאבא הלך לעבודה היא נצמדה אליו חזק. "תגיד, מתי חוזרים להיות ילדים?" שאלה.
תוך כדי ההפגזות הבלתי פוסקות בצפון אני כל הזמן נזכר בשיר הישן "בתי את בוכה או צוחקת" על הילדה שחוותה הפגזות על קיבוץ גדות בשנות ה-60. החיזבאללה יורים שוב על הילדה הזאת (שהיא כבר בת 70 פלוס) בלי הפסקה.
בום בום בום / הזמרים והמפיקים נהיו שוב אובדי עצות. הלך פורים, ילך פסח עכשיו, אולי גם הופעות יום העצמאות, שיא פרנסתנו. לי הלכו השבוע שתי בארבילך והיכל התרבות.
בום בום בום בחוץ, כרעם התופים שלך, מאיר שלנו. שוב חלמתי עליך בלילה, כשהייתי ער.
העליטיסטים / שמת לב לעָליטיסטים? שאלתי.
"מה זה עליטיסטים, או שהשהות בממ"ד עשתה אותך דביל?"
אלה אוספי העלים בשכונה, עניתי. השבוע הם תקפו את הרחוב איזה ארבע פעמים באותו יום. יוסי בצינור ואסעד על ההגה. זה משפריץ על העלים וזה מפעיל את המברשת המסתובבת שאוספת אותם מהכביש. לא שמת לב שהם כל הזמן פה?
אצל נעמי שמר יש שורה נהדרת בשיר "נועה": "כן או לא, עלעלי, כן או לא או אולי". אולי אני מחפש במלחמה דברים נעימים להיתלות בהם. אוספי העלים מדברים אליי. אני מביט בהם כמהופנט.
עידן הפאנליסטיקה / מה צריך כדי להיות פאנליסט מצוי (משתתף בדיון פומבי)? יש להניח שקודם כל תואר מתחת לשם, פרופסור, דוקטור, תת-אלוף, אל"מ, אפילו רס"ן זה סבבה, חבר בפורום, שב"כ לשעבר, מוסד, בכיר, עמית, מייסד קרן (רצוי עם כמה אותיות לועזיות כרוניות), פובליציסטית ויזמית, הכל כדי לתת תוקף לפרשנותם אמנותם.
לכל אדם יש שם ותואר שנתנו לו אביו ואמו ושזכה בהם בעמל רב. אבאל'ה שלי היקר, יכולת בקלות להיות פאנליסט. רק מה היו רושמים לך מתחת לשם? ח"כ לשעבר, רחוב שמוביל לים בתל ברוך, מי שהציל ממוות ילדים במחנה העבודה טרנסניסטריה ברומניה במלחמת העולם השנייה, או כמו הילד המהמם שאמר את האמת לאשר (סמו) ב"ארץ נהדרת" (מה שהפך לקטע הכי מרגש בתוכנית): "אני הבן שלך".
מה אתה עושה / באפלת הלילה נולדת השאלה: מה אתה עושה כשאתה קם בלילה? את אותם הדברים אבל הכי לאט. "היי, אני לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמי", היא אומרת. עם השנים למדתי שיש אוהבי מלחמות, מעריצי מלחמות, מנתחי מלחמות ולוחמי מלחמות, והכי - אלה שלא סובלי המלחמות. שימו את עצמכם בהיררכיה. באפלת הלילה אל"מ אופיר כהן יסביר, ברהנו ידווח. "הוא חתיך", היא אומרת. מי? אני שואל, אבל התשובה נבלעת בדיווח.
זה קורה באפלת הלילה, בצהרי הבוקר, אי שם בחדר, בחוץ, בדרך לממ"ד, בלי מיגון. אנשים שלא ידעו אפילו שהטיל מכוון אליהם, כגורל. בחוץ יורד גשם זלעפות. נופלים, ולא בקרב פנים אל פנים כמו בעזה.
יום האושר / אושר זה דבר נורא מבלבל. אז בשבוע שעבר, כשחל יום האושר הבינלאומי, רציתי לצלם אושר. אבל איך? אחר כך שאלתי את עצמי האם אני מאושר? האם את מאושרת? בטח בימים אלה, שבהם יש אנשים שבוכים מאושר ויש שמחייכים מאושר. אגב, הייתה לי חברה שחייכה נון סטופ מרוב אושר. בסוף גיליתי שזה מרוב אומללות. טוב, אושר זה באמת דבר נורא מבלבל.
במקלט השכונתי / זה החל בצהרי היום, כשנכנסתי לבית המרקחת המקומי ואז החלה התרעה יבבנית. היו לי שבע דקות לפי החישוב, אז יצאתי והחלפתי כתובת ונכנסתי למקלט השכונתי. עמדנו שם צפופים איזה 40 ישראלים. זוג אחד פנה אליי ואמר: "יהיה שוני ביוני? כי קנינו כרטיסים מזמן". כשזה נגמר שמתי לב שחלק מתושבי השכונה האמיצים הלכו הלוך ושוב. וכל מי שהלך בכיוון הנגדי נראה כאילו הולך אחורה. זה המצב עכשיו, אחורה וקדימה. "אני מתפלל לאומץ לב כדי לעמוד בנטל, בזמנים שבהם הסבל הולך ומתעצם", כתב לאונרד כהן. שבתי לבית המרקח ( ה-ת' ברחה בהתרעה) ואז... אוף, כן, עוד פעם התרעה. מזל שהספקתי להגיע הביתה. אתם בסדר? סימסתי לילדים.
צ'יך להגיד טהרון / כל ארבעת השבועות האלה הצטופפנו יחד בממ"ד. כמו בפתיחה של מוזיאון, כמו בפרמיירה של סרט, רק קצת פחות נחמד. בלילות הקרינו בבינג' (כאן 11) את הסדרה "טהרון" (הפרסים לא יודעים להגות קמץ) אז ראיתי קטעים. מישהו אמר לי שהוא חושש שזה יהיה לנצח. אפשר להבין. אנחנו לא מבינים סופים, רק התחלות. הייתי זקוק להרבה קפאין ושעות שינה, שהלכו ואזלו. בינינו, בכלל לא רציתי לכתוב טור על מלחמה. אבל זה מה שיצא.
בשווייץ דואגים לתושבים / בשווייץ יש לכל תשעת מיליון השווייצרים הגנה מתחת לאדמה, אבל זה האבסורד, הגנה יש - מלחמה אין.
