איך אנשים מסוימים פה אוהבים את המלחמה, נכון? לא כולם, לא, אבל ישראלים רבים מאוד פשוט... כן, אוהבים. זאת המילה שלא חיפשתי.
אוהבים את התחושה הזו, שהפנטזיה הילדותית והוותיקה ביותר שלנו כישראלים – שיום אחד פשוט נחטוף את החלסטרה, בית הבעל ישתגע, ובשאגה אחת אדירה, טנטרומית, נעיף וננער מעלינו את כל האיומים הקיומיים ונראה לכולם שמי שמתעסק מתרסק! – הפנטזיה הזאת ממש מתגשמת, ותכף כולם בסביבה ישקשקו מאיתנו לנצח.
ואיך אנחנו – לא כולנו, לא, אבל רוב גדול של ישראלים שתומך בכל סקר בהמשך המלחמה ובו-זמנית מגיע למקום השמיני במדד האושר העולמי – מוכנים למכור לעצמנו את השקר המוחלט הזה רק כדי להסוות את האמת הפשוטה בתכלית: שאנחנו בעצם קצת אוהבים את המלחמה. את מותה של השגרה.
אוהבים להסתובב ימים שלמים בתחושת דריכות משותפת, מאחדת, עם-ישראלית שכזו, חמימה כשתן, שעוד רגע תהיה ההקפצה הבאה למרחב המוגן, וברגעים כאלה כולנו חזית, כולנו ביטחוניסטים קטנים, כולנו פרשנים עם מידע פנימי – לגמרי פנימי, מהבפנים של מוחנו השרוט.
ואיך אנחנו אוהבים לדעת שלא הפסקנו את כל עיסוקינו לשווא ונכנסנו למרחב המוגן, כי הנה, האזעקה באמת הגיעה, כאילו אמרו לנו: "המנה שלכם מוכנה, בואו לאכול".
ואיך אנחנו אוהבים – בקטע אדרנליני – לשמוע בומים מתכתיים עמומים ולהגיד "המיירטים יצאו", כי אנחנו כבר טובים בזיהוי יירוטים (איך מזהים? אה, זה קל; כשהיו בומים אבל עדיין יש סביבך קירות), ואז, כעבור שלוש דקות שקטות נוספות, לחוש הקלה מסוימת על שהרולטה הרוסית שוב לא נעצרה ספציפית עלינו.
מישהו אחר גם הפעם.
איך אנחנו אוהבים – או לפחות חשים אחראים ובני-מזל – לשמוע על מישהו אחר. שברים בראשל"צ. רסיסים ברחובות. אירוע רב-נפגעים בערד. אסון בדימונה. אין כמו לשבת מול הלייב הטלוויזיוני, לראות להבות גדולות עולות מבניינים מרוסקים, לספוק כפיים, לא להאמין. בחולון מתנחמים שהם לא דימונה, בדימונה מתנחמים שהם לא ערד, ובערד מתנחמים, אני מניח, שהם לא הירושימה.
ואיך ישראלים מסוימים אוהבים לסמס "ייקח כמה שייקח", להעביר רסיסי ושברי סרטונים בווטסאפ, לסמס למשפחה שהם, תודה לאל, בסדר. אימוג'י דגל ישראל. אימוג'י שריר זרוע.
אוהבים, כן.
או לפחות חשים את עצמם. חשים חיים.
ואיך אנחנו – לא כולנו, אולי אפילו לא רובנו, אבל רבים מדי מאיתנו – הכי אוהבים הרוגות בסלון כלות ערבי ליד חברון. את זה כל כך אוהבים, עד שהציוץ של עמית סגל בנושא ארבע הפלסטיניות ההרוגות מביא 2,500 לייקים וסמיילים, ועוד 400 דגלי ישראל, ועוד כותרת באתר של ערוץ 14: "כבר הוצאתם בקלאוות?"
איך אנחנו אוהבים את האישור החדש הזה להתבהמות סופית ומוחלטת. לאובדן צלם אנוש בכל זמן שמתאים.
איך אנחנו אוהבים לראות טבלאות של ראשי ארגוני טרור ומדינות שחוסלו. פרצופים עם איקסים אדומים עליהם. היי, הורדנו להם את המנהיג, סגנו, רמטכ"לו, ראש המודיעין ובניו והעוזרת האישית גם. אנחנו המנצחים הגדולים – ניצחון מוחלט – במלחמת החיסולים. ולמרות שאין לזה שום השפעה בכלל על הסרת איומים ושיגורים בליסטיים – כי השיגורים ממשיכים להגיע בעשרותיהם – או על החלפת משטר – כי המשטר הקיים ממשיך – ישראלים מסוימים פשוט אוהבים את זה.
לך תתווכח עם אהבה.
אוהבים לדעת שעשינו את הדבר הנכון כשתקפנו מעצמה גדולה ורחוקה כדי למנוע ממנה לשגר לכאן מאות טילים, וכתוצאה מזה היא משגרת לכאן מאות טילים. אוהבים לדעת שחזרנו לבוץ הלבנוני, והפעם כדי לשקוע כמו שצריך.
אוהבים לא לחשוב על המסגרות שאין לילדים קטנים של אנשים אחרים, על ההתרסקויות הכלכליות של עצמאים אחרים, על הדיכאון והאובדנות אצל משפחות אחרות, על המבוגרים האחרים שלא הספיקו להגיע למקלט ונהרגו בדרך. למה לחשוב על כל אלה, מה קרה, מלחמה? כשיבוא אצלנו, נחשוב. עד אז אפשר להמשיך לא לחשוב, או לחשוב שלא.
אנחנו מבחינתנו ישראלים גאים, מחרחרי מלחמה שפשוט לא נעים להם להשתמש בביטוי, עם חדש וחמום מוח שידו כבר מזמן לא מושטת לשלום: היא מושטת לסטיק, לרובה, לכפתור השיגור, ללטמה לפרצוף. ויש לנו כיפת ברזל, כיפת בד, כיפת סלע, חוסן מתוצרת ביתית, וממש לא אכפת לנו להתקיים לצד טילים בליסטיים שנופלים עלינו ולקרוא לזה "שגרה", לנסוע לעבודה, להישכב על כביש, מה שצריך. ייקח כמה שייקח.
זו מלחמה. והיא יושבת עלינו טוב.
זה בלתי נתפס בעיניי.
תאוות המלחמה הזו בלתי נתפסת, בדיוק כמו לקות הראייה שלא מאפשרת לישראלים לראות איך שלטון ללא תאריך תפוגה, ללא שום יעד ממשי, ועם אפס אחריות עושה עליהם עוד סיבוב כדי להבטיח את המשך שלטונו.
זה בלתי נתפס שהאנשים האלה לא תופסים.
בלתי נתפס שבכירי ליכוד – כולל הבכיר מכולם – הראו להם שוב ושוב, בכל כך הרבה דרכים, בדיוק מה הם לא שמים עליהם, והאנשים לא קולטים את הרמז. רק בתוך יומיים השבוע, נתניהו – האיש שאין לו בעיה להצהיר "את משעממת אותנו" – הגיע לדימונה לשתי דקות עם מיגונית אישית (ממוזגנת!) שבאה והלכה איתו. ראש עיריית דימונה, איש הליכוד בני ביטון, אמר שאמנם בניינים, גן ילדים ומועדונית נוער נהרסו כליל, אבל איזה יופי ש"התמונה של ביבי נתניהו והרבנים נשארו שמה – מזל, מזל גדול".
בערד – שבה נפצעו 115 איש, מהם עשרה במצב קשה, בקריסת שדרת בניינים שלמה – אמר ראש העירייה, איש הליכוד יאיר מעיין, שאירע "נס גדול".
זו הטרגדיה של הפריפריה הישראלית; שעסקני ליכוד זניחים מובילים אותה לאבדון תוך שהם מוכרים לתושבים את אומללותם המתמשכת כניסים וכמזל גדול. והדבר הבלתי נתפס באמת הוא שהתושבים, בחלקם לפחות, מאמינים.
בדיוק כמו שקשה היה לתפוס, בזמן אמיתי, את האופן שבו נתניהו – לכאורה אדם שקול ומבריק שביטחון ישראל לנגד עיניו – עשה שוב ושוב את הבלתי נתפס: הקים ממשלה עם גזענים כהניסטים, הפקיר חטופים בשבי למטרות פוליטיות, לא הקים ועדת חקירה לטבח, ויקריב בכל יום מדינה שלמה למען יום נוסף בשלטון.
בדיוק כמו שבלתי נתפס שציבור גדול של ישראלים מאמין בניסים ובמלחמת נצח גם כשחייו נחרבים לנגד עיניו.
ב"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" כתב ג'ורג' אורוול על העוני משהו רלוונטי, שאני רק אחליף בו, ברשותכם, את המילה "עוני" ב"מלחמה", בסדר? "זה מוזר בתכלית, המגע הראשון שלך עם המלחמה. אתה הרבית כל כך לחשוב על המלחמה – זה הדבר שחששת מפניו כל ימיך, שידעת שיקרה לך במוקדם או במאוחר; וזה שונה כל כך, ובאורח פרוזאי כל כך, ממה שציירת לך בדמיונך... חשבת שזה יהיה נורא; זה רק מאוס ומשעמם".
וזה לא רק מאוס ומשעמם, זה גם בלתי נתפס באופן שבו זה גורם סיפוק לאנשים רבים כל כך, שעדיין לא הבינו את מגבלות הכוח. עדיין לא הבינו איך עובד שלטון אכזרי, מניפולטיבי ונטול כישורים שהם, בסך הכל, המצע הזול והנוח להקרבה שעליו הוא משגשג.
זה בלתי נתפס, אבל אולי הגיע הזמן לתפוס. לתפוס שכל, לתפוס טיסה (שאין), לתפוס – לפני הכל – מחסה. ואז, כשהאבק יום אחד ישקע, לתפוס איפה אתה חי. והאם אלה החיים שמגיעים לך.
