לוסי אהריש לא יוצאת מהבית בלי מאבטח. תתעכבו על זה רגע: בשנת 2026, עיתונאית בישראל נדרשת לשמירה צמודה. ״יש מאבטח בכניסה לבניין, יש מאבטח שמלווה אותי לעבודה. שמלווה אותי לחברה. שהולך מאחוריי כשאני הולכת לקניון. שיושב לידי בבית המשפט״, היא מספרת רגע אחרי שהושיבה את בנה, אדם אהריש הלוי בן החמש מול עוד זום של הגן לשיעור צרפתית, אחת מבין ארבע שפות שהוא מדבר. אמא שלו מנהלת עכשיו מלחמת חורמה כדי שלא ייחשף לשפת האלימות והגזענות שהגיעה בשבועות האחרונים לפתח דלתו בחסות בריונים כמו מרדכי דוד ורמי בן יהודה, ואל תגידו לה שזו זכותם הדמוקרטית. ״זו לא זכות ההפגנה, זה סתימת פיות״, היא פוסקת, ״כשאתה נמצא בשלטון ואתה שולח אנשים למשפחת פרקש בקיסריה, ששכלה את בנה הטייס, סרן תם פרקש ז"ל כפי שפורסם אצל ספי עובדיה, כשאתה נמצא בשלטון ושולח אותם להפגין בבית המשפט–זה לסתום פיות, זה להלך אימים. זו לא זכות ההפגנה. זכות ההפגנה ניתנת לאזרח במדינה דמוקרטית כנגד השלטון. הקיצוניים משתמשים בדמוקרטיה, בערכיה ובזכויותיה כדי לרסק את הדמוקרטיה. כי מה שהיה לי מתחת לבית זה לא חופש הביטוי, וזה גם מה שקבע בית המשפט. פעיל הליכוד, רמי בן יהודה קיבל צו הרחקה לחצי שנה, מרדכי דוד הבא בתור. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה והאלימות״.
זה שאת מסתובבת עם מאבטח לא אומר שהם ניצחו?
״לא. אם הייתי יושבת בבית, לא יוצאת, לא משדרת, לא ממשיכה לעמוד על הדעות שלי, לא הולכת לבית המשפט ומגישה צו הרחקה–הייתי אומרת לך שהם ניצחו. אבל הם לא מנצחים. להסתובב עם מאבטח זה לא נעים, אבל אנחנו נמצאים בתקופה שבה אתה אומר משהו ואתה משלם עליו מחיר. וזה אף שהם נמצאים בשלטון. הם צעקו למטה ׳ביבי מלך׳, אבל ביבי בשלטון אז על מה אתם מפגינים נגדי? למה אתה בא להפגין לי מחוץ לבית על משהו שאמרתי? התשובה היא כדי שאני אפחד״.
אני תוהה על מה בדיוק יושב הצורך באבטחה. על זה שאת מבקרת את הממשלה? על היותך עיתונאית? על היותך ערבייה
״במונולוג השני שעשיתי אחרי המונולוג שעשה בלגן שתקתי במשך עשר שניות. ואז אמרתי, ׳ככה אתם אוהבים את הערבים שלכם? שותקים? ככה אתם רוצים אותם ?זה לא יקרה׳. זו גזענות שניתנה לה לגיטימציה. אם פעם יצחק שמיר ותנועת הליכוד היו קמים ויוצאים בזמן שכהנא היה מדבר בכנסת ודאגו להוציא את כהנא מחוץ לחוק, היום כהנא שולט״.
יש מישהו ממפלגת הליכוד שהתקשר אליך כדי להתנער מהאנשים האלה שצועקים לך מתחת לבית בשם אג׳נדה ימנית
״מצחיק, איזו בדיחה. כן התקשרו נסיכי הליכוד של פעם. דן מרידור, לימור לבנת. כשהיא התקשרה אליי זו הייתה הפעם הראשונה בתקופה הזו שפרצתי בבכי״.
כי מה היא אמרה לך?
״הדבר הראשון שהיא אמרה לי זה, ׳אני כל כך גאה שבתקופה שלי הדלקת משואה׳. איך שהיא אמרה לי את זה פשוט פרצתי בבכי בטלפון. שתינו בכינו״.
"בכל פעם שהייתה הפגנה צחי היה שם בקבוק ויסקי במרפסת, הם צועקים למטה ואנחנו שותים. ואז אמא שלי מתקשרת בהיסטריה, שואלת 'מה עושים?' ואני אומרת לה, 'אמא, אנחנו פה שותים ויסקי'. אז מה יוצא לה? ׳את שותה ויסקי ברמדאן?'"
תחילת הפרשה בפברואר האחרון, בתוכנית 'שישי' עם ליאור קינן ושי גולדן ברשת 13 שבה הקדישה אהריש מונולוג לחברות הכנסת טלי גוטליב ולימור סון הר מלך. אלה היו שלוש דקות מנוסחות היטב שבהן סיפרה אהריש איך התייחסו השתיים בכנסת למשפחות ערביות שאיבדו את ילדיהן בגלל הפשיעה בחברה הערבית. ״הגברת גוטליב עברה מאחוריהם וצעקה ׳תתפרקו מהנשק׳, וסון הר מלך קראה להם ׳מחבלים׳״, רתחה אהריש במונולוג; ״ערבים הם לא מחבלים כמו שהטרור היהודי בשטחים אינו מעיד על המתנחלים וכמו שהיהודים הם לא מילה נרדפת לרוצחים כמו שצועקים עליהם ברחובות אירופה וארה״ב. הערבים הם אזרחי המדינה הזו על אפכן ועל חמתכן ובבחירות הקרובות הם ינהרו בכמויות אדירות לקלפי אינשאללה כדי לממש את זכותם הדמוקרטית במדינה היהודית הדמוקרטית. עד אז בשבת הם יפגינו נגד האלימות והיעדר המשילות״. על החלק האחרון בוודאי שמעתם. הוא נערך כקטע עצמאי, נטול הקשר, הופץ בעמוד של יואב ׳הצל׳ אליאסי–ויצר בעירה שיצאה מגבולות הרשת והגיעה להטריד את משפחת אהריש-הלוי. ״הם בהתחלה כעסו על ה׳אינשאללה׳, ואחר כך על איך שאמרתי את ה׳אינשאללה׳. אחר כך הם אמרו שעוררתי טריגר באנשים, ואחר כך על זה שעודדתי אנשים להצביע לרשימה המשותפת, כשלא יצאה לי המילה רשימה משותפת מהפה. אבל כשהם היו למטה הם צעקו לי ׳ערבייה זונה׳. ׳ערבייה מחבלת׳. ׳ערבייה שרמוטה׳. זו הייתה גזענות נטו. באחד מימי המלחמה ראיתי שחרטו לי ׳אללה׳ על מספר הדירה, כלומר ׳פה גרה ערבייה׳. ככה סימנו בתים של יהודים עם מגן דוד. וזה בזמן מלחמה שהם אמורים לדאוג לעצמם ולילדים שלהם ולהתחבא מטילים, זמן שבו כולנו חווים את אותו חרא״.
נשברת?
״בכיתי, הייתי אמוציונלית, אבל לא היה רגע שאמרתי ׳אני לא מסוגלת לעמוד מול הדבר הזה׳. בוא נודה, אני רגילה לעבור מתקפות בחיים שלי. אם תסתכלי אחורה תמיד היה איזשהו בלגן. אם זה כשנכנסתי בחברי הכנסת הערבים בגל הסכינאות שהיה אי שם ב-2014 ובצוק איתן, אם זה כשבנצי גופשטיין בא אליי לאולפן, ואם זה כשהדלקתי משואה ואם זה כשהתחתנתי. זה נכון שהפעם זה היה בלֶבל הרבה יותר גבוה. ובתוך כל זה היה איזשהו רגע, כשההורים שלי באו לבקר אותי בתוך כל הבלגן כי הם רצו לעמוד לצידי אחרי תקופה שלא נפגשנו. זה גם היה חודש הרמדאן, אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת איפטאר, ואני אומרת לאחותי ׳מאמי, תורידי אוכל לשומר׳. והיא יורדת ולא עולה. ואני שואלת את צחי ׳למה היא מתעכבת?׳ ואיך שאני מסיימת את המשפט אני מקבלת טלפון מהמשטרה שיש הפגנה שמתארגנת מתחת לבית. זו הייתה ההפגנה הרביעית, אבל גדולה. התחילו להגיע אנשים במכוניות. באיזשהו שלב זה נהיה באמת טירוף. עולה אלינו שוטר מג"ב הביתה, אני מנסה להרחיק את אדם לחדר, תוך כדי אחותי עלתה ואמרה לי שהיא נתקעה למטה כי הם חשבו שזו אני והתחילו לצעוק עליה. ואבא שלי בן ה-77 נכנס לחדר בוכה. אני אומרת לו, ׳אבא, למה אתה בוכה?׳ והוא אמר לי, ׳לא חשבתי שתצטרכי לעבור את זה׳. והוא חווה איתנו הכל. כשהיינו ילדות וחטפנו גזענות בבתי הספר הוא היה צריך לקחת אותנו כל יום לבית הספר ולהזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו, ושאנחנו נלחמות על המקום שלנו ושאנחנו לא מורידות את הראש. אמרתי לו, ׳אבא, הכל בסדר׳. סגרתי את הדלת, עשיתי קפה וישבתי עם אמא שלי וצחי. אני אומרת לו, ׳מאמי, אני יודעת שזה לא קל. אנחנו עוברים חתיכת תקופה׳, והוא אומר לי, ׳לוסי, הילד׳. אמרתי לו, ׳אם אנחנו קו פרשת המים–so be it. אם אנחנו צריכים לעבור את כל זה כדי שמישהו פה יתעורר–שיהיה״.
חברים התקשרו לתמוך? לחזק?
״השבועיים הראשונים היו מלאים בשתיקה של הרבה מאוד אנשים. אף אחד לא דיבר איתי. ברמה של חברים שהיו קרובים אליי״.
לא הבנתי, לא רצו לשאול לשלומך?
״לא. ואלה שהרימו טלפון ניסו להגיד לי, ׳בשביל מה את צריכה את זה?׳ או ׳יש דברים שצריך לדעת איך להגיד אותם׳. פאק איט, אתם מכירים אותי? באמת לא טרחתם ללכת לראות מה באמת אמרתי? ראיתם סרטון שהוצא מהקשרו, שאומרים שאני מאיימת על יהודים כשהסרטון בכלל דיבר על אלימות בחברה הערבית. אז בשבועיים הראשונים הייתי מאוד לבד. החברים הקרובים ביותר היו איתי, אבל אנשים שישבו ושתו פה קפה–או שנעלמו, או שכשהם דיברו אז הם היו נורא אמביוולנטיים. היו גם את המשפיעים שעלו על הגל, פתאום מעלים סרטונים עם הפרצוף שלי ואומרים שה׳אינשאללה׳ שלי עורר בהם טריגר. כשאתם נוסעים לדובאי ולאבו-דאבי ושומעים את התפילות חמש פעמים ביום–זה לא מעורר בכם טריגר כשאתם יושבים ושותים את הקוקטייל שלכם? לא מעורר. אבל כשאני אומרת אינשאללה זה טריגר. כי ככה רצחו אותנו, עם האינשאללה של לוסי. והיה רגע שאמרתי אוקיי, יכול להיות שאני צריכה לבחון את זה, ואז אני מתחילה לקבל הודעות ממשפחות החטופים. אנשים שהמשפחות שלהם נרצחו על ידי פלסטינים. על ידי חמאסניקים. ששרפו להם את המשפחות, שאנסו להם את הילדות. ואני מדברת איתך לא על משפחה אחת ולא על עשר. כולם שלחו לי הודעות תמיכה. אז אתם באים מדברים איתי על טריגר? איזה טריגר, יא חבורה של גזענים?״
היה שלב שגם הגיעו אלייך לדלת. שלא הסתפקו בכניסה לבניין?
״כן. 15 גברים עמדו מול דלת הבית שלי עם מגאפון. אני מסתכלת מהעינית ורואה אותם מגיעים אחד אחרי השני. והם צועקים לי, ׳צאי, באנו לדבר איתך לזכרו של ערפאת׳. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם הייתי יוצאת״.
ברשת נתנו לך גב?
״חברת החדשות תמכה בי מהרגע הראשון. החבר'ה של חברת החדשות, טלי בן עובדיה שנעמדה לצידי כמו אחות. אני בחיים לא אשכח לה את זה, וגם לא אשכח את זה לקולגות שלי בחדשות שלא הורידו את זה מסדר היום. זה לא עניין של מה בכך״.
הייתה תמיכה שהפתיעה אותך?
״האנשים הראשונים שהרימו אליי טלפון בשבועיים הראשונים היו מנסור עבאס ואיימן עודה. ואני בחיים שלי לא הצבעתי לרשימה המשותפת ולא הצבעתי למפלגה הערבית. זה מאוד הפתיע אותי. אגב, מנסור זה גם אותו בן אדם שב׳שומר החומות׳ כששרפו בית כנסת, היה הראשון להתייצב שם. אבל גם את זה שוכחים לו, כי הוא ערבי״.
איך הגיבו השכנים לאירועים האלה?
״רוב השכנים מדהימים. הביאו מתנות לאדם ושלחו משלוחי מנות בפורים, ויש גם את אלה שאת עולה איתם במעלית ואת יודעת שאת לא באה להם טוב. יש פה מישהי שיש לה גן ילדים שטרחה להגיד ׳שייצאו מהשכונה׳. צחי הלך למכולת עם אדם, שני אנשים על טוסטוס אמרו לו, ׳לא מבינים איך מאשרים לכם לחיות פה בשכונה״.
איך את שורדת את זה?
״אין לי בית אחר. בזמן שיהודים פה עומדים בתור לשגרירות פורטוגל להשיג דרכון כדי לצאת מפה, לי יש רק את הדרכון הישראלי. שולחים אותי ללבנון, שולחים אותי לסוריה, אבל אין לי. גם לא דרכון פלסטיני לצורך העניין. זה הבית שלי. אין לי לאן לברוח״.
כמה את מרגישה בטוחה כאן?
״שימי את הערבים רגע בצד. העם היהודי מאחל אחד לשני למות על בסיס דעות. יהודים איחלו ליהודים שהיו במנהרות בעזה למות. משפחה שאיבדה את הילדים והנכדים חטפה מכות בקפלן. העם שונא את עצמו. את מרגישה בטוחה כאן?״
"אין לי בית אחר. בזמן שיהודים פה עומדים בתור לשגרירות פורטוגל להשיג דרכון כדי לצאת מפה, לי יש רק את הדרכון הישראלי. שולחים אותי ללבנון, שולחים אותי לסוריה, אבל אין לי. גם לא דרכון פלסטיני לצורך העניין. זה הבית שלי. אין לי לאן לברוח"
ב-7 באוקטובר אהריש הצילה נפשות כשחיברה בין צוות הלוחמים של בן זוגה צחי הלוי–שחקן וזמר בשגרה ולוחם דובדבן במילואים במלחמה–לבין תושבי העוטף שזעקו לעזרה. אחר כך הפכה לאחד הקולות הבולטים במאבק להחזרת החטופים והחטופות הביתה. כשהמאבק הסתיים, הגיעה הנפילה. ״פתאום התפניתי לעכל את מה שעברנו בשנתיים וחצי האחרונות״, היא חושפת. ״המלחמה, החטופים, הסיפורים של החטופים, המשפחות השכולות, הרגשתי שהכל סוגר עליי. הייתי הולכת לעבודה כאילו הכל בסדר, ומגיעה הביתה ממוטטת. ברמה שאני נכנסת למיטה בשמונה וחצי בערב ולא מפסיקה לבכות. באיזשהו שלב הפכתי קצרה, אדם בא ושאל אותי למה אני כועסת עליו. ואז הבנתי שאני צריכה עזרה. אני מטופלת כבר שש שנים, מתייעצת עם הפסיכותרפיסטית שלי והיא אומרת לי, ׳אני רוצה לקבוע לך פגישה עם פסיכיאטר׳. אני הולכת לפסיכיאטר, והיה רגע שהוא שאל אותי אם יש לי מחשבות אובדניות. אמרתי לו, 'לא, אין לי, אבל מצאתי את עצמי מטיילת עם הכלב ופתאום נעמדת באמצע הרחוב ומסתכלת על צמרות הברושים. עומדת ובוהה'. הוא אמר לי, 'גברת, יש לך דיכאון קל עד בינוני. את בעומס. מותר לך להישבר. זה בסדר'. ונותן לי ציפרלקס״.
כמו חצי מדינה.
״כן, גם אני עליתי על הציפי. זה מאוד איזן אותי. מזל שנכנסתי לתקופה הזו כשאני מטופלת ויכולה לנשום את הדבר הזה. יכולה תוך כדי שעומד מג״בניק בכניסה לדלת שלנו ושלג הכלב משתין עליו להזיז את הכלב, להזיז את הילד, להעביר שואב שוטף תוך כדי ולראות את אבא שלי בוכה״.
ולתבוע את רמי בן יהודה על 2.6 מיליון שקלים.
״כן. הלכנו על תביעה מאוד גדולה״.
מה תעשי עם הכסף אם תזכי?
״חלק נכבד מהכסף ילך לחיילים פצועי מלחמה, להלומי קרב, לאנשים שהפכו להיות שקופים בשנתיים וחצי האחרונות. חלק ממנו ילך אליי לשלם לעורכי הדין״.
אתם מממנים את המשפט?
״כן, יחד עם ׳חמ״ל דיבה׳״ (פלטפורמה אזרחית שמאפשרת להילחם בשקרים ובהסתה מטעמים פוליטיים, ר״א).
וביציאה מבית המשפט פגשתם את מרדכי דוד.
״כן, ואת יודעת מה הוא אמר לצחי? ׳איתך אין לנו בעיה. אתה בסדר, אנחנו פה בגלל אשתך׳. מה אתם מצפים? שצחי יזוז הצידה ויגיד לכם, ׳יאללה, תעשו מה שאתם רוצים׳? מה זה ההיגיון המעוות הזה?״
היו לכם רגעי הומור בתוך הטירוף הזה?
״ברור, כל הזמן. בכל פעם שהייתה הפגנה צחי היה שם בקבוק ויסקי במרפסת, הם צועקים למטה ואנחנו שותים. ואז אמא שלי מתקשרת בהיסטריה, שואלת ׳מה עושים?׳ ואני אומרת לה, ׳אמא, אנחנו פה שותים ויסקי׳. אז מה יוצא לה? ׳את שותה ויסקי ברמדאן?׳״
״תראי משהו יפה״, היא מפנה את תשומת ליבי לצמח אנטוריום אדום שפורח מאחוריי במרפסת. ״צחי הביא לי את זה לפני 13 שנים בתחילת דרכנו. הוא לא הגיע ליום ההולדת שלי, החליט שהוא הולך ליום הולדת של מישהי אחרת״.
טעות!
״אני אומרת לך, זה לא נפל על ערביה ויהודי, זה כמעט נפל על אישיו של גברים שלא יודעים להתנהל בזוגיות! הוא הביא לי את העציץ הזה ומאז הוא פה. בכל פעם אני אומרת ׳הנה הוא עומד למות׳ ואז הוא מוציא פרח, מוציא עלים חדשים. אז יש תקווה״.
פרחים הוא מביא בשישי?
״אנחנו לא הזוג הזה״.
איף.
״אבל הוא קנה לי את הלואי ויטון הראשון שלי״.
אהבתי.
״הסיפור הוא שהבטחתי לעצמי שבגיל 40 אני קונה לעצמי את תיק המותגים הראשון. ומה קרה בגיל 40? הייתה קורונה וילדתי והכל היה סגור ולא טסנו לשום מקום. חודשיים לפני המלחמה כשאדם בן שלוש טסנו שנינו לרומא להופעה של סטינג. צחי אמר לי, ׳בטיול הזה אני קונה לך את התיק שרצית ל-40׳. אנחנו נכנסים ללואי ויטון, אורזים את התיק באריזה ענקית, אמרתי לו, ׳אתה הולך עם זה ברחוב, אני לא מסתובבת עם שקית ענקית של לואי ויטון׳. יום למחרת אמרתי לעצמי, 'רגע, זה שבעלך קנה לך לא אומר שאת לא יכולה לקנות לעצמך'. נכנסתי לגוצ'י וקניתי תיק קטן, הלכתי בגאווה ואמרתי, ׳קנית לעצמך את תיק המותגים כמו שרצית, מהכסף שלך, מזיעת אפך׳״.
"רוב השכנים מדהימים. הביאו מתנות לאדם ושלחו משלוחי מנות בפורים, ויש גם את אלה שאת עולה איתם במעלית ואת יודעת שאת לא באה להם טוב. יש פה מישהי שיש לה גן ילדים שטרחה להגיד ׳שייצאו מהשכונה׳. צחי הלך למכולת עם אדם, שני אנשים על טוסטוס אמרו לו, ׳לא מבינים איך מאשרים לכם לחיות פה בשכונה"
יש גם פירות להתעקשות להילחם על האמת בתקופה שבה האמת פחות טרנדית: בשנה האחרונה זכתה מגישת "שיחת היום" ברשת 13 בלא פחות מארבעה פרסים–אבירת מרכז פרס לשלום, אבירת התנועה לאיכות השלטון, פרס אברהם של הליגה נגד השמצה (ADL) ולאחרונה גם דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת רייכמן. ״זו ההוכחה שהאמת מנצחת״, היא פוסקת, ״אני משלמת מחירים על זה שאני לא מפסיקה להביע את דעתי, אני עומדת איתנה מול גלים עכורים כאלה ואחרים ואני מקבלת על זה קרדיט והכרה״.
זה מסמן אותך לפוליטיקה?
״פוליטיקה לא מעניינת אותי. אני עיתונאית. תפקידה של העיתונות עדיין חשוב למרות שמנסים לרסק את התקשורת ולרסק עיתונאים ולערער על האמינות שלהם ולסתום להם את הפה. אני משפיעה במקום הזה״.
אסף רפפורט, מי שמסתמן כבעלים החדשים של רשת 13, הרים כבר טלפון?
״אסף שלח לי הודעה. כתב ׳לוסי, ראיתי את הסרטון מהאירוע האלים שצחי ואת חוויתם היום. רציתי לחזק אתכם במאבק הצודק שלכם, ואני מקווה שבית המשפט יעשה צדק ובהקדם. אם יש משהו שנוכל לעשות עבורכם, רק תגידו, מחכה כבר לעבוד יחד׳. זה כל כך לא ברור מאליו שזאת ההודעה הראשונה שאני מקבלת מהבעלים. זה מחמם את הלב״.
מבעלי עבר של רשת 13 קיבלת הודעות תמיכה סביב אירועים כאלה ואחרים?
״לא. וזה הדבר הראשון שהוא בחר לעשות, וזה מדהים בעיניי. את יודעת, כולם מדברים על איזשהו ניצחון של הליברלים סביב הרכישה הזו. אבל בעיניי זה לא הסיפור. זה לא ניצחון של הליברלים, זה קודם כל ניצחון של רשת ושל העובדים של רשת שלא ויתרו. ׳רשת׳ חוותה הרבה מאוד מהמורות בשנים האחרונות ונחבטה עד עפר. מי שגרם לרשת להחזיק את הראש מעל המים זה רק העובדים שלה. עובדי חברת החדשות והעובדים של רשת. אלה העובדים שבאו כל יום במלחמה, בבלגן, כשקיצצו להם במשכורות, כשאמרו להם ׳יכול להיות שסוגרים׳. הם באו כל יום לעבודה כשהם ידעו שיש חרב שמונחת על הצוואר שלהם, אבל הם נלחמו על הבית שלהם. את יודעת, פעם המיתוג של רשת היה ׳הבית של כולנו׳, ופתאום מגיע מישהו שרואה שזה הבית של כולנו״.
יש שאומרים שזה לא יהיה הבית של כולם, אלא של שמאלנים.
״שום קו לא הונחת, שום קו לא נאמר, זכותו של אסף לדעותיו. אני הייתי בבעלויות אחרות של אנשים אחרים ואף פעם לא נאמר לנו מה להגיד ואיך להגיד ולא הייתה התערבות תוכן של בעלים כזה או אחר. אבל את רואה את אסף, ו-וואלה, זה בחור צעיר שעשה אקזיט, שיכול לשים את הכסף שלו בכל מקום אחר. כולנו יודעים שלהשקיע בערוץ טלוויזיה זה לא מניב רווחים בשום צורה. והוא בוחר לעשות את זה כי הוא רואה עיתונאים שעובדים. הבנתי שבפעם הראשונה שהוא הגיע לערוץ הוא אמר, ׳אני לא רוצה לדבר על הפסיליטיז, אני רוצה לדבר רק על זה שרואים את הלב שלכם על השולחן׳. ואת יודעת מה? זה גם מה שאומרים האורחים שמגיעים לרשת. שכיף אצלנו".
כיף, אבל בואי, אולי בקרוב גם יהיו פסיליטיז. אולי תהיה ׳האפי אוור׳ כמו בהייטק.
״מה רע? ואולי מכונת הקפה תוחלף?״
את אומרת שאולי לוגמי האספרסו יוכלו ללגום אספרסו?
״בדיוק, ולא את הקפה מורות שיש בפינת קפה״.
