"ספציפית הזלזול במגי אוצרי אינו קשור להיותה אזרחית אלא לבחירה שלה להיות ממטרה של צואה מילולית רותחת, אישה נאלחת ששואבת סיפוק פרברטי מפגיעה באנשים וקבוצות", כתב עיתונאי כאן 11, עקיבא נוביק, על אוצרי, סופרת שמנהלת חשבונות אקסטרה-פעילים ותוססים ברשתות החברתיות. במקום לחלק קוד קופונים לעוקביה, אוצרי שופכת את דעותיה, שלא כולם רצים לקנות. רשימה קצרה ולא ממצה של גורמים שהתקוטטו איתה שם: ינון מגל, אלישע ירד, הצל, הדובר של אלמוג כהן, ירון אברהם, שירית אביטן כהן, גיא לוי דובר הליכוד, ומני אסייג. הציוץ הזה של נוביק למשל, שבהמשך גם נמחק, הגיע אחרי רצף פוסטים שכתבה נגד הציונות הדתית בעקבות מקרי אלימות של יהודים כלפי ערבים, ובעיקר לאחר הטרגדיה של שושנה סטרוק. במבט לאחור, ואחרי כמה נשימות טובות, אוצרי יודעת להסביר שמות בתה של חברת הכנסת אורית סטרוק נגע לה בנקודה רגישה.
"ברגע שניסו להשליך עליה את הרפש של 'היא מטורפת', באוטומט יצא ממני משהו שמגונן, כי גם אני מאובחנת וזה לא אומר שהפגיעה המינית לא קרתה לי. ההפך, אם כבר ההפרעה הנפשית שלי נגרמה בגלל זה, כמו הרבה הפרעות נפשיות", היא מסבירה את האמוציות. "אני לא יודעת מה קרה במקרה שלה, אני כן יודעת שהייתה אישה בעולם שדיברה ולא קיבלה תשובות מספיק טובות. אלו עבירות נורא מורכבות, זה המון פעמים מילה נגד מילה, וזו זכותנו כאזרחים וכאזרחיות לבקש תשובות, כי מחר זה יכולה להיות חס וחלילה אני או את שיושבות בחדר החקירות בזמן שאומרים לנו שהגרסה שלנו לא אמינה".
אוצרי לא מתביישת לדבר על האבחון שהיא עברה, שבסוף העניק לה את הטייטל מאנית-דפרסיבית. היא אפילו גאה בזה. לפני שנתיים קיבלה אישור על אובדן כושר עבודה לצמיתות ומאז משהו בה נרגע. היא כבר לא צריכה להגיע לביטוח לאומי כל כמה חודשים ולהסביר מחדש שכן, היא עדיין מאנית-דפרסיבית, ולא, היא עדיין לא מסוגלת לעבוד. "אבל זהו, לפני שנתיים קיבלתי אישור סופית עם גושפנקה. אני הרולס רויס של המטורפות ואני כבר לא צריכה להסביר כמה אני לא כשירה".
את אמא, מנהלת זוגיות יציבה לא מעט שנים, גרה במרכז תל-אביב, מפרסמת עכשיו את ספרך החמישי ואת אפילו דוקטור למשפטים. כמה לא כשירה את יכולה להיות?
"בחיים לא החזקתי בעבודה יותר מארבעה חודשים. זה גרם לי להרגיש כישלון ושנאה עצמית עזה. אני עדיין מייחלת ליום שבו אצליח להחזיק הכנסה, משהו שאדע שגם אם אדר (מירום, בן זוגה התסריטאי) יגיד לי שהוא לא רוצה להיות איתי, אני אוכל להתפרנס".
תמיד יהיה לך הדוקטורט במשפטים.
"אני אמנית, זה הדבר שבליבי".
אז למה בכלל למדת משפטים?
"הגעתי לצבא ילדה חכמה מכיתת מחוננים, זו הייתה המהות שלי, ופתאום הגעתי לשרת בטייסת והייתי פקידה. הוקטנתי. השיא של השירות שלי היה כשהכנתי קפה לרמטכ"ל, שאול מופז. ישר אחרי הצבא נרשמתי ללימודים כדי להחזיר לעצמי את תחושת המסוגלות, ובהמון מובנים לא הלכתי בעקבות צו ליבי, כי רציתי להרשים, שכולם יגידו 'אז היא בעצם חכמה'".
ובאמת הצלחת. אז אולי את לא כזו כישלון במסגרות?
"ללמוד זה אחרת מלעבוד. זה פרץ יצירתי, כמו לכתוב. גם את הדוקטורט שלי כתבתי בחודש בפרץ של מאניה".
היית מודעת לזה?
"לא. חשבתי שיש בי תשוקה. לפני כן המאניה שלי התבטאה אחרת. בתקופת הרווקות הייתה לי מאניה של בזבוזים וגם התנהגות הרסנית ופגיעה עצמית. אחר כך רוב המאניות שלי היו בתחומים האלה, של פרץ יצירה מטורף. מבחינת העולם הרגעים האלו נראו ההפך מחוסר מסוגלות. זה נראה כמו מסוגלות-על. אני חושבת שבגלל זה כל השנים כל כך כעסתי על עצמי, כי אמרתי, הנה יש לך הכל, את אמורה להיות כוכבת ואת לא יכולה להחזיק עבודה. בגלל זה האבחנה הייתה כל כך משמעותית, כי היא עזרה לי לכעוס על עצמי פחות".
ומאז האשרור החיים השתנו?
"יש הרבה חופש בלהיות נכה. העולם כאילו משחרר אותך מהציפיות וגם אני כבר לא צריכה לעמוד בציפיות של עצמי".
וגם האשמה נגמרה?
"גם עכשיו יש בי מידה מסוימת של אשמה, אבל על זה שאני לא ברחוב, כי יש כל כך הרבה אנשים עם המחלה שלי שנמצאים היום בתחנה המרכזית, במה אני טובה מהם? למה לי מגיע יותר? זה קשה לחשוב על זה שהיה לי מזל ושאלמלא העזרה מההורים הייתי ברחוב היום".
אוצרי מודה שהיו תקופות שבהן הרגישה שהכסף שהיא מקבלת מההורים הוא סוג של פיצוי על התקיפה שעברה כילדה על ידי עובד בבית הספר, "אבל היום רוב הכעס שלי הוא על המערכת שלא שמרה עליי. אז בהרבה מובנים יש בי משהו שמתבייש בזה שאני מקבלת קצבה, אבל אני גם אומרת שזה סוג של פיצויי נזיקין - אתם פישלתם אז מגיע לי".
זה לא טריוויאלי לראות מישהי שמדברת בכזו כנות על המצב הנפשי שלה.
"אין דבר נורא יותר מלחיות בסוד. כשהתחלתי לפרסם את זה, נשים כתבו לי, 'זה כל כך חיזק אותי', 'אני שנים מתביישת לספר להורים בבית הספר, כי אני מפחדת שיחרימו את הבת שלי' - ואז הבנתי שיש לי כוח ואני יכולה להשתמש בו לטובה. כמובן שהאנשים שמבקרים אותי כותבים 'את מטורפת', 'לא לקחת תרופות היום?', אבל השימוש הנגדי שווה לי אם אני גורמת למישהי להרגיש יותר בנוח. יש לי חובה להשתמש בזה".
× × ×
הפעילות הנמרצת ברשתות הובילה את אוצרי להסתבך עם פעילים מהימין כמו גם מהשמאל, ולפעמים נדמה שהיא כמו נחום-תקום: לא רק מתרוממת בכל פעם שהיא מקבלת מכה, אלא גם חוזרת עם תנופה והתנודות שלה הולכות וגדלות.
לאחר הפרסום על ההשקעה של מנכ"ל וויז אסף רפפורט בערוץ 13, כתבה פוסט שהתחיל במילים: "בחלומי הם מעיפים משם את כל המוריה אסרפיות", ועוררה סערה שהתגלגלה כדרכן של סערות כאלה. "כתבתי שבעיניי היא לא ראויה להיות בערוץ הזה וצריך לפטר אותה כי סיימנו. הדעות שמוריה אסרף הביעה בשידור כשאמרה דברים כמו 'אין בלתי מעורבים בעזה', עזבי את זה שגם ברמה העיתונאית זה שקר, עובדתית. היא גם חוטאת לאתיקה העיתונאית".
גם עיתונאים רציניים ולא מזוהים עם השלטון יצאו נגד האמירה הזאת.
"וגם הם לא כל כך מבינים שאנחנו באירוע של דמוקרטיה מתגוננת, שדורש התנהלות קיצונית של התנגדות. הם עדיין חיים בעולם שלפני המתקפה הרב חזיתית על הדמוקרטיה. באיזה עולם אוטופי".
גם המוצא הגיאורגי שלה מקבל את ליטרת ההתייחסויות בשלל איזכורים שלו כשכותבים עליה. "כל הזמן קוראים לי אוצרשווילי, כותבים לי ככה ברשת. אבל אני נולדתי אוצרי, אבא שלי עברת את השם שלו ביום שהוא הגיע לפה. אחרי שחלם כל החיים להגיע לישראל ולהיות ישראלי. יש לי תחושה שחלק מהציבור הרבה פעמים מגדיר את עצמו יותר כמרוקאי מאשר כישראלי. אני מצטערת. אני קודם כל ישראלית, ורק אחר כך ממוצא גרוזיני".
"כשרק התחלתי בטוויטר, 90 אחוז מההתייחסויות היו למראה שלי. גם כשהייתה רק תמונת פרופיל כתבו איזו ממורמרת אני כי אף אחד לא רוצה אותי. זה לא משנה איך אני אצטלם, יתעסקו בגוף שלי, אז אם כבר מחפיצים, למה לא לקחת את ההחפצה, לחמם אותה ולהחזיר לשולח?"
אוצרי ממשיכה בשלה גם אל מול איומים מפורשים. "בהתחלה היה לי קשה עם התגובות האלימות, אבל הפרסונה האינטרנטית שלי שונה ממי שאני. היא הרבה יותר חזקה, הרבה יותר משולחת רסן, אז אני אומרת לעצמי שהם לא תוקפים באמת אותי. הדובר של אלמוג כהן רמז לאחרונה שעסקתי בזנות, נו באמת. לא שיש בושה לעסוק בזנות, מי שצריך להתבייש זה אנשים שצורכים זנות, אבל זה כל כך זול. נדיר שהם פוגעים בי באמת".
את לא פוחדת ממקרה לוסי אהריש 2?
"זה מפחיד, ואני יודעת שהיו כאלו שניסו לארגן אנשים שיבואו אליי הביתה להרביץ לי. אבל אני מפחדת יותר מזה שיהיה פה איראן ושאם אני לא אלך עם חיג'אב, ישפכו לי חומצה על הפרצוף".
את באמת רואה את זה כתסריט אפשרי?
"אני חושבת שאנחנו בדרך לשם. יש איזשהו ניכוס של יהדות שמאוד דומה לאיסלאם הרדיקלי. יהדות שהיא אלימה מאוד, ובאופן חכם הזרמים האלו גם הצליחו לייצר איזשהו מונופול על היהדות. אני אתיאיסטית, אבל היהדות מבחינתי היא לאום, פולקלור, קהילה, היסטוריה משותפת".
את מדברת על שמירה על מסורת, חלק מזה זה גם תפילה בהפרדה, ובכל זאת כשהייתה סערת התפילה בהפרדה בכיכר דיזנגוף את צייצת: "נאכל פלאפל בביקיני מול המתפללים, נדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע!"
"אין בעיה שתהיה תפילה נפרדת במקומות פרטיים, בבתי כנסת, אבל עוד לפני כן - היהדות במהות שלה מתפתחת, לא סטטית. אז כן, יש מסורת של הפרדה, אבל יש גם כוחות ליברליים ומשכילים בדתיות שבהם נשים מבקשות לא להיות בהפרדה מאחור, הן מבקשות להיות בהפרדה באותו מקום".
לפי מיטב ידעתי בכיכר דיזנגוף דובר על הפרדה באמצע.
"הגרעינים שמארגנים את התפילות האלו הצהירו שהם מתכוונים להשתלט על המרחב הציבורי. אני אישה חילונית, ככל שישתלטו לי על המרחב הציבורי, ככל שיגידו לי 'את לא יכולה לעבור פה', המרחב שלי יצטמצם".
אבל יש גם משהו צורם להגיד ליהודים בישראל – תתפללו איך שאתם רוצים אבל רק בתוך בתי כנסת.
"הם יכולים להתפלל גם ברחוב, אבל לא עם הפרדת נשים. הגבלה של תנועת נשים זה בהגדרה ביטול של חופש התנועה שהוא אחד מזכויות היסוד. אני חושבת שעברנו מהשלב של מעגלי שיח לשלב של התרסה".
אז כהתרסה בחרת לממש את האיום באופן חלקי ולהצטלם לכתבה הזו בבגד ים בכיכר, למרות שברור שבסוף הדיון יהיה על הגוף שלך.
"מלכתחילה הגוף שלי נהיה דיון. כשרק התחלתי בטוויטר, 90 אחוז מההתייחסויות היו למראה שלי. גם כשהייתה רק תמונת פרופיל כתבו איזו ממורמרת אני כי אף אחד לא רוצה אותי. זה לא משנה איך אצטלם, יתעסקו בגוף שלי, אז אם כבר מחפיצים אותי, למה לא לקחת את ההחפצה הזו, לחמם אותה ולהחזיר לשולח? דווקא להראות להם שאני לא מנהלת את הגוף שלי לפי מה שהם אומרים לי, לפי מה שהם מגדירים כראוי או כצנוע".
והתגובות שאת מקבלת על איך שאת נראית לא משפיעות עלייך?
"משפיעות מאוד. אגב, גדלתי כילדה מכוערת ואז הגעתי לצבא ופתאום, בגלל כל הטייסים, נהייתי נורא מודעת למראה שלי והתחלתי להתאפר וגיליתי שהאיפור הוא סוג של מסכה, הוא מגן מפני העולם. עד היום אני מפחדת לצאת מהבית בלי איפור. אדר הוא אולי הגבר היחיד שראה אותי עם פנים נקיות. אז ברור שההתעסקות במראה שלי מקצינה בגלל שאני מקבלת תגובות נבזיות על איך שאני נראית. מצד שני, יש איזה חשבון בטוויטר תחת שם בדוי שמוקדש לשנאה כלפיי, ויום אחד הוא פירסם שראה אותי ברחוב ושרואים עליי שאני מטורפת, ואז הוא כתב 'ורזה'. אני צהלתי".
אז אולי מבחינתך עכשיו זו הזדמנות לקבל עוד "רזה"?
"יכול להיות, ואם כן, אז מה? זה נחמד שמחמיאים לך, שאומרים שאת יפה, כל עוד זה לא סליזי או נמוך. בסופו של דבר אני בת 42 אז אני על האדים האחרונים של תשומת לב מהסוג הזה. אם כבר להיפרד מזה, אז מסיבת פרידה".
את לא מרגישה צורך לשמור על עצמך במיוחד, בגלל המאניה-דיפרסיה?
"יש לי אנשים סביבי ששומרים עליי. ואני לא יכולה לא לחיות בגלל המחלה שלי, אני לא יכולה ללכת על קצות האצבעות או להיזהר מחפצים חדים כי אני עלולה להיפצע".
"בהתחלה היה לי קשה עם התגובות האלימות, אבל הפרסונה האינטרנטית שלי שונה ממי שאני. היא הרבה יותר חזקה, הרבה יותר משולחת רסן. הדובר של אלמוג כהן רמז לאחרונה שעסקתי בזנות, נו באמת. ואני יודעת שהיו כאלו שניסו לארגן אנשים שיבואו אליי הביתה להרביץ לי"
אוצרי, 42, לא חוסכת בכנות גם בספרה החמישי והחדש, 'ורק אנחנו נדע' (הוצאת שתַּים), שבמהלכו היא גורמת לקוראים להרגיש קצת כמו זבוב על קיר, או אולי זבוב שבטעות נכנס לחדר ניתוח ומוצא את עצמו מפרפר בתוך איברים פנימיים. אוצרי מטיחה בפנינו את כל מה שאנחנו מפחדים לראות, אבל בו-זמנית לא מצליחים לנתק ממנו את העיניים. במרכז העלילה עומדת אסיה, אישה שמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה שפוגשת, איפשהו באמצע נתיבי איילון החסומים של ליל גלנט, את הטייס שרוצץ לה את הלב בזמן השירות הצבאי. באופן בלתי נמנע מתחדש ביניהם הרומן, כשברור מההתחלה שהוא הולך להיות הרסני, רק לא ברור עד כמה. אוצרי מודעת לעובדה שבזמן הקריאה מרחפת השאלה עד כמה הספר אוטוביוגרפי, והיא משתמשת בזה כדי לעשות טיזינג מכוון לקוראים, מתענגת על ההתעללות, בזמן שיצר המציצנות שלנו מתענג על ההתעללות שהגיבורה עוברת.
"הרבה מהספר הוא אני. זה מה שהיה יוצא ממני אלמלא הייתי פוגשת את אדר, כי בהמון מובנים אדר הציל אותי. כשהכרנו הייתי בתחתית של התחתית. עברתי עוד פעם חוויה של ניצול וזה היה עוד בתקופה שלא איבחנו אותי נכון, חשבו שאני רק דיכאונית והייתי על פרוזק, תרופה שעשתה לי ממש רע. אז כן, בספר יש המון ממני ואני נורא גאה בו, ומצד שני, יש בזה משהו מביך. בדיוק התכתבתי עם המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' אסא כשר, והוא אמר שהוא קורא את הספר וזה מביך כמו שאבא שלי יראה אותי עירומה".
הכתיבה הייתה סוג של עיבוד לטראומה?
"בערך. תמיד אמרו לי, כשתמצאי מישהו הזיכרון הזה ידהה והטראומה תעבור, וזה לא קרה. אני מפחדת מגברים עד היום".
זה לא קשור גם לתקיפה המינית?
"הכל קשור. אני חושבת שהייתי כל כך שברירית במערכות יחסים וכל כך כמהה ואובססיבית כי מלכתחילה כילדה לא הייתה לי תחושה של גבול על הגוף שלי. במערכות יחסים פשוט נשפכתי לכל הכיוונים. אחר כך קראתי שהרבה פעמים קורבנות של תקיפה מינית משחזרות את מה שהן עברו כי הן מנסות לגרום לכך שהסוף יהיה אחר. הלכתי למקומות הכי רעילים וקיוויתי שיהיה אחרת.
"אבל אני לא רציתי להציג את דמות הגבר, אבשלום, כרע מוחלט. גם לו יש את המטענים שלו. נדרש מהטייסים לעמוד באיזשהו מודל גבריות שקשה לעמוד בו ויש עליהם אחריות בלתי נסבלת. מכרו להם שהם הולכים להציל את המדינה ובסוף שלחו אותם להפיל פצצה של טון על מחנה פליטים. זה לא מה שאתה מדמיין כאידיאל של לחימה".
חשיפה מהסוג הזה יכולה להיות לא פשוטה גם עבור בן הזוג, אבל אוצרי מספרת שדווקא הוא זה שעודד אותה להוציא את המסמך הזה לאור. "הוא קרא את הספר וניגש אליי עם דמעות, חיבק אותי ואמר 'אנחנו חייבים שהספר הזה יגיע לכל העולם'. הוא מאוד רגיש אליי".
הם גרים במרכז תל-אביב, הורים לאביגיל (גולי, לב שלי בגיאורגית) בת העשר. וכצפוי מהורים לילדה אחת, כבר רגילים להרמת הגבה. "כל הזמן אומרים לי 'למה לא תעשי לה אח', הטילו עליי את האחריות שאני דופקת לה את החיים, אבל לאף אחד אין חיים מושלמים".
זו הייתה החלטה להביא ילדה אחת?
"קודם כל אני על תרופות שלא מאפשרות לי, אבל אני גם לא רוצה. אחרי שגולי נולדה הבנתי שאני יכולה להיות אמא טובה רק לילדה אחת, שאם תהיה לי עוד ילדה אני אהיה אמא כועסת וכאובה ועצבנית. היה לי דיכאון אחרי לידה מאוד קשה, שבגללו אני ואדר כמעט התגרשנו. היה איזה יום אחד שהייתי במצב נוראי ודיברתי עם חברה והיא התקשרה לאדר ואמרה לו לחזור הביתה מהר. הוא היה אז בתקופה מטורפת של צילומים והוא עצר הכל, חזר הביתה וראה אמבולנס מתחת לבית. זה היה אמבולנס למישהו אחר, אבל הוא היה בטוח שזהו, נגמרה לו המשפחה. הוא עדיין בטראומה מזה".
והוא לא רצה עוד ילדים?
"אמרתי לו שילד זה המון ואני אבין אם הוא ירצה לעזוב אותי כדי להקים משפחה עם מישהי אחרת והוא אמר 'אני לא אעזוב אותך בחיים'".
