כל מי שעוקב אחרי פיתולי המלחמה עם איראן, שומע חדשות ומקשיב לפרשנויות, יודע היטב שהמלחמה הזו הולכת לקראת. לא לשאול אותי לקראת מה. אין מה. לקראת. זהו. רק לקראת. צריך להסתפק בזה. אולי אפילו בפחות. אולי היא לא הולכת לקראת אלא רק עומדת לקראת, או יושבת לקראת, או שוכבת באזעקה לצד הכביש לקראת.
לא הייתי מציעה לכן לעשות את מה שאני עושה: לנסות לקושש סימנים. חבל על הזמן. אם נפלתן בזה, ודאי שמתן לב שכל התפתחות או הסתעפות או התקף טורט חדש של טראמפ מצביעים על אינספור כיוונים אפשריים. כיוונים שמחזקים את החשש שהמלחמה הזו הולכת לקראת קיצה והתלקחותה, הסכם ואי-הסכם.
למשל, אם ניסיתן לשער את הסיבה להחרפת התקיפות, ודאי תהיתן אם מדובר בחלון ההזדמנויות שתכף נסגר, או בניסיון לחזל"ש את ההודעה של זמיר שהצבא התעייף. ואם תהיתן מדוע אנחנו מחסלים עוד ועוד אייתוללות - גם אייתוללות מכיתת מב"ר – ולא הבנתן אם זו מדיניות מושכלת או סתם מנצ'יז, אתן מבינות על מה אני מדברת.
ואם יש הצעה אמריקאית שהועברה דרך טורקי... סליחה, סעוד... סליחה, מצרי... פקיסטן! ואיראן מכחישה, זה אומר שאיראן משוועת להסכם ושהיא בדרך להיכנע, או שההפך? כי אם היא לא הייתה רוצה הסכם, היא הייתה אומרת שהיא לא רוצה. או אומרת שהיא כן רוצה. ומה פתאום פקיסטן? פקיסטן זה סימן טוב? פקיסטן זה סימן רע? ומצרי הורמוז הסגורים? ומחירי הנפט המאמירים? והמדינות שלוחצות? והזרמת הכוחות האמריקאיים לאזור, מה כל זה אומר? את מה שזה אומר או את מה שזה לא אומר?
כנראה שעוד רגע, דווקא בגלל שאין סימנים, כל הקפלניסטים האיראנים שתוהים "מה זה שמה בשמיים, לא ציפור ולא מטוס. זאת חירות. זאת חירות", ישטפו את הרחובות וייקחו מאיתנו את המלחמה וימשיכו אותה לבד, בדיוק כפי שחזה ראש המוסד דדי ברנע שהכל באשמתו שזה לא קרה. או שזה עוד יקרה?
רגע, וזה שהמשק לא חזר לשגרה ואין לימודים והשמיים סגורים, ואין לנו חיים, זה אומר שאנחנו לקראת הפסקת אש, או שאנחנו רק לקראת שאגה חדשה והכרזה שאסור להתייאש? לקראת מה אנחנו לעזאזל, ואיפה רבי יהודה ש"היה נותן בהם סימנים"? איך אפשר להבין אם זה דם או חושך? איך יודעים אם זה ריח של אביב באוויר או שזה רק עוד ועוד אין אוויר?
אני מתגעגעת להיות ילדה בליל הסדר. הרבה לפני שהתרחבנו והתעצמנו וניתקנו כל אחד למשפחות החדשות, היה את ליל הסדר מהצד של אמי במושב כפר חיים. כללי הטקס של ילדותי היו שעטנז של מסורת וחפיף, אבל את ההגדה קראנו. ואהבתי את ההגדה. לא הבנתי ממנה כלום כמובן, אבל משהו מהאימה, מהקדושה, מהדרמה הגדולה חילחל אליי. להגיע ל"שדיים נכונו" ול"שולחן עורך" הן נקודות ציון שלא אשכח.
כשגדלתי, הפסקתי ליהנות מההגדה והתחלתי ליהנות מהסבל, שזו בגדול צורת ההנאה המקובלת על המבוגרים. ליהנות שסוף-סוף הערב הארוך הזה נגמר. שעכשיו לישון ומחר לרכל.
אנחנו משפחה גדולה. תמיד יש על מה. תמיד מישהי רזתה, הסתפרה, התגרשה. תמיד יש את מי שעזר יותר ואת מי שעזר פחות, מי שעקץ ומי שהעליב. תמיד יש את מי שלא כזה בטוח שתגיע במצבה גם לשנה הבאה ("ראית? היא נראתה נורא, מסכנה"). ואוכל. כמה אוכל.
עם השנים, עקב ריבוי החוזרים בתשובה במשפחה ועקב מצבה של המדינה, ההגדה לצערי התקשחה והתארכה, ואני מתקשה לקבל את קונספט החירות שנקנית דרך ציות עיוור לה' צבאות ודרך התעליינות על גויים. אבל אני מתנהגת יפה. הרי עברנו את פרעה, מי אני שלא אעבור גם את זה.
אבל השנה היה לי קשה במיוחד. ניסיתי לא להקשיב למילים, להעביר לטייס אוטומטי, אבל המילים ננעצו בבשר. הכל טריגרי מדי. כל מילה מקבלת משמעות חדשה. "עבדים היינו", "רשע מה הוא אומר", "דם ואש", "תימרות עשן", "הא לחמא עניא", "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל", "ביד חזקה", "משלחת מלאכי רעים". ועוד ועוד. כשהגעתי אל "חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס" הסתובבתי אחורה. היה נדמה לי שאני שומעת את מירי רגב מנסה להסביר לי למה שרה נתניהו חייבת להדליק משואה.
מכל אנשי "הפטריוטים" של ערוץ 14, אני מקנאה בהבעה הנסוכה על פניו של יותם זמרי. הוא תמיד נראה משועשע, בטוח בעצמו, זיק של שובבות בעיניו. ניכר שטוב לו. פייר? גם אני רוצה. אני עייפה מלראות שחור ואז עוד יותר שחור כשיש אחרים שרואים לבן. למה אני צריכה להיות במצב רוח רע כל הזמן? מה עשיתי?
אני זוכרת מתי הגיע הרגע המדויק שבו ביקשתי את נפשי להתפכח. לא, זה לא היה אחרי עוד יום רגיל של פוגרומים בשטחים, גזלוטים ושקרים, מינויים חדשים, אזעקות וטילים, גניבת 800 מיליון ש”ח באישון לילה או הכאת מפגינים. לא.
לפני כמה ימים ראיתי ביוטיוב, בערוץ נידח, שיחה בין שמחה רוטמן לבין האידיאולוג החדש של הימין: פרופ' משה כהן-אליה. זו הייתה שיחה נעימה, אינטליגנטית, בין חבר כנסת דורסני, ממחוללי ההפיכה המשטרית, שמנהל את הוועדה שעליה הוא מופקד כמו פטריארך חסר סבלנות, לבין משפטן מבריק שפעם התמחה בזכויות אדם, והיום - אחרי שהתגרש, יצא מהארון ועבר לתל-אביב - טוען ששמחה רוטמן פרווה לו מדי, ולכן בשפה יפה הוא קורא לטראמפ להפעיל סנקציות על בית המשפט העליון ולאזוק את היועמ"שית.
הקשבתי לשיחה, ולראשונה הבנתי שאני רוצה ששניהם ייכנסו לי לתוך הראש ויסובבו לי את הברגים לכיוון פשיזציה ותיאוקרטיה. אני רוצה לצאת מעבדות הדיכאון והייאוש לעבר חירות המנצחים והצודקים. אם עירית לינור הצליחה, אולי גם אני יכולה.
בספר "כניעה" של מישל וולבק, ישנה הדמות הראשית שפעם הבהילה אותי והיום מושכת אותי. שמה של הדמות הוא פרנסואה. פרנסואה הוא מרצה לספרות באוניברסיטה, אדם משכיל, חילוני וציני. ההסתגלות הנפשית שלו למשטר האיסלאמי שהשתלט על צרפת מתהווה מתוך אנוכיות וכדאיות. זה פשוט יותר משתלם להתעקם ולהיות בצד של המנצחים. יש על זה ויכוח שזה יותר נעים?
גם אני רוצה להיות פחות חמוצה ופחות "תבהלה". להאמין שאנחנו מנצחים, שאנחנו מונהגים, שאנחנו מוסריים. אני רוצה לטעון שהבעיה הכי גדולה של המדינה היא אנשים כמוני, שמתעקשים, גם אחרי 7 באוקטובר, דווקא אחרי 7 באוקטובר, לא להתפכח. אני רוצה להתנחם בעובדה שאנשים כמוני, המייחלים לשלום, נשמעים הזויים.
רגע, רגע, אבל עם הסתייגות קטנה. אם אתבדה והמדינה תחלים ועוד יהיו פה - אין לי מושג איך - אחלה של חיים, נורמליים כאלה, אני רוצה גם את הזכות לחזור לעצמי. להתפכח מההתפכחות, בסדר?
