15 היקרות / 15 השניות היקרות מפז שמצילות חיים נוספו באזעקה ליישובי הצפון. ועל זה נאמר: חבל שלא שעה אחת קודם, כי כמה אנשים היו ניצלים. הכל בין חיים למוות. והלב כואב על החיילים שנפלו בלבנון, ביניהם סמל משה יצחק הכהן כ”ץ ז”ל, שהיה חייל בודד שעזב את ביתו בארה”ב כדי להגן על ישראל.
בכל מקרה, הטור הזה נכתב לפני הסדר, בסדר? ואתחיל אותו במדרש שאומרים בו שהים לא נבקע עד שמישהו לא נכנס אליו עד הצוואר. אז ככה הגענו בסופ"ש הזה לפתח ים סוף שלנו, כלומר לצעד האחד שאולי יפתח את המעבר (הורמוז, באב אל-מנדב או מעבר חיינו). ובשרשרת האירועים המצמררים שאנחנו עוברים, גם הוא הופיע לפתע – פסחוש הנפלא, וישר עפתי בנוסטלגיה. איך כילד אהבתי את אליהו הנביא, שהיה דומה לרב השכונתי, ואת רבי אלעזר בן עזריה, שלפי הציור של הגדת הילדים הזכיר את ההוא טוב הלב שמכר לילדים ברחובות קיינעס מתוקים. וגם את זה שאינו יודע לשאול אהבתי כי הוא לא היה אהבל, הוא פשוט לא דחף את האף שלו לאיפה שלא צריך. ושנאנו את הרשע כי הוא היה תמיד אוסף כל הרשעים האנטישמים הנאצים ששנאו את העם היהודי. בעידן הנוכחי כבר לא ברור מי הוא מי, והכי חשוב (עצה), לשמור על השלמות הפנימית נוכח הדברים המשתנים.
נטול גזענות / הסיפור הגזעני המזעזע שהציף אותנו השבוע הזכיר לי זיכרון ילדות הפוך לגמרי, איך בגיל תשע סבתא הייתה מכינה בפסח מצה עם ביצה, בצל ותפוחי אדמה (ועודף מלח) לילד הרומני ולילד החצי מרוקאי-חצי תימני שהיה החבר הכי טוב שלי בשכונה. ואיך אמו הייתה עושה לנו פיתה על הטאבון עם חילבה וסחוג. ואיך נפשותינו נקשרו זו בזו בפסח ההוא.
בלי נעליים ופותחן / אמנם אני חושש שמול הדעות המוצקות של עשרות הפאנליסטים הנוסטלגיה היחידה נמצאת רק בפרסומות המנדנדות שמשתמשות בשירים נוסטלגיים. ועדיין, בנוסטלגיה אספר לכם שכילדים רדפה אותנו תמיד השמועה שבני ישראל עברו בחורבה יחפים כדי לא להרוס להם את הנעליים, ושאני זוכר את שנינו חוגגים לבדנו פסח בקורונה עם בקבוק יין וכשאנחנו מגלים שאין לנו פותחן אנחנו פותחים ת'בקבוק עם השיניים.
לעוף מפה / אנחנו באמת עם אמיץ. מה שאנחנו עוברים במרכז, בדרום ובטח בצפון המופגזים. נכון, חלק נסעו להתרעננות במצפה רמון או קדמא (שדה בוקר), אבל עכשיו גם הבנתי עוד יותר טוב למה אלה ואלה, חברים לשעת צרה, קנו ביחד בקיץ בתים ביוון. הרי תמיד אמרו להם: מה יועיל לכם בית ביוון בחורף? עכשיו הסתבר שזה מועיל, החופשה שם! (שכשך שכשך רגליך במים, כי פה היו כבר אזעקות פעמיים).
באותו זמן, רחמנא ליצלן ויחי ההבדל, חדרו מים לממ"ד הישן של הילדים שלי. בתחנת הדלק הכפר הירוק, בדרכי להרצליה, החלה התרעה. מתחת לגשרים הבחנתי באנשים מחפשים מחסה למרות האזהרות. בסוף לא הייתה אזעקה. אגב, לפי השמועות גם המצות לא הרקיעו השנה שחקים במכירות. ועדיין, כל הכבוד לפרס ישראל שיינתן ביום העצמאות לעדי אלטשולר שהמציאה את "כנפיים של קרמבו" ואת "זיכרון בסלון" ביום השואה. בסוף שילשלתי מטבע לתיבת הג'ול בוקס וכולם שלחו לי ביצוע משפחתי מגניב ל"אתמול היה טיל ויהיה גם כטב"ם". נהדר.
פוקר גיים / כששיחקנו פוקר בנעורים, לפני הצבא, גילינו שאלה שלא היו להם קלפים טובים (נניח זוג 7/6) פרשו מהמשחק ורק הממזרים המשיכו להמר גם עם קלפים גרועים וניצחו. אז ככה זה במלחמה - מהמרים עם כל הקלפים, רק שאנחנו לא יודעים מה הם. ובינתיים אנחנו שואפים יותר מדי דו-תחמוצת הפחמן (בגלל טילים שזורעים הרס) ודו-תחמוצת הישבן מרוב ישיבה על התחת (הילדים בזום). הרצון להאמין במשהו מתגלם בסוף במשפט הידוע "צ'יך לומר". אז צ'יך לומר שכשנשמעה השבוע הזעקה המרה של אביחי שטרן, ראש עיריית קריית-שמונה, ושל איתן דוידי ממושב מרגליות נזכרתי בשורה המופלאה של מאיר אריאל: "אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו - לא צועק".
במלחמה כמו במלחמה / את המושג מלחמה הגדיר לי הכי טוב קשיש מלחמתי אחד בעיירה צרפתית שהופענו בה באירופה בשנות ה-70.
Où est la guerre, שאלתי את הקשיש בטעות. התכוונתי לשאול איפה תחנת הרכבת הקרובה (תחנה בצרפתית זה la gare, הבדל של אות).
אז מה הוא ענה לי, הקשיש? À la guerre comme à la guerre, במלחמה כמו במלחמה. וזה מהדהד לי מאז. כי במלחמה, באמת כמו במלחמה, הכל אפשרי ואין לדעת מה יהיה.
הבית של סבא וסבתא / בתמונת הרחפן זיהיתי מיד אחרי נפילת הטילים בתל-אביב שהבית של סבא וסבתא בצפון העיר שלי חטף טיל ונהרס כליל. אמאל'ה, הנה המרפסת שעליה ישב סבי העיוור גבריאל בשנות ה-60 יחד עם סבתא פאני, שישבה לידו וחיכתה שמישהו יציל אותה ממנו. הנה נאוה ואני באים לבקר אותם. הנה הכוכבים ממעל (כבר היה ערב, לפי שעון הקיץ). כן, הכל קרה בצפון העיר תל-אביב. והשאלה שהכי הטרידה אותי: איך האיראנים ידעו את תולדות המשפחה שנים אחרי?
ביטלסיסט / מאיר ישראל ואני היינו תמיד ביטלסיסטים (מחורפני ביטלס). השבוע חשבתי לחלוק איתכם כמה משיריהם של החיפושיות שעונים בול לסיטואציה הנוכחית. מבחינתנו לא הייתה שורה יפה כמו "מישל מה בל" (מישל היפה שלי, אלה מילים שהולכות נהדר ביחד), בלי להשוות למישל היפה של האירוויזיון. וכמובן: She's Leaving Home, היא עוזבת את הבית ביום רביעי, אחרי שנמאס לה לחיות בממ"ד של ההורים, כמו הנכדים שלי - שהלכו למקלטם ועצמאותם. ובפחדי הלילה Blackbird Singing in the Dead of Night, ציפור שרה בלילה המת. ובייאוש Let It Be, שתהיה לנו תקווה. ובאסקפיזם זו אהבה, Love, love, love, הם שרו. ולבסוף, איך הגדירו הביטלס איפה יהיה סדר פסחוש השנה? Here, There and Everywhere, פה, שם ובכל מקום.
מהות החוסן / חוסן נבנה משכבות דקות של קרבה בין בני אדם. הוא מתחיל ממילה טובה זה לזה ושל פתיחות השלטון להגדרת האמת על מצבנו. חוסן בנוי מנאמנות, מאמון. חוסן לא משתופף נוכח אויביו ושרלטניו. חוסן לא סובל כפל משמעות וניזון בעיקר מתשוקה לחיים. אבל קורה שחוסן גם מתחבא לפעמים מתחת לשמיכה או כשאתה אוכל אכילה רגשית. יש לנו בבית דלת הזזה בשירותים. אז אני דוחף אותה, אולי שם מסתתר החוסן. ורק שלא נסתתר מעצמנו.
מיץ התפוזים של מאיר (לזכרו) / כבר מרץ, מאיר אהוב. /
במושב שלך, מאיר, פורחות החרציות מלאות הצוף. /
מדמיין אותך שותה את מיץ התפוזים על הבוקר ואומר בלי להתלונן: /
המציאות שולחת מקצבים חדשים, /
אז אולי כדאי שאתאמן, כדאי שאתאמן.
העיר כל כך ריקה / נכנסתי לרכב בערב ושמעתי אותי שר ברדיו את "אני נושא עימי" (אורלנד וזהבי) והתרגשתי מאוד: "אני נושא עימי את צער השתיקה, את נוף האלם ששרפנו אז מפחד, הלוא אמרת אליי: 'העיר כל כך ריקה', הלוא אמרת אליי: 'נשתוק מעט ביחד'". זה שיר על אהבה בספסלי הגן בעיר הריקה שמכיל אוטופיה יחד עם צער השתיקה.
"אנחנו חייבים להיות רעבים לריגושים, לאו דווקא ממלחמות", אמר לי מוכר הדלק החכם בכפר הירוק כשהחלה ההתרעה. רק לא הספקתי להגיד לו תודה.
