ספרה החדש של גיל הראבן, 'שאלת הקואלות', מתאר מציאות עתידית מסויטת בישראל שנראית בסך הכל די קרובה למה שאנחנו מכירים היום. הספר מורכב משלוש נובלות, השתיים הראשונות דיסטופיות והשלישית אוטופית, אבל האווירה בכולן מוכרת וזרה בו-זמנית, ולא מזמינה בכלל. הנובלות האלה נכתבו בשלוש השנים האחרונות בזמנים של מלחמה, ואם נרצה או לא — הן מהדהדות פחדים כמוסים שמתעוררים בעת כזאת.
"זאת לא דיסטופיה קיצונית בסגנון קורמק מקארתי או מרגרט אטווד", הראבן אומרת, "זו לא קריסה של הכל, אלא זו מחשבה על מציאות שבה הדברים מתקלקלים. כולנו חיים במובן מסוים חיים אמוניים — פותחים את הברז ומצפים שייצאוִ מים, שולחים יד למתג ומצפים שיהיה אור, הולכיםִ לבנק ומניחים שהכסף יהיה לו קיום והוא ימשיך לעבוד. אנחנו במקלט ואין קליטה של אינטרנט אבל מניחים שכשנצא מהמקלט האינטרנט יחזור. אני מודעת כבר הרבה שניםִ לעובדה שכל זה מאוד רופף, אולי משום שאני הנכדה של הסבתא שלי, שעברה את האינפלציה הגדולה בפולין ואז את הכיבוש הגרמני, ועוד הרבה דברים. אבל לא עניין אותי ללכת לקצוות שבהם הכל נחרב, אלא רק לקלקולים. וכל זה הוא רקע לסיפור על בני אדם, ולסיפור אהבה. מתוך הסיפור הבנתי שבסוף מה שעוזר לאנשים במצבים מלאי עקה זה קשר אנושי, והחשיבות שלִ פעולת הדמיון. הספר יוצא בעיתוי לא פשוט — בשנים האחרונות שום עיתוי הוא לא פשוט, ולא צפוי שיהיה כזה — ואנשים אמרו שיש בסיפור משהו מפחיד, אבל גם מחמם לב".
'שאלת הקואלות' (אחוזת בית) מתאר גבר ואישה שחיים בישראל ב"תקופת התיקונים". אחרי הרס גדול המערכות קורסות והמוסדות מתפקדים מין תפקוד חירום. האזרחים מקבלים תלושים למזון ועומדים בתורים למוצרים חיוניים, החשמל מגיע רק לפרקים קצובים, ואנשים מחליפים סחורות בשווקים שנועדו לכך, חלקם מפוקחים וחלקם לא. הדברים כאילו עובדים — אבל לגמרי אחרת.
היא כותבת: "היינו מוקפים במצוקה, זאת אמת. המחסור כירסם בגוף ובנשמה, ואיים לטרוף וטרף – זאת אמת. אמת גם שלמרות שלא ידענו על היקפם של מעשי השחיתות, הניצול והעוול, קיומם היה קרוב ומוחשי. נכון, כל זה אמת. אלא שבתוך כל זה, בתוך הכל, יכולתנו לשמוח לא הוכחדה. דברים שונים היו אז מקור לשמחה. עגלה ובה שלושה קילוגרמים של אורז ושלושה של סוכר בהחלט גרמה לאדם להרגשה טובה... כישורים שלא ידענו על קיומם התגלו בנו. כשנדרשנו לזחילה סבלנית בתורים – נמצא בנו כוח לזחול, וכשנדרשנו לזנק בעקבות מידע או שמועה על מצרך – גם את זה גילינו שאנחנו מסוגלים לעשות".
בתוך הווה מתמשך שאין לו עבר או עתיד, בני הזוג מדמיינים לעצמם אי שבו הם בונים את ביתם. הם מתכננים אותו בקפידה רבה. עד שהאישה מבקשת להביא לאי שלוש קואלות, והגבר מהסס.
"אולי משום מי שאני, דברים אינם מובנים מאליהם בעיניי. בבוקר אני חושבת לעצמי, איזה יופי יש חשמל, יש בוילר, יש מקלחת חמה. וגם יש לי קילומטרז' לא מבוטל בקריאת ספרות, כלומר אני חשופה לניסיון האנושי ומבינה שרוב האנושות במשך רוב ההיסטוריה וגם היום חיה עם מעט מאוד ביטחונות ויכולת לחזות את המציאות".
נדמה ש'שאלת הקואלות' היא שאלה על הסכמה. איך בונים ביחד מקום שמקובל על כולם ועונה על הצרכים של כולם.
"הסיפור איננו אלגורי בעיניי אבל בהחלט הוא על תהליך שבו לומדים גם לשתף פעולה ולחיות עם אי-הסכמה. מידה של אי-הסכמה היא דבר חשוב, וגם הריב חשוב, הוא חלק מהקשר. במובן מסוים גם לריב יש ערך הישרדותי".
בחברה הישראלית היום עניין של הסכמה הוא קריטי ובכל זאת נראה כמו דבר בלתי אפשרי.
"צריך להשלים עם זה שלא נסכים על הכל. כל פעם שאני מתמלאת ברִתחה, וזה קורה לי לפחות פעם ביום, אני מזכירה לעצמי שבתי הקברות הצבאיים ומחלקות השיקום מלאים באנשים שלא הצביעו כמוני ולא יצביעו כמוני, ושאני חייבת להם את חיי".
קראת לדמות הגברית בנובלה "פלאי", כשמו של המלאך ששרה עם יעקב במעבר היבוק. הענקת לו גם צליעה, לזכר הסיפור המקראי.
"פלאי זה שם די נדיר אבל הוא קיים. חשבתי על יסוד הפליאה שיש בזולת, על המסתורין שיש בו. פלאי הוא הזולת. בתוך כל התחושות הקשות שיש עכשיו, בתוך החושך של המלחמה המתמשכת שאנחנו נמצאים בה מאז 7 באוקטובר — אני שמה לב שאנשים זוהרים יותר בחשיכה. דווקא כשהכל חשוך אנשים מאירים יותר. היינו עדים לכל כך הרבה גדולה אנושית וטוב לב וגבורה. חשבתי הרבה על החטופים ומשפחותיהם. ביליתי הרבה עם משפחות החטופים במשמרות 101. את מסתכלת עליהם ורואה מדגם מקרי של האוכלוסייה, ואיזו גדולה יש בכל אחד מהם! זה גרם לי לחשוב אחרת. אני עולה על אוטובוס וחבורה של צעירות מצחקקת במושב האחורי, אלה יכולות להיותִ התצפיתניות, גם הן דגימה מקרית של האוכלוסייה, ואת רואה איזו מידה של גדולה התגלתה בכל אחת מהן.
"אהרן אפלפלד היה חבר קרוב ואהבתי אותו מאוד. במשך יותר מעשור היינו נפגשים כל יום שישי בבוקר, זה היה 'זמן אהרן'. הסוג הזה של הסתכלות על האדם, על המסתורין שבו, על הפוטנציאל האנושי שבו, נוכח מאוד בכל הספרים שלו – בלי אשליות, בלי סנטימנטליות, בלי מתקתקות, אלא רק האמונה הזאת באדם, שאצלו הייתה כמעט מיסטית. מאז 7 באוקטובר חזרתי וקראתי ספרים שלו, ואמרתי לעצמי, תמונת העולם של אהרן — אני מבינה אותה עכשיו טוב יותר, כי אותה תחושה של התפעמות מבני אדם יש לי עכשיו".
אבל תראי כמה שנאה ואגרסיות יש סביב.
"ברור שאת שואלת את עצמך גם אוקיי, אם כל הפוטנציאל הזה נמצא שם, מאיפה באה כל הקטנות שאת רואה פה? אז כתבתי על אנשים שזוהרים בחושך במציאות לא קלה, למרות שאף אחד מהם הוא לא גיבור, לא מציל המונים ולא עושה משמרות של 36 שעות בבית חולים. פשוט אנשים".
"פעם סיפרתי לידידי, פטיה דגן, שעבר את אושוויץ, על המצוקות שלי. ואז פתאום ראיתי את המספר על היד שלו, ואמרתי, אני לא מאמינה שאני מתלוננת לך על השטויות האלה. הוא אמר, זה טוב מאוד שאת מתלוננת, לא כל דבר נמדד ביחס לאושוויץ. לא טוב לחיות בעולם שבו אושוויץ הוא הקריטריון למדידה"
הראבן, בת 66, נולדה בתל-אביב וגדלה בירושלים, בתם של הסופרת שולמית הראבן ואיש מדע המדינה אלוף הראבן. היא למדה מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון, ולימודי יהדות במכון הרטמן בירושלים. במשך כ-15 שנה כתבה טורים בעיתונות הישראלית, בעיקר ב'מעריב'. ספרה הראשון, קובץ הסיפורים 'ארוחת צהריים עם אמא', פורסם ב-1993, ומאז ראו אור עוד 18 רומנים וקובצי סיפורים, בהם 'שאהבה נפשי', שזכה בפרס ספיר לספרות ב-2002. היא מלמדת כתיבה, בין השאר בבית הספר לקולנוע 'מעלה'. היא חיה בירושלים עם בן זוגה, העיתונאי אמנון לורד, בעל טור ב'ישראל היום', ולהם שתי בנות תאומות. לורד בלט בכתיבתו הניו-ג'ורנליסטית ב'חדשות' בשנות ה-90, ואחר כך שימש מבקר קולנוע במקומוני ידיעות, היה פעיל שמאל, אבל בעקבות הסכמי אוסלו שינה את עמדותיו הפוליטיות, הפך למבקר חריף של השמאל ועבר לתמוך בימין.
"יש בינינו הרבה הסכמות ברמת הערכים או העתיד שאליו שואפים, ואנחנו חלוקים בקריאת מציאות. כל מי שחושב שזה מוזר שאנחנו חיים יחד ושונים בדעותנו, צריך לשאול את עצמו למה זה נראה לו מוזר. זה בעיקר מוזר כשהשאלה באה מאנשים שמגדירים את עצמם ליברלים".
האווירה הפוליטית השתנתה ונעשתה אלימה, אנשים מתקשים לחיות בשלום עם מי שחושב אחרת מהם. משהו קרה לימין, והוא התפצל בין ימין אידיאולוגי ובין תמיכה בנתניהו שלא בהכרח קשורה בערכי הימין.
"אני מזכירה לך שהיה גם פילוג בתנועה הקיבוצית, על שאלות בלתי מובנות אידיאולוגיות. משפחות נקרעו, אנשים נזרקו מקהילות, היו ימים שאנשים שהצביעוִ לא נכון נזרקו ממקומות עבודה, כך שהחרון הפוליטי והערבוב בין האישי לפוליטי לא התחיל רק בשנים האחרונות. את צודקת לגבי הימין, אבל יותר מפעם קרה שהשתתפתי בהפגנה של השמאל ונישאו בה דברים שהיו מנוגדים להשקפת עולמי. אני שייכת למחנה מסוים ויש בו חלקים והתבטאויות שאני לא מסכימה איתם. אחרי 7 באוקטובר אני חושבת שהדרך היחידה להתקדם זה אם כל אחד יעצור ויגיד איפה הוא טעה, אבל זה לא קורה. כולם ממשיכים במנגינה של איפה הצד השני טעה".
בסוף, המחלוקת היא בשאלת הצביון, ליברלי או מדינת הלכה.
"ועדיין יכולה להיות שותפות בערכים. אני מלמדת סטודנטים דתיים צעירים ב'מעלה', יום אחד פיטפטנו על חתונות ושאלתי אותם איך הם מסתדרים עם כל כך הרבה מתנות שהם צריכים להביא בחתונות. הם אמרו, או שמעבירים מעטפה וכל אחד שם כמה שהוא רוצה, או שמביאים ספר במתנה. ספר כמתנת חתונה! אני איתם בזה, ובעוד הרבה דברים אחרים".
הנובלה השנייה בספר עוסקת באפשרות למדוד כאב ובשאלת מיליון הדולר: מי סובל יותר. אדם שסובל מכאב נפשי מגיע למטפל שלו ומספר לו על מכשיר חדש, פינומטר, שיכול למדוד כאב בערכים מוחלטים.
"הפינומטר הוא ניסוי חשיבה כזה. הסיפור שואל מה בין כאב נפשי לכאב פיזי, ואם אפשר בכלל להבדיל ביניהם, אבל הוא גם עוסק בשאלת הכאב היחסי – למי כואב יותר, שאלה שמלווה אותי לאורך שנים עוד לפני 7 באוקטובר. ברדיוס של כמה קילומטרים מכל אחד מאיתנו נמצא מישהו במצב של כאב בלתי נסבל כזה או אחר. אנחנו רוב הזמן פשוט לא חושבים על זה. אנחנו אוחזים בשתי עמדות שלכאורה אינן מתיישבות אבל חשוב לאחוז בהן בו-זמנית – האחת אומרת כאב הוא כאב הוא כאב,ִ אם מישהו כואב לו אנחנו מגיבים.ִ והשנייה כן מזהה פרופורציות,ִ יש אנשים שהכאב שלהם עצום.
"לפני שנים היה לי ידיד, פטיה דגן, איש תיאטרון ופסיכולוג במקצועו שעבר את אושוויץ. ישבתי איתו יום אחד בבית קפה בצפון תל-אביב, הייתי צעירה ורק התחלתי את דרכי בכתיבה, מחזה ראשון שלי עלה על במה, הייתי מלאה ברגשות סועריםִ וכל מיני מכאובי נפש בגלל דינמיקה סבוכה שליוותה את להקת התיאטרון, ואין לי עמידות גבוהה לדינמיקות אלימות. סיפרתי לו על המצוקות שלי ואז פתאום ראיתי את המספר על היד שלו, ואמרתי, אני לא מאמינה שאני מתלוננת לך על השטויות האלה. הוא אמר, זה טוב מאוד שאת מתלוננת, לא כל דבר נמדד ביחס לאושוויץ. לא טוב לחיות בעולם שבו אושוויץ הוא הקריטריון למדידה".
אחת הדמויות בסיפור אומרת שהיהודים הם שיאני הסבל, ולא בקלות הם יוותרו על המקום הראשון. למרות התחרות הצמודה עם הפלסטינים.
"זו שאלה מטרידה, מי סובל יותר, ובשנתיים וחצי האחרונות בגלל עוצמות הסבל שמקיפות אותנו והטרגיות של המציאות, עוד יותר נדרשים לה. הסיפור שלי הוא על בנאדם מאוד כואב, אבל הכאב שלו הוא נפשי, והוא שואל את עצמו מה המעמד של הכאב הזה, וחולם על מד כאב שייתן לו תשובה מדעית ודאית, ונקודת אחידה בעולם. מאז 7 באוקטובר ביליתי בקריאת מחזות יווניים. יש בהם שיקוף מרטיט של המציאות שלנו, מציאות טרגית עם ממדים של גורל, ושאלה של חופש בחירה. המציאות שלנו טרגית ומאוד קשה לי עם אנשים שלא חשים את זה. זה לא משנה מה עמדתו של אדם, אם המלחמה עכשיו זו מלחמת ברירה או אין ברירה, האם מהלך זה או אחר היה יכול להיות אחרת, אדם יכול לחשוב שהמלחמה כולה היא מלחמת אין ברירה מהרגע הראשון ועד עכשיו – ועדיין לחוות אותה כטרגית ולהיות קשוב לעוצמות הסבל שנגרמו גם לצד השני, או למה שנושאים איתם חיילים שמהלכים על תילי הריסות בעזה ויישאו את זה איתם כל חייהם. אנשים מתקשים להכיל מורכבויות. יכול אדם להגיד אין ברירה ועדיין להיחרד ממה שקורה.
"דרך ארץ מחייבת אופן התנהגות מסוים בבית אבלים או בחדרו של אדם מאושפז. הממשלה שלנו — רוב חבריה — נדמים לי למי שניגש אל פצוע, צועק באוזניו ומטלטל את מיטתו. אני, אגב, לא חושבת שהדבר נובע מדעותיהם הפוליטיות. יש אנשים שהשקפותיהם שונות מאוד משלי, שבהחלט חווים את הממד הטרגי של המציאות שלנו".
אם מגדירים את המצב כטרגי, זה עלול להסיר את האחריות מעלינו, כי הטרגדיה מפנה אצבע לאלים, לכוחות עליונים.
"טרגדיה מתמקדת בבחירות של הגיבורים מול הכוחות העליונים. חזרתי לקרוא את ה'איליאדה'. בעבר אהבתי יותר את ה'אודיסיאה'. לא הבנתי טוב את הממד של האלים ב'איליאדה'. אבל עכשיו שקראתי מחדש פתאום חשבתי שאם משנים את שמות האלים לשמות המעצמות, האימפריות של היום, כולל מעצמות תקשורת וטכנולוגיה – האלים יכולים להיקרא למשל טראמפ או אלון מאסק או צוקרברג – אז אפשר להבין עד כמה סיטואציות מוכרעות גם על ידי כוחות-על שאין לנו שום השפעה עליהם, ועדיין ה'איליאדה' מתמקדת בגיבורים מסוימים ובבחירות שלהם. אכילס יחזור לקרב או לא יחזור לקרב?"
המלחמה הנוכחית באיראן נראית לך מלחמת אין ברירה?
"אין לי הרבה כבוד לדעות של סופרים בנושאים פוליטיים. אין בדעות של סופרים שום יתרון על אלה של גננות, לבורנטיות או נהגי אוטובוס, ההפך הוא הנכון. אם את מסתכלת איפה היו טובי הסופרים במאה ה-20 — להוציא את אלבר קאמי וג'ורג' אורוול, שהם באמת מאורות גדולים — לא תאמיני. אני מחזיקה במחשב תמונה של קנוט המסון קד להיטלר, ומי שלא קד להיטלר סגד לסטלין, וכשגמר עם סטלין עבר למאו או התלהב מהאייתוללות. גם אחרי 7 באוקטובר, כשעוד היו ילדים חטופים בעזה, אי-אפשר היה לגייס סופרים מרכזיים בעולם לקרוא לשחרור הילדים, כמו שלא ראיתי סופרים בעולם מתגייסים בעניין 20 אלף ילדים חטופים מאוקראינה. זו הסיבה שאין לי כבוד גדול לדעותיהם של סופרים, ודעותיי הפוליטיות לא מעניינות במיוחד".
במשך הרבה שנים פירסמת טורים אקטואליים בעיתונות.
"בצעירותי הייתי פעילה ב'שלום עכשיו' ובמשך שנים הייתי טוראית – כתבתי טורים בעיתונים. אחרי פרס ספיר המתנה שנתתי לעצמי הייתה להפסיק עם זה. לא הרגשתי בנוח עם הפוזה של מי שיושב על המרפסת ויש לו הערות שנונות על המצב. אני גם קוראת היום פחות טורי דעה. מה שהיה אמור להיות האגורה — מקום הדיון — נעשה יותר דומה לקולוסיאום, ואין לי טמפרמנט של גלדיאטור".
"נגזר עלינו לחיות בעידן של מהפכות ענקיות, ובתקופות מהפכה עולה תמיד השאלה מה חשוב לשמר בתוך השיטפון. לתפיסתי, את תרבות הספר חיוני ממש לשמר, כי הספרות היא מאגר הניסיון האנושי והמחשבה על אודותיו, ובלעדיה נישאר מבודדים בקיומנו, ובמובן מסוים קטועי נשמה"
הנובלה השלישית בספר נכתבה בעקבות סדנה שהעביר שמעון אדף במכון ון ליר על אוטופיות. "אנחנו חיים במדינה שראשיתה ביצירה אוטופית – לא רק 'אלטנוילנד' אלא שנתיים קודם 'מסע לארץ-ישראל' של ליב לוינסקי", היא אומרת. "חזיונות אוטופיים מולידים דברים. אני קצת חשדנית לגבי אוטופיות. אחרי שקראתי כמה יצירות אוטופיות חשבתי שאנשים שממציאים אוטופיות – ולרוב הם אנשים מאוד אידיאולוגיים – הם לאו דווקא אוהבי אדם. הם ממציאים מציאות שרחוקה מהמציאות האנושית ואז הדבר הראשון שצריך לתקן זה את בני האדם, ליצור מודל אדם חדש, זה מה שראינו בציונות, בברית-המועצות הסובייטית, בגרמניה הנאצית, צריך להתאים את בני האדם לחזון. ומה שנותר מהסדנה זה סיפור על משפחה שחיה בתנאים הנוחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת – אדם לא צריך לדאוג לפרנסה או לרפואה או למגורים, החברה מספקת הכל, יש פנאי מוחלט, לכאורה זו חברה נטולת היררכיות, נטולת אתגרי חיים. אנשים עברו מין אילוף מחדש, אבל החלק הקדמוני באדם מתפרץ פה ושם. הנכדה מצליחה לשמר בתוכה משהו מהקדמוניות לפני שהאדם נהיה סינתטי לגמרי. במובן מסוים החברה הזאת היא החלום של הווקיזם, בגלל השוויון והיעדר היררכיות.
את סופרת מגוונת מאוד, כותבת בכל הסוגות.
"ההגדרה של מה זה סוגה היא די רופפת. היית יכולה להגיד ש'האחים קרמזוב' זה סיפור בלשי כי השאלה הגדולה היא מי רצח את האבא. או לומר ש'הגלגול' של קפקא זו ספרות ספקולטיבית. בראשיתו של כל סיפור עומדת השאלה נגיד ש-, לפעמים המציאות כל כך מסנוורת שכדי לראות משהו צריך להסתכל בהשתקפויות, לא להביט היישר לשמש. אפלפלד סיפר לי שכשהגיע לארץ ניסו לעניין אותו בספרות ישראלית ריאליסטית והוא לא מצא בזה עניין, הוא שאל את עצמו מה זה כל האגדות האלה שהם מספרים. ואז נתנו לו את קפקא והוא אמר, סוף-סוף מציאות. אחד הדברים שספרות עושה זה חקירה של החיים האנושיים, אז כל מה שאני כותבת זה ניסיון לחקור את החיים האנושיים בדרכים שונות".
כבתה של הסופרת שולמית הראבן, באיזה בית גדלת?
"גדלתי בבית שבו היה מקום מרכזי לספרים ולקריאה. אמא שלי לא דיברה על הכתיבה שלה, היא הייתה די חשאית ביחס לזה. בעיניי אין שום דרך להפריד בין כתיבה לקריאה. אדם כותב צריך להיות אדם קורא, ולהיות פתוח לספרויות שונות. דבר אחד שלמדתי מהחיים לצד אמי זה שהכתיבה היא עבודה. אדם יושב ועובד, זה לא רומנטי ולא סנטימנטלי ולא חייב לבוא עם כל מיני התנהגויות ביזריות. אני לא כופרת בקיומן של מוזות, רק שאין טעם להתעסק בזה באופן ישיר. אבל מרגע שמופיעה המוזה, מתחילה העבודה. ואפשר להשתפר עם השנים. אחד הדברים שנחלתי מאמי זה שצריך להיות בעל מלאכה טוב".
את מלמדת כתיבה יוצרת?
"יותר מ-30 שנה אני מנחה סדנאות כתיבה. הן תמיד היו חשובות לי, אבל בשנים האחרונות יש להן חשיבות מועצמת. נגזר עלינו לחיות בעידן של מהפכות ענקיות, ובתקופות מהפכה עולה תמיד השאלה מה חשוב לשמר בתוך השיטפון. לתפיסתי, את תרבות הספר חיוני ממש לשמר, כי הספרות היא מאגר הניסיון האנושי והמחשבה על אודותיו, ובלעדיה נישאר מבודדים בקיומנו, ובמובן מסוים קטועי נשמה. בסיפור האחרון בקובץ, המספרת ונכדתה כמו מחזירות לעצמן את מלוא הנפח של נשמותיהן דרך קריאה ב'ספרי קדמונים'". •
