1. לבנון = חזרתיות
אני: אתה מכיר את השורה מהשיר של שלום חנוך "את היית לי למראית הדז'ה-וו"?
ד"ר: לא. אני אוסטרי. למה נזכרת בו?
אני: כי הכל חוזר גם כאן. כל הדימויים, כל המילים...
ד"ר: תני לי דוגמה.
אני: רצועת הביטחון, פיצוצים בביירות, שקט ליישובי הצפון, מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, השלישית. שוב הכל מבראשית. שוב טנקים נכנסים, טנקים יוצאים.
ד"ר: מה זה עושה לך?
אני: תשמע. אני עישנתי סיגריות מאחורי הברזייה בתיכון בזמן שאח שלי הגדול, שהיה גולנצ'יק, נלחם עם הגדוד שלו, גדוד 13, במלחמת לבנון הראשונה. כשהייתי בת 20 רון ארד נחטף; באסון המסוקים הייתי בת 30. וכשחברה שלי, שמבוגרת ממני בעשור איבדה את בנה, יוני דבירי, הייתי בת 40. היום אני אמא למילואימניק שיכול כבר היה להיות אבא בעצמו, אתה מבין? כמה לבנון אפשר לשאת? איך עדיין לבנון?
ד"ר: את אומרת, חזרנו לנקודת ההתחלה.
אני: חזרנו לנקודת ההתחלה ונעבור את אותן תחנות בדיוק. הבוץ הלבנוני יחזור על עצמו, אסון המסוקים או אסון אחר יחזרו על עצמם, סברה ושתילה או אסון הומניטרי אחר יחזרו על עצמם, ארגון ארבע אימהות על אימהותיו ושמותיו המתחלפים... הכל יחזור על עצמו.
ד"ר: מה בכל זאת לא יחזור על עצמו?
אני: הדיכאון של בגין.
ד"ר: לא מכיר...
אני: היה פה פעם ראש ממשלה עם רגש אשמה. לקה בדיכאון. הרגיש אחריות, הרגיש כישלון, כאלה דברים. לא משנה. זה לא רלבנטי.
2. עזה = קהות
ד"ר: שנדבר על עזה?
אני: לא, לא, זה טרי מדי. גדול מדי. ייקח לי שנים.
ד"ר: אבל גם עזה היא זירה כרגע.
אני: כן? אין לי מושג. אני לא יודעת מה קורה שם. אף אחד לא יודע. אין עזה. היא ירדה מהכותרות.
ד"ר: ואת חשה הקלה?
אני: רק מהעובדה שהחטופים בבית.
ד"ר: מועקה?
אני: הדחקה.
ד"ר: נשארה לך חרדת חדירה?
אני: לא. להפך. העוטף הפך להיות המקום הכי בטוח כרגע בישראל.
ד"ר: אני חושב שכדאי שנדבר על עזה. יש עדיין חיילים בעזה, יש את האזרחים בעזה...
אני: אני לא רוצה לדבר על עזה!
ד"ר: אסוציאציות?
אני: לא.
ד"ר: ובכל זאת?
אני: שואה. שואה פה. שואה שם. זה מספיק?
ד"ר: עוד. תני לי עוד.
אני: שמחת תורה, נוח'בות, כיתות כוננות, תצפיתניות, בארי, רחל משדרות, יוכבד ליפשיץ, מנהרות, מזוודות, דרום אדום, גלעד שליט, הביבסים, ועדת חקירה, רעב, אונר"א, ממ"ד, ידית של ממ"ד, פרום זה ריבר טו זה סי...
ד"ר: תודה. זה מספיק.
אני: הותר לפרסום, הותר לפרסום, הותר לפרסום.
ד"ר: אולי בכל זאת שנדבר...
אני: לא!
3. איראן = הסתגלות
אני: צנטריפוגות, אייתולות, צבע אדום, ריטה, נפט, המפציץ החמקן...
ד"ר: לא ביקשתי אסוציאציות.
אני: חבל. בא לי.
ד"ר: למה?
אני: לא יודעת, אולי כי איראן לא מפחידה אותי כל כך.
ד"ר: למה?
אני: זה כמו שד מבקבוק. השד יצא. מלבנון, מהשטחים או מעזה אני מפחדת בגלל מה שעוד עשוי לקרות. מה עוד יקרה עם איראן שיכול להיות יותר גרוע? החיים ישתבשו יותר מכפי שהם משובשים כעת? נטפס על הקירות עוד שבוע, עוד חודש? נהיה מרוששים? מרוסקים? יפול עליי טיל?
ד"ר: למשל.
אני: זה נורא, אבל זה ייגמר. זה חייב להיגמר.
ד"ר: וזה מספיק כדי לעודד אותך?
אני: כן. אני אומרת, ממילא זו לא מלחמה שתלויה בנו.
ד"ר: לא אחריותך.
אני: בדיוק. ואני סומכת על טראמפ.
ד"ר: למה את סומכת עליו?
אני: כי אי אפשר לסמוך עליו. הוא קפריזי, הוא לא אמין, בסוף הוא יזרוק את ביבי ויכריח אותנו לסיים את המלחמה.
ד"ר: את אומרת, בלבנון חזרנו לנקודת ההתחלה. אני: ונעבור את אותן תחנות בדיוק. הבוץ הלבנוני, אסון המסוקים או אסון אחר... הכל יחזור
4. איו"ש = פציעה מוסרית
ד"ר: את ביקשת לדבר על הפורעים היהודים ביהודה ושומרון למרות שלא מדובר באויב חיצוני.
אני: בגלל שלא מדובר באויב חיצוני.
ד"ר: תסבירי.
אני: זה כמו להבין שאח שלך הוא אשכרה רמזי בולטון מ"משחקי הכס". זה מבעית.
ד"ר: מה מבעית?
אני: שזה בשמי.
ד"ר: זה לא בשמך.
אני: אם אני אזרחית המדינה זה בשמי.
ד"ר: את מרגישה שזו את? שזה האיד שלך, היצר הקדום, התת-הכרתי?
אני: אף פעם לא התחשק לי לשרוף כפר.
ד"ר: אז מה זה?
אני: תחושת כישלון? לא בגללם - למרות שהם לא עשבים והם לא שוטים - אלא בגלל ההוכחה החותכת שלייבוביץ' צדק. בגלל השקר.
ד"ר: איזה?
אני: שאפשר להיות כובש נאור. מה שקורה עכשיו בגדה זה כמו לראות את לב-ליבו של הכישלון. זו חזית קטנה, נכון, אבל שם נמצא המפץ הגדול. זו הטעות ההיסטורית, הכישלון המדיני, הדמיון בין הפונדמנטליזם היהודי למוסלמי. הכל מושחת. רקוב.
ד"ר: דברי עלייך בבקשה. מה זה עושה לך.
אני: זה מבלבל אותי.
ד"ר: איך?
אני: לא יודעת.
ד"ר: נסי.
אני: הם פוגעים בזהות שלי.
ד"ר: כישראלית? כיהודייה?
אני: כאדם.
5. תימן = אתנחתא קומית
ד"ר: שנדבר על החות’ים?
אני: בשמחה.
ד"ר: מה הם מייצגים עבורך?
אני: אתנחתא קומית.
ד"ר: את בטוחה שבצדק?
אני: לא. אבל אין לי מקום לעוד חרדה.
