כמו תפילת שחרית ליום מלא בכוח וגמישות
מרב בטיטו מתמסרת לאמנות המדויקת של הפילאטיס
לא מיד אני עולה עליו. קודם אוחזת בשתי משענות כתף מלבניות, משרישה שתי כפות רגליים יחפות על הרצפה, ואז משיטה את עצמי קדימה לאורכו – מרגישה כמו קפיץ ענק בצבע אדום שנמתח כמעט לקצה, ושוב – הפעם שרירי הבטן מגויסים בחזרה לנקודת המוצא. אחרי חמש פעמים כאלו הדם מתחיל לרוץ בגוף, ואני נשכבת על הרפורמר – שניים וחצי מטרים חסונים של מיטת עץ פשוטה ועטופה בד שחור, משחילה רצועות על שתי הרגליים לקראת כוריאוגרפיית חימום – המוח מתרוקן לאיטו ומפנה מקום להוראות שבוקעות מהזום. ביי, הייתי פה. לא לפנות, לא לדבר בשעה הקרובה.
המקום הבטוח שלי משתרע על פני 75 סנטימטרים שמכילים אינספור קומבינציות לשיכוך התודעה המוזעקת, וחוץ מקופסת עץ שחורה שניתן להניח עליו כדי לסחוט עוד פיתול מעמוד השדרה, אין בו ולו מילימטר מיותר שאפשר לבזבז על חרדה או דאגה. המורה היא האלוהים – שיכללנו יכולות תקשורת מאז הקורונה, אני - מאמינה צייתנית מבצעת פקודות ומתנדבת לכל משימה, והשיעור כמו תפילת שחרית ליום מלא בכוח וגמישות.
לא מערה לזחול אליה ולהתחבא, לא שמיכת פוך להתעטף בה ולהיעלם, גם לא דהרה פראית לאופק בלתי נודע, רק בנייה סיזיפית של היחסים האינטימיים בין המוח לשאר חלקי הגוף: הפילאטיס חינך אותי היטב לקראת חיים בעולם כאוטי, אילף את רוחי לעמוד בפני ריצות לממ”ד, והזקיף את קומתי בפני רעיונות מיושנים על מלחמה.
כמו הלב שלי על רצועה
דנה ספקטור נרגעת כשהכלבה שלה חוזרת לחייך
ההתרעה סיימה לצרוח בקולי קולות, עכשיו זה משחק של המתנה עד שהאזעקה האמיתית תישמע בבית. ואני לא מצליחה להרגיש כלום. לא פחד, לא עצב, אפילו לא זעם כזה של ככה לא אמורים להיראות חיים רגילים. ככה זה מאז תחילת המלחמה. אני פשוט לא מצליחה להרגיש שום דבר. לא דברים רעים, אבל גם לא שום דבר יפה. צחוק, התרגשות, להט. יש איזה פילטר כזה של תמי 4 שמורכב לי על הנפש, מסנן הכל החוצה ולא נותן לשום רגש חזק להיכנס.
אז אני עושה מה שאני עושה תמיד. מסתכלת על הפנים של הכלבה שלנו. וכמו תמיד, כשהאזעקה האמיתית נשמעת, אני קוראת בפרצוף המשולש שלה את הכל. העינים שלה מתעגלות בבהלה, הנשימה שלה נהיית חטופה. היא מטפסת במדרגות במהירות שיא, מזדרזת להכניס את עצמה לממ"ד בקומה השנייה. היא תמיד הראשונה להגיע לממ"ד, מאשפזת את עצמה במרחב המוגן הרבה לפני כולנו. ועכשיו אני סוף-סוף צוחקת, כי מדובר בסך הכל בכלבה די בלאי, מין בורדר קולי מעורב בגמל שהגיעה בטנדר של העמותה היישר מתל-שבע. והיא גם בת 14, כל כך זקנה שכל השחור בפרצוף שלה כבר התכסה בשיבה לבנה. ובכל זאת, היא שומרת על החיים היקרים שלה כמו אתרוג, ממגנת את עצמה בקפדנות כאילו שהיא פודל טוי שעלה 12 אלף שקל. ופעם אחת, כשבכל זאת הקדמתי אותה והגעתי לממ"ד לפניה, היא נדחקה דרך הדלת בכזו פראות שהיא דחפה אותי הצידה ואז שלחה בי מבט מנצח כזה של "אל תשכחי מי פה באמת דגימה נדירה של שלמות גנטית וחייבת לשרוד".
הכלבה שלי היא הנחמה שלי במלחמה כי היא, בניגוד אליי ואל הבת שלי, מרגישה הכל בעצימות מטורפת. הכלבים והחתולים שלנו לא יודעים מה זו אדישות, ובטח לא מהם מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, הם פשוט מגיבים למצב הנוראי הזה באינסטינקט כל כך נקי וטהור. לפעמים זה מעלה לי דמעות בעיניים. זה קורה כשהבומים קרובים והיא מתחילה לרעוד בלי שליטה בממ"ד. אני מסתכלת עליה, היא רועדת כמו אז, כשהייתה גורה קטנה והברקים והרעמים בחוץ הפחידו אותה. אז אני מנסה לאסוף אותה לתוך החיק שלי, אבל אי-אפשר כי היא כבר בגודל של חמור. הרעידות שלה כל כך חזקות שהן מזכירות לי את מה שאני בעצמי אמורה להרגיש ולא מסוגלת. כי לא, זה לא נורמלי לשבת ולחכות שחפץ מתכתי במשקל של כמה טונות יחליט אם בא לו ליפול לנו על הראש. "אם הייתי יכולה, גם אני הייתי רועדת ככה", אני חושבת ומלטפת אותה. וכשהיא יוצאת מהממ"ד, כמובן שהיא הראשונה, אני הולכת איתה למטבח ונותנת לה את חטיף ההרגעה הקבוע, משהו נורא בטעם דגיגוני גופי וברווז טחון. היא טורפת אותו ואני רואה איך הפנים הזקנים שלה הולכים ונרגעים, איך החיוך הכלבי הענק והשמח מגיע. כשהיא מחייכת ככה, היא מזכירה לי שגם אני אמורה לחייך, כי הנה, אני עדיין חיה.
"ששש, די", אני רוכנת מעליה כי עכשיו שוב ההתרעה צורחת בכל הבית. ודרך הטיפול הזה בה, דרך החמלה שאנחנו מסוגלים להרגיש לא כלפינו, אלא רק כלפי מי שבאמת לא מבין כלום וחסר ישע, אני נזכרת שיש בי עוד אנושיות. היא כמו הלב שלי על רצועה, הכלבה הזאת. היא כמו כל הרגשות שקברתי בפנים, הולכים בשדרה עם הלשון בחוץ, מחוברים לחוט.
לא טראמפ, לא ביבי ולא האיראנים ימנעו ממני להרים
רתם איזק מרימה משקולות והן מרימות לה את מצב הרוח
עגולות, כבדות, מכוערות. ריחן כריח רסיס, וגם משקלן, אם התמדת והעמסת. בעת מצוקה אני ניגשת לברזל היצוק. לוקחת אוויר, מכניסה את הבטן (מינוס פאוץ' בחסות שתי לידות וחיבה לשמרים שוקולד) - ומרימה. משקולות, גבירותיי, משקולות. הן טובות אלינו בשגרה, הן בוודאי טובות אלינו בחירום שהפך שגרתי. מחזירות לגוף את האנדורפינים שבורחים באזעקות, משפרים את היציבה בתקופה מכופפת, ועושות פלאים לנשים אחרי גיל 40 (ואני יודעת, כי אני כבר בת 40 וחודשיים).
זה אולי סאחי ולא מאוד מקורי, אבל בתקופה שבה נראה שאנחנו לא שולטות בכלום ושום דבר, אני אוהבת להרגיש שיש לי אחיזה במשהו. מוט מחוספס עם שתי משקולות כבדות לסקוואט, למשל, או ידית שמאפשרת להניף קטלבל.
לא טראמפ, לא ביבי ולא האיראנים ימנעו ממני להרים, וגם הילדים כבר יודעים שבאין מסגרות, בין פרק של "כראמל" לקטעי יוטיוב שבהם ילדים יפנים אוכלים ממתקים (אנחנו מאמינים בחינוך אוניברסלי) - אמא צריכה את המסך בשביל זום משקולות עם מאמנת־העל פלפלת. כן, גם הזמנתי משקולות הביתה. עם שליח עד הדלת, כמובן. יש גבול לכמה אני מוכנה לסחוב.
פרויקט הגלעין
דניאלה לונדון דקל מגננת אבוקדו
את השורה "לראות עולם בגרגיר של חול" כתב בשנת 1803 המשורר הבריטי וויליאם בלייק כפתיח לשיר. הוא כמובן לא ידע שהשורה הזו תהפוך להיות אחת מהשורות המצוטטות ביותר בשירה העולמית, אבל זה מה שקרה. כנראה כי לכד את הרעיון הקיים בפילוסופיה, בדת, בביולוגיה, בתרבות, הטוען שבמיקרו מצוי כל המקרו. רגע חולף מכיל נצח, תא מיקרוסקופי את הצופן הגנטי, שירי הייקו את החוכמה הגדולה, ציורי מנדלות את האינסוף.
בקיצור, התחלתי לגנן גלעיני אבוקדו. טבע שלם בקפסולה אחת. אני אוהבת לראות איך מתוך עכוזו הצהבהב של הגלעין הטובל במים מתחילה התעוררות. הפלחים נסדקים ומתוכם מגשש את דרכו החוצה שורשון דק. זמן קצר לאחר מכן, אחרי עוד חיסול אחד או שניים של בכיר במנגנון האיראני, עולה מהצד השני נצר רך הבוקע מתוך תעלת הלידה המתרחבת. הנצר הופך לגבעול, הגבעול פורס עלים ראשונים ירוקים ובהירים, ויופי לי.
הימים חולפים, המלחמה נמשכת והשורשים מסתעפים, מסתחררים ומעמיקים. הגבעול מתעבה והעלים נעשים מלאים ומוצקים. ובזכות מי? בזכותי. יש לי שליטה על כל הנס הזה. פעם אחת, יום אחרי שרסיס של טיל נפל ברחוב סמוך ומעך מכונית, ניסיתי לקפוץ מעל הפופיק וטמנתי אחד מהם באדמה. הוא מת מיד והבנתי שהתקווה לעץ מוגזמת. ככה טוב - תלוי בין מים לשמיים.
אם ישאלו אותי מה אני עושה, מה אני באמת עושה במלחמה, אני אגיד שהייתי אחראית על משק אוטרקי של גלעינים. ואם תימשך המלחמה, יש מצב שאעז גם לבטט בטטות. כבר התחלתי להתעניין.
בכל ווליום שאבחר - זה נשמע לי כמו שקט
איציק שאשו צולל מחדש ליקום המטורלל של "סיינפלד"
אני יודע, אין יותר קלישאה מלחפש אסקפיזם במסך 65 אינץ'. אני מניח שיכולתי לנצל את המצב כדי להתמסר לפעילות גופנית כלשהי, אבל איכשהו זה נראה לי מיותר כשאפשר להעלות דופק ולהתחיל להזיע רק מלצפות בחדשות כאן. אז האמת היא שסיגלתי לעצמי את שביל הבריחה הזה כמעט מיד אחרי 7 באוקטובר. כל ערב, למעט מקרים חריגים, אני צופה בשני פרקים של "סיינפלד".
למשך 45 דקות בערך אני צולל שוב אל החיים הקטנוניים של אנשים שהסתובבו על סט טלוויזיה עוד במילניום הקודם, ומתקנא ביכולת שלהם לחוות משברים שנגרמים מהתמודדות עם בעל מרקייה או התברברות בחניון.
בהתחלה עוד חשבתי שהמרשם הזה של שני פרקים אחרי האוכל הוא בשביל הצחוקים. כלומר, ברור שאין שם משפט אחד שאני לא יודע להשלים מהזיכרון, ואין שריר בפנים של ג'ורג' שאני לא צופה שתי סצנות מראש, אבל זה יותר בגלל מה שאין שם. זה בגלל שאין שם הפתעות. מול פרקים שראיתי כל כך הרבה פעמים בעבר אני יכול שלא להיות דרוך.
כי כשאצלם הכל מוכר, ויומיומי, ושגרתי ולא באמת חשוב - אני נזכר בימים שבהם גם אצלנו זה היה המצב. כשכל יציאה מהבית דורשת תכנון קפדני, דרכי מילוט וסוללה סלולרית מלאה, האפשרות לבחור סתם שני פרקים רנדומליים מאיזו עונה מבלי להקדיש לכך שנייה של מחשבה - מרגישה לך כמו החופש המושלם. כשרועש בשמיים ורועש בין האוזניים, אני מסיים את היום עם השקט היחסי של הרביעייה המטורללת ממנהטן. בכל ווליום שאבחר, זה יישמע לי כמו שקט. חוץ מהקטעים שבהם קרמר נכנס בדלת על 200 קמ"ש.
אנשים יפים ונכונים במקומות מרוחקים
חן ארצי סרור משקיעה בטקס שלפני השינה
אומרים שפעוטות חייבים סדר ערב קבוע בשביל להצליח להירדם. טקס שמעביר אותם למצב רגיעה של לילה. מתברר שאמהות לא מאוד שונות מהילדים שאותם הן מגדלות. בוודאי בעידן של כאוס ואפלה.
כשאי־אפשר לזכור באיזה יום אנחנו, בין זום לאזעקה, באימת ההותר לפרסום, הבריחה מהמציאות החונקת טמונה בסדר ערב קטן.
בית נקי (תודה לרובוט השוטף, קנייה רגשית של מלחמה), כוס יין וטלוויזיה. הצעה נדיבה לצלול ערב־ערב לצרות של אחרים. לא אולפני חדשות, חלילה, לא ריאליטי (המציאות גרועה דיה, תודה). טלוויזיה במובן הכי בסיסי שלה - דרמות של אנשים יפים ונכונים במקומות מרוחקים. תחזוק של מערכות יחסים בשלט רחוק בארבעה ערוצי סטרימינג שונים. במקום להתעורר בבהלה מהאזעקה של אמצע הלילה, פשוט מחכים לבואה בתוך בינג’ חסר פרופורציות.
ואז יש את הרגע הזה, שהמציאות לא חסה. בשיא העונה של סדרת בית החולים הכי מומלצת (“הפיט”, HBO, תודה ששאלתם) מתרחש טבח בפסטיבל מוזיקה ובית חולים קורס שבו כל רופא מנסה להיזכר מה זו חבישה ישראלית.
אז תודה רבה על הטריגר, ומזל שהגיעה אזעקה לאפס את הטראומה. ואם כבר: חמודות, אצלנו תיפקדו באותה סיטואציה גם תחת מטח טילים. לכו תלמדו תסריטאות ונדבר.
פחמימות – בניגוד אלינו – תמיד מנצחות
רענן שקד ממלא את מחסני החירום של הנפש במאפים ובצקים
בהתחלה יש אשמה. אחר כך כעס. אחר כך מיקוח. אחר כך קבלה. ובסוף - שלושה קילו מיותרים. אבל רגע, אני לוקח את המילה האחרונה בחזרה: לא מיותרים. נחוצים.
נחוצים כדי לצאת כמעט שפויים מצידה השני, הבלתי נראה עדיין, של המלחמה.
נחוצות לי הפיצות והפוקאצ'ות, נחוצים הרביולי גבינות ושבלולי הקינמון והטירמיסו, וכמובן שנחוצים לחלוטין השניצל בפיתה, חומוס בפיתה ותפוח אדמה ושמנת בפיתה ע"ש אייל שני. נחוצים סנדוויץ' רוסטביף, טונה, לביבת זוקיני. נחוץ טוסט גבינות. ומעל כולם: נחוץ יין בסיומו של יום. רגע, איזה יום, שישי כבר? אז באמצע היום.
זו מלחמת אין ברירה, ובמלחמה, כמו במלחמה, אין ברירה אלא לתקוע. זה לא נתון לבחירתנו יותר מכפי שמטוס קרב נתון לבחירתו של טייס מעל שמי טהרן; הנחיצות מוחלטת. זו מלחמה של עורף, ומחסני האמל"ח של העורף ממוקמים תמיד באזור הפסטות של המינימרקט.
בעודי תוקע עוד חתיכת עוגת גזר שהוכנה על ידי אישה שאיתה התחתנתי הרבה בטרם ידעתי כי הריפוי בעיסוק המועדף עליה הוא לישה, אני מפטיר לעצמי: מלחמה – ופחמימה – זה גיהינום. והגיהינום – סליחה סארטר – הוא לא הזולת; הוא המחבת. והשניצל מהמחבת.
פחמימות הן לא באמת מזון; הן מצב נפשי. אחת לשלושה ימים אני נזכר לאכול סלט, ומיד אחריו תוקע פרוסה מהעוגה כי הרווחתי ביושר. אחר כך אני נופל לשנת צהריים – כי האיראנים העירו אותי פעמיים הלילה – קם ממנה מעופש לקפה ועוגה למטרות התאוששות, נשבע לעצמי שבערב אני סותם, ובשמונה הילדים משוועים לנחמה, אז אני מזמין פיצות ואוכל הרבה אחריהם. אין בסידור הזה שום דבר שתזונאית – אפילו איראנית – תמליץ עליו לגבר ישראלי בגילי, אבל כל החלטה אחרת היא כרגע דרמטית, מסובכת או בלתי אפשרית יותר. ופחמימות – בניגוד אלינו – תמיד מנצחות. יש לכולנו עוד מה ללמוד מהן.
אפרסק לרסק ואבטיח להטיח
דרור פויר יוצא למלחמה בשתי חזיתות - במשחקים בנייד
כמו צה"ל, גם אני נלחם בשתי חזיתות. בחזית ה־Royal Kingdom אני נלחם קרקעית. בוטס און דה גראונד. בידיים חשופות אני מצרף צורות לשורות, מקבל כוחות, מפוצץ דברים, מטהר לוחות, עובר שלבים אינסופיים - אני כבר בשלב 2,344 - אוסף יהלומים, מטבעות, כתרים ואבני חן, נלחם ב"מלך האופל" ומרחיב את הממלכה שלי. שלוש דקות הליכה מפה נהרסו בניינים ואני בונה עוד ארמון ועוד כיכר, עוד מגדל ועוד נמל. אתמול בניתי גנים תלויים, אבל במציאות ירדתי כבר יותר מ־120 פעמים למקלטים נכון לתחילת השבוע, ועוד יותר מ־120 פעמים עליתי בחזרה. לא מדברים מספיק על הלעלות בחזרה, לפעמים דווקא זה השלב הקשה: להתחיל מחדש את מה שעוד רגע ייקטע שוב, כמו אוגר שמנסה לרוץ על גלגל מקולקל.
בחזית ה־Fruit Crash אני מפציץ מהאוויר. ביד בטוחה אני מפיל מהשמיים, שמי מסך הטלפון, אוכמניות, תותים, לימונים ותפוזים שפוגעים זה בזה, מתאחדים והופכים למלונים, קוקוסים ואננסים שמתנגשים ומתפוצצים לעיסה צבעונית ועליזה. לפירות במשחק הזה יש עיניים. הם מביטים בי ואז מרימים מבט אל על ומלווים במבטם את הפרי הבא שנופל עליהם. לפעמים הם מזכירים לי אותי, אבל עכשיו אני לא חושב על זה או על שום דבר אחר כי יש לי אפרסק לרסק ואבטיח להטיח. בשמיים האלה השליטה שלי מוחלטת, אבל במציאות אין לי שליטה על כלום ואני עומד טרוט עיניים בקומה מינוס שתיים של חניון בבניין שכן כי משמיים נופלים טילים, חלקם התפוצצו ממש לא רחוק מפה לעיסה מאוד לא צבעונית ובכלל לא עליזה. אני ממשיך להפיל פירות מהאוויר עד שהאירוע מסתיים.
שלוש עונות ביממה וחצי
סמדר שיר גילתה את העולם המופלא של הבינג'
לא שאני טו מאץ' סופיסטיקייטד, אבל פעם, מזמן, צרכתי את הג'אנק שלי במנות מדודות. רק בקורונה גיליתי את נטפליקס ובזכות "המורדת" גיליתי איזה שדרוג זה לצפות בכל העונות ברצף, אבל הצבתי לעצמי גבולות. חדוות הבינג' שלי הייתה על אש קטנה, לא יותר משעתיים־שלוש ביממה, עד שבא 7 באוקטובר שדחף אותי לחפש את כל מה שלא קשור לחדשות. את שש העונות של "המתמחה" גמעתי בשבוע.
עכשיו, במה שמסתמן כשגרת טילים, אני רואה ה־כל. בשעות שבהן הממ"ד שלנו (ישתבח שמו) נטול נכדים, אני צונחת מול המסך בפוזה של באתי לעבוד ותוך שניות נסחפת לסדרות שבעבר, מודה ומתוודה, לא הייתי מקדישה להן יותר מעשר דקות. האלגוריתם של נטפליקס עדיין בהלם. בעבר הרחוק חיפשתי סרטים, שעה וחצי גג, זה היה המקסימום שהחיים איפשרו לי להקדיש לעצמי, ועכשיו אני מחפשת את הסדרות הכי ארוכות. ממליצה על "הקריינית", שלוש עונות. בינג' של יממה וחצי עם שתי אזעקות בלבד. במושגים של עכשיו, שתי אזעקות בלבד זה לילה קל. כמה שאני מתגעגעת לתקופה שבה סדרה נבלעה אצלי בחצי שנה.
6 צפייה בגלריה
גברי בנאי, מתוך הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה'
(צילום: צילום מסך מתוך הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה')
בהתקף זלילה חסר שליטה אני מערבבת חמוץ במתוק. עכשיו, למשל, בא לי לחוות מחדש את הסרטים הישראליים שעיצבו את ילדותי. האם גם בגילי אזיל דמעה ב"נורית"? איך אגיב לגמגום של "קוני למל"? הבו לי "גבעת חלפון" על הבוקר, "תעלת בלאומילך" בצהריים, ומה לסוף היום? "הוא הלך בשדות" או "אסקימו לימון"?
