ספרו החדש של איאן מקיואן הוא, טכנית, ספר מדע בדיוני, עם שתי כוכביות. אין בו מדע והוא מחובר בעבותות לעבר. כך שלמרות החופש המשכר שמגיע עם כתיבת מדע בדיוני, מקיואן עדיין מקפיד לייצר סיטואציות במאה ה-22 שמרגישות לגמרי רלוונטיות. למשל, מלחמה בין ישראל לאיראן. כשהוא כתב את הספר, זה היה איום שמרחף מעל מאז ומתמיד וכולם התרגלו שהוא רק נובח ולא באמת נושך. אבל כשהספר יוצא עכשיו בישראל, המלחמה המציאותית הקדימה במאה שנה את זו שמקיואן התחיל. זו לא התפתחות נעימה עבור מי שלאורך עשרות שנות כתיבה מפוארת הפך אט-אט לאופטימיסט זהיר.
"יש בי אופטימיות ניואנסית", אומר מקיואן, "אני מסכים שיש הרבה מה לשנוא בהווה והרבה סיבות לייאוש, אבל אם הפסימיות תכריע אותנו, פשוט נמות. אני חושב שככל שתמצאי יותר מה לאהוב בעולם, כך תהיי נחושה יותר לנסות ולשפר אותו. ביולוג אנגלי גדול אמר בתחילת שנות ה-30 — תקופה שכנראה הייתה אפילו גרועה יותר משלנו — שאם ננטוש כל רעיון של קִדמה עבור האנושות, נרגיש באמת את קריסת הרוח. אני מקשיב למקהלות נפלאות, אני מטייל הרבה, קורא ספרים נהדרים שהלוואי שאני הייתי כותב אותם, יש עדיין יופי גדול בעולם. אנחנו מנהלים עם העולם יחסי אהבה-שנאה, אבל לפעמים שוכחים את החלק של האהבה. אולי זו פונקציה של גיל, אבל אני מאוד רוצה שהפרויקט האנושי יצליח".
לא נראה שהאנושות רוצה שהפרויקט האנושי יצליח.
"אנחנו רק צריכים להפסיק לעשות דברים רעים. לא חייבים אפילו לעשות דברים טובים, רק להפסיק לעשות דברים רעים. ב-1945 אירופה הייתה רק הרס וחורבן ועשרות מיליוני אנשים שנעקרו מבתיהם. 30 שנה מאוחר יותר, היא השתנתה לחלוטין. לא רק מבחינה פוליטית או אדריכלית, אלא גם תרבותית. טוקיו נשרפה עד היסוד שלוש פעמים ב-120 שנה, אבל עכשיו אי-אפשר ללכת ברחוב מרוב שצפוף שם. זה אולי עדיין גיהינום, אבל גיהינום נחמד יותר".
אולי זאת הכותרת: "בואו נחיה בגיהינום נחמד יותר".
"האופטימיות שלי היא שהעתיד יבין דברים טוב יותר מאיתנו. כמובן שהם עלולים לזלזל בנו, נבלים חסרי תקווה שמשתמשים בכמויות אדירות של פלסטיק רק כדי לשמור על כוס הקפה שלהם חמה לדקה נוספת. אבל מצד שני אולי הם יחשבו, 'אילו רק הייתי חי בשנת 2026 בתקופת טוויטר, בתקופת זריקות ההרדמה או החימום המרכזי או תפוזים בחורף או רוקנרול או קונצרטים'".
או סרטים כמו 'כפרה'.
”גם. אז אנחנו צריכים להיאחז במה שאנחנו אוהבים ובמה שיש, אבל לא להתעלם מכך שאנחנו בהחלט חיים בתקופה קשה מאוד ואין לנו מנהיגים טובים. אפילו לא אדם אחד להביט עליו".
"יש גם הרבה אינסטינקטים טובים בישראל. פגשתי את כולם. כבר ב-2011 כשהגעתי לקבל את פרס ירושלים, חטפתי ביקורת עצומה מהשמאל הבריטי, אבל אני יודע שזו טעות ענקית לשפוט מדינה לפי הממשלה שלה. אני מעריץ את כושר ההמצאה של ישראל, את הספרות"
'מה שאפשר לדעת' (עם עובד, תרגום: מיכל אלפון), ספרו ה-19 של איאן מקיואן, הוא שיעור חשוב ב"יכול להיות יותר גרוע, ואכן יהיה יותר גרוע אם לא נזיז את התחת ונעשה משהו". הוא מתרחש בבריטניה אפוקליפטית של 2119, שרובה מוצפת מים אחרי שראש נפץ גרעיני רוסי התפוצץ בטעות באמצע האוקיינוס האטלנטי. הפיצוץ גורם לצונמי שבשילוב עם עליית מפלס הים בגלל שינויי האקלים, מוחק הכל מלבד קבוצות פסגות הרים ברחבי אירופה. שם, המורה וההיסטוריון, טום מטקאלף, מלמד ספרות באוניברסיטה שנמצאת על אי ברוחב 62 קילומטר, שהוא כל מה שנותר מבריטניה. כדי להגיע לספרייה, טום חייב לקחת סירה. זה נשמע כמו ונציה אבל זה לא.
המאה ה-21 התפתחה בספר בדיוק כפי שהפסימיסטים הגדולים ביותר חוששים עכשיו. כדור הארץ הושמד על ידי מנהיגים פופוליסטיים, הבינה המלאכותית משתוללת, יש אסונות אקלים ונשק גרעיני פעיל. ארה"ב נמצאת במלחמת אזרחים בין המוני פלגים, וניגריה היא המדינה היחידה שהחזיקה מעמד ושומרת את כל מאגר הידע הדיגיטלי האנושי ששרד.
תומאס מטקאלף, שמתמחה בחקר השנים 1990 עד 2030, מתעניין במסיבה שנערכה בכפר אנגלי ב-2014, שבמהלכה הקריא משורר בשם פרנסיס בלנדי שיר שהקדיש לאשתו, ויויאן. הוא נותן לה את העותק היחיד, והעותק הזה נעלם. טום ובת זוגו, רוז, יוצאים למסע הזוי בעקבות יצירת המופת האבודה, וטום בונה לעצמו דיוקן של תחילת המאה ה-21.
זה ספר נהדר, מהטובים של מקיואן. הוא מלא אדרנלין, וחסר פחד באופן שכנראה רק סופר מעוטר בן 77 יכול להרשות לעצמו. אף אחד לא מבטיח למקיואן את הספר הבא, ובספורט קוראים לזה 'להשאיר הכל על המגרש'. באופן בלתי סביר למדי, הוא גם גורם געגועים להווה. טום ורוז, מאה שנה בעתיד, מפרטים את הדברים שמעולם לא זכו לראות: "הגשרים התלויים, התזמורות, מסיבות הרחוב ואלף צורות של פסטיבלי מוזיקה, וגינון ובישול של אנשים, הצורך שלהם בחגים, ספורט אתגרי, מופעים היסטוריים, קרנבלי גאווה, חוש ההומור, המטוסים הבטוחים, התשוקה לספורט חסר טעם. מאה אלף איש במשחק כדורגל!... להיות בחיים אז", כותב טום בקנאה, "בזמנים הרועשים ומלאי התושייה ההם". תלמידיו הצעירים של טום לא מרגישים כמוהו. הם רואים בנו, אנשי 2014, "בורים, מלוכלכים והרסניים" שחיסלו את כדור הארץ. די צודקים. "חשבתי שמקום טוב לעמוד בו כדי להסתכל עלינו עכשיו", אומר מקיואן, "הוא מעתיד רע הרבה יותר".
איאן מקיואן לוקח את הזמן שלו בין ספר לספר. הוא יכול להרשות לעצמו. הוא יוצא להליכות ארוכות, יש לו פנקס קבוע איתו, ולתוכו הוא שופך רעיונות שחוץ ממנו אף אחד לא רואה. "אני חושב על דברים, הופך אותם בראשי, ולעיתים קרובות ההתחלה היא כאשר שני דברים שונים מאוד מתחילים להידחף יחד ולהתמזג לישות שלישית שונה לחלוטין", אומר מקיואן, חכם, משעשע ומלא חיוניות באופן מעורר קנאה, "אז במקרה של הרומן הזה, קראתי שיר של המשורר האנגלי, ג'ון פולר, שיר אהבה שהוא כתב בזמן סגר הקורונה וקרא לאשתו ביום נישואיהם ה-60. שניהם בשנות ה-80 לחייהם, והוא מודע לכך שבקרוב יהיו חייבים להיפרד. הסיפור הזה, והחרדות שלי לגבי התקופה שאנחנו חיים בה, פתאום התאחדו. התחלתי לחשוב על דמות שעשויה לכתוב שיר כזה ומה יקרה אם מישהו בעתיד יקרא אותו. לפעמים צריך פשוט להתחיל לכתוב כדי לגלות מה את כותבת. יש אלמנט של מקריות. שבע או שמונה טיוטות מאוחר יותר, אולי צדקת ואולי לא".
אתה אף פעם לא נוזף בקורא או מכה בראשו, אבל ברור שהספר אומר שוב ושוב שיש לנו חובה מוסרית כלפי העתיד.
"בהחלט יש לנו. אנחנו לא מתוכנתים במונחים אבולוציוניים לעשות טובות לזרים שמעולם לא פגשנו, אבל אנשים כן עושים אותן. קחי את הקתדרלות הגדולות של אירופה שלקח שניים או שלושה דורות לבנות. כל העצים שאנשים שותלים, אבל לעולם לא נראה כעצים בוגרים מפוארים. כתיבת שירה או סיפורת היא סוג של מסר לעתיד. אנחנו מקווים לשלוח מידע בסיסי הלאה ושזה ישרוד אחרינו. לכן גם יש לנו חובה לעשות משהו לגבי שינויי האקלים, למען אנשי העתיד. אנחנו במצב הפוך כרגע, בעיקר בגלל הממשל האמריקאי, אבל אני גם שומר על מעט אופטימיות, תהליכי אנרגיה נקייה ומתחדשת זה משהו שאי-אפשר לעצור. אני יכול לקרוא את 'הניו-יורק טיימס', 'הוושינגטון פוסט', 'הגרדיאן', והכל זה רק חדשות איומות מכל קצוות תבל, ואיכשהו אנחנו צריכים לשמור על איזושהי תפיסה שאפשר לשפר את מצב האנושות. בספר, האפוקליפסה מביאה להתקררות כדור הארץ בשתי מעלות, אז פתאום יש לנו עוד הזדמנות לעשות משהו לגבי שינויי האקלים. העולם רק כמעט הרוס לגמרי. זו האופטימיות הניואנסית שלי".
כיף לכתוב על העתיד, אתה יכול לעוף עם הדמיון. אבל כאן אתה לא חופשי מכבלי העבר.
"אני מנסה לשרטט קווים מההווה. אנחנו אפילו לא יודעים מה יקרה בשבוע הבא. הרומן הזה אינו נבואה, הוא ספקולציה כמובן. ולכן אני חושב, ובכן, הרוסים מאוד רשלנים בהנדסה שלהם ועושים טעויות קולוסליות, אז למה שאחת מפצצות המימן שלהם לא תיפול באוקיינוס האטלנטי ותיצור צונאמי ענק?"
אחרי שכתב את ספרו השני, 'נחמת זרים' (1981), היה מקיואן הצעיר במקום כל כך אפל, עד שנאלץ להפסיק לכתוב קצת. "מנעתי מעצמי הרבה הנאות חיים", הוא אומר, "לא ידעתי אם הספר דיכא אותי או שהייתי כל כך מדוכא שכתבתי ספר מדכא. הייתי חייב לצאת החוצה". את היציאה שלו מהחיים בתוך ראשו אפשר להרגיש כמעט כמו חוט שעובר בין ספריו — שכוללים בין היתר באמת יצירות מופת כמו 'כפרה', 'על חוף צ‘זיל', 'הילדים שבזמן', 'אמסטרדם' (זוכה פרס מאן בוקר), 'אהבה עיקשת' ו'כלבים שחורים' — שגם הכבדים שבהם זוכרים פה ושם לשעשע.
זה באמת לא היה ככה בספרים הראשונים.
"והייתי כל כך המום שהם בכלל פורסמו. כשאת צעירה, את באמת יכולה להרשות לעצמך את הפריבילגיה של פסימיות. את חיה בין סופרים ושמתי לב שפסימיות היא אות הכבוד של כל האינטלקטואלים. כלומר, אם את אומרת שהעולם בסדר ושהכל נהדר, כולם יחשבו שאת טיפשה ובצדק, אבל מצד שני, זה יכול להפוך לסתם פוזה. אני מכיר הרבה פסימיסטים רהוטים מאוד, אבל כשיושבים ושותים איתם כוס יין, הם פתאום מאוד עליזים, יש להם בעל או אישה מקסימים, הם מלאים בבדיחות. ואני חושב שיש פער בין מה שהם מרגישים לאיך שהם מדברים בפומבי על העולם".
אתה כותב חלק מהספר מנקודת מבטה של אישה. היססת? לא בטוח לעשות את זה היום.
"אני מלא בוז לאנשים שלא מוכנים שאכתוב ככה. נשים וגברים הם אנושיים ויש להם הרבה במשותף. ברגע שאנחנו הולכים בדרך הזאת, נשארנו רק עם אנשים שכותבים על עצמם".
האם אדם לבן יכול לכתוב מנקודת מבטו של אדם שחור?
"אני חושב שכן. המבחן היחיד הוא אם את יכולה לעשות את זה טוב, בצורה משכנעת, באנושיות, ברגישות מלאה. אלה השאלות היחידות. אנשים כתבו רומנים שלמים מנקודת מבטו של כלב. קפקא כתב את 'חקירותיו של כלב'. אני מתגורר לפעמים בתודעה של ילדים. כשמסרתי את הנרטיב ברומן הזה לאישה, באופן מדהים הרגשתי הרבה יותר חופשי. יכולתי פשוט לומר את האמת. זה לא חשוב שהיא אישה, חשוב שהיא אנושית. אם את לא יכולה להרחיב את הדמיון שלך, את יכולה לכתוב רק על עצמך וזה חוסם את האפשרויות להגיע לאנשים אחרים. הרומן ימות ככה".
ככל שאתה מדבר על זה יותר, אתה נשמע יותר כועס על המציאות הזו.
”אני אפילו לא חושב שזו בעיה, זה לא מטריד אותי כשאני כותב. האם האנשים האלה רוצים לעשות מדורה מ'אנה קרנינה'? או חלק גדול מהמחזות של שייקספיר? זה אבסורד. זה פשוט טיפשי מדי".
• • •
לפני כמעט שנה היה איאן מקיואן אחד מכ-380 כותבים שחתמו על מכתב שהגדיר את פעולות ישראל בעזה 'רצח עם'. "השימוש במילים 'רצח עם' או 'מעשי רצח עם' כדי לתאר את מה שקורה בעזה, כבר אינו נתון לדיון בקרב מומחים משפטיים בינלאומיים או ארגוני זכויות אדם", נאמר במכתב. בניגוד למרבית אנשי התרבות שחתמו על מכתבים דומים בשנתיים-שלוש האחרונות, מקיואן לא חושש לדבר על כך בראיון לעיתון ישראלי.
"7 באוקטובר היה נורא, פשוט נורא", הוא אומר, "אין לי שום אהדה לחמאס. אבל אני מתעב את זה, שכל מי שמביע סימפטיה כלשהי לאזרחים או לילדים פלסטינים, מואשם באנטישמיות. יותר משני מיליון אזרחים פלסטינים לכודים בין חמאס הרצחני לממשלה ישראלית חסרת רחמים לחלוטין. אני לא יכול לחשוב על גורל גרוע יותר. הם לא יכולים לברוח, או שהם לא יכולים לברוח בלי לדאוג שלעולם לא יוכלו לחזור. זה שובר לב. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למבוגר בחייו הוא לאבד ילד. אנחנו מסתכלים על אלפי ילדים, אלפים, על מדיניות חסרת הבחנה של הרס סיטונאי".
"רצח עם" זו הגדרה קשה מאוד. באיזו נקודה החלטת שאפשר לקרוא להשתמש בה?
"אני בעיקר חושב על מספר האנשים התמימים לחלוטין שמגלים פתאום שטיל מגיע לחדר השינה שלהם במהירות של מאות או אלפי קמ"ש. ובחדרי השינה האלה, משפחות שלמות נספות. מגיע רגע שבו אי-אפשר להתכחש למה שזה. אני מרגיש ביטחון להגיד דברים כאלה דווקא כי אני יודע שיש גם הרבה אינסטינקטים טובים בישראל. פגשתי את כולם. כבר ב-2011 כשהגעתי לקבל את פרס ירושלים, חטפתי ביקורת עצומה מהשמאל הבריטי, אבל אני יודע שזו טעות ענקית לשפוט מדינה לפי הממשלה שלה. אני מעריץ את כושר ההמצאה של ישראל, את הספרות, דויד גרוסמן הוא מישהו שאני מכיר ואוהב מאוד. רבים מאיתנו פשוט תקועים באמצע תאונה היסטורית".
פוליטיקה מעסיקה את מקיואן מאוד. ההתנגדות שלו לברקזיט הייתה כל כך עמוקה שהוא כתב נובלה סאטירית 'הג'וק', שבה מקק מתעורר יום אחד בגופו של ראש ממשלת בריטניה. עשר שנים אחרי, הוא נהנה להרגיש שצדק. "אנחנו לגמרי מתחרטים על זה", הוא מניד בראשו, "כל התחזיות של המתנגדים לגבי הכלכלה התבררו נכונות. צדקנו בהכל. כשאני מזכיר את זה בראיונות, הברקזיטים מיד מתלוננים שאני עדיין מדבר על הנושא, אבל זה רק כי אין להם מה להגיד עכשיו. אנחנו זוחלים בחזרה".
בסוף הברקזיט היה סתם גזענות וקסנופוביה.
"כן, אבל אפילו בזה הם טעו. עכשיו יש עוד יותר מהגרים. אני חושב שכל גזען רציני צריך להתחרט על הברקזיט, זה חזר להם כבומרנג. יש לי דרכון של האיחוד האירופי ואני משתמש בו בשדות התעופה באירופה, ולפעמים רואה ליד תור גדול של אנשים מבריטניה שמחכים הרבה מאוד זמן. אני מקווה שכולם שם הצביעו בעד הברקזיט, אבל ברור שחצי מהם לא הצביעו לזה. אני רוצה שיהיה תור מיוחד רק למצביעי הברקזיט. אם הצבעת בעד הדבר המטומטם הזה, תצטרכי לשלם את המחיר".
נושא שכנראה פחות צדקת לגביו הוא הבינה המלאכותית. אמרת בעבר שאתה לא מודאג ממנה. זה השתנה בשנים האחרונות?
"כן. לא הייתי מודאג מבינה מלאכותית בלי האינטרנט, אבל האינטרנט מפחיד אותי מאוד. כשהוא פרץ לחיינו חשבנו שהוא יאחד את כולם, שלתנועות חופש במדינות מדכאות יהיו עכשיו משאבים של עיתונות אזרחית. חשבנו שהפוליטיקה תיפתח ואנשים שקופים יותר יוכלו להיות בקשר אחד עם השני בדרכים יוצאות דופן. אני זוכר שהייתי בחדר מלא בפיזיקאים תיאורטיים והם דיברו על הדבר הזה שנקרא טוויטר. אמרתי, מה זה טוויטר? זה נשמע כל כך טיפשי. והם אמרו שלא, זו המצאה מבריקה, כי אם צריך פתרון לבעיה, הם פשוט שמים אותה בטוויטר ומקבלים תשובות מאלפיים פיזיקאים. זה באמת נפלא, רק שעכשיו אין שום דבר מזה. זה הרסני, פוגע בילדים שלנו, גוזל מהם את הילדות. אין כמעט פוליטיקאית על פני כדור הארץ שלא מופגזת מדי יום באיומי מוות ואיומי אונס. הייתה תקופה שחשבתי שבמדיה החברתית יש את כל הטבע האנושי, הטוב והרע, אבל די ברור שהרעים מנצחים פה".
יש פתרון שלא יוביל לדיסטופיה של 'מה שאפשר לדעת'?
"לצערי לא הצלחתי לגרום לאף אחד לאמץ את הרעיון לאסור על מישהו להביע דעה באינטרנט בלי לפרסם את כתובתו ושמו המלא. הם צריכים לעמוד מאחורי מה שהם אומרים, ואם מישהו מאיים באונס, צריך למצוא אותו מיד. אבל אומרים לי שזה לא אפשרי מבחינה טכנית וזה כנראה די מתועב בכל הקשור לחופש הביטוי. אני חושב שעכשיו הייתי מכבה את האינטרנט לגמרי".
"זה לא הגיוני לפחד מהמוות, אבל חשוב איך מתים. אני חושב שהייתי יכול לקבל על עצמי הליכה בשקט, ליד הים, מוקף בחברים ובני משפחה, ופשוט לתקוע את הזריקה הזאת בזרוע""בתוך האסונות", כותב מקיואן ב'מה שאפשר לדעת', "ספרות העולם יצרה את קינותיה היפות ביותר, נוסטלגיה יפהפייה, זעם רהוט — ואת יצירות המופת הללו, כך הבטחנו, נלמד יחד“. הוא יודע שהוא כבר לא צעיר, וכמי שראה את אמו דועכת בדמנציה, הוא מקדיש הרבה זמן למאבק להעברת חוק בבריטניה שיאפשר סיוע בסיום חייהם של אנשים הסובלים מהמחלה המתועבת הזו.
"אם חיית מספיק זמן", הוא אומר, "הכרת אנשים, חברים, בני משפחה שעברו ייסורים פיזיים ששום כמות של מורפיום לא יכולה לעזור להם, שמתחננים להשתחרר, ומי שמנסה לעזור להם מואשם ברצח. אז משהו צריך להשתנות לגבי סיום ייסורים פיזיים, אבל זה גם צריך להשתנות כדי לאפשר לנו למלא צוואות של אנשים שחווים את הטרגדיה של אלצהיימר או דמנציה באופן כללי. ברגע שהזיכרון נעלם לחלוטין, גם הזהות נעלמת ואת כבר לא האדם שיקירייך הכירו ואהבו. הרבה אנשים אומרים 'הייתי מתאבד אם הייתי חולה באלצהיימר'. ובכן, זה לא עובד ככה כי בשלב הזה את כבר לא יודעת איפה את, מה את, איך להתאבד. אז כדי שנוכל לקחת קצת שליטה על הגורלות שלנו, אני לא רוצה שהממשלה או הדת או רופאים קשישים יגידו לי איך ומתי עליי למות. זה כמובן דורש חקיקה מאוד זהירה ומעורבות ראויה של אנשי מקצוע חסרי רגש, שופטים ורופאים. זה ייקח עוד זמן אבל אני בטוח שנגיע לזה".
כתבת ספר על החובה שלנו כלפי העתיד. אכפת לך מה יקרה עם הספרים שלך אחרי שתלך? אכפת לך מהמורשת שלך?
"לא. כמובן שזו תהיה מחשבה מנחמת לדעת שאנשים שטרם נולדו אולי יקראו את הרומנים שלי, אבל זה לגמרי מחוץ לשליטתי. אנשים אומרים דברים כמו 'ההיסטוריה תשפוט אותי', אבל העתיד יהיה מבולבל וטוב ורע כמונו, ויהיו לו דאגות משלו ולא יהיה לו זמן לשפוט אותי. הרבה סופרים נפלאים פשוט דעכו אחרי המוות, כי למות זה צעד רע מאוד לקריירה".
אתה חושב על המוות?
"זה לא הגיוני לפחד מהמוות, אבל חשוב איך מתים. הייתה לי שיחת זום עם חבר שגוסס. הוא סופר נפלא ויש לו עין צלולה מאוד לגבי זה והוא מקור השראה. הוא אומר, 'חייתי הרבה זמן, כתבתי דברים נפלאים, עזרתי להרבה אנשים ואני מוכן ללכת'. אני חושב שהייתי יכול לקבל על עצמי הליכה בשקט, בישיבה ליד הים, מוקף בחברים ובני משפחה, ופשוט לתקוע את הזריקה הזאת בזרוע".
