"עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה", מכריז הרב והמשורר אלחנן ניר בשיר שכתב אחרי 7 באוקטובר, והתורה החדשה הזאת נראית נכונה לכל כך הרבה דברים שאיבדו תוקף. "עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק / אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה / וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת / וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁו / חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה / וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ / וְלֵאָה גּוֹלְדבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ / וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה", וכן הלאה וכן הלאה — לעשות ריסט ולהתחיל מחדש.
אלחנן ניר, רב, משורר, סופר, הוא דמות מעניינת ויוצאת דופן בעולם הדתי-לאומי, החרד"לי, שאליו הוא שייך. הוא היה נער שגילה את השירה במקרה, והתקשר לדליה רביקוביץ ולנתן יונתן וביקש את חברתם. הוא היה צעיר שעזב הכל אחרי צבא ונסע להודו ולמד מחוכמות של עמים אחרים, קשור בנימי נפשו לפרקטיקות רוחניות של מזרח אסיה. הוא רב ומחנך שמקיים דיאלוג בין-דתי עם שייח'ים מוסלמים. ואת ספרי השירה והפרוזה שלו הוא מפרסם דווקא בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. במילים אחרות, אלחנן ניר הוא אחדות הניגודים.
כעת רואה אור ספר שירה חדש שלו שנקרא — ולא במפתיע — 'עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה'. זה ספר שנוגע בחזיתות חייו השונות: הוא מתאר את טראומת 7 באוקטובר ואת התחושה התנ"כית המפעמת בו, את מחלקת השיקום של תל השומר, את היומיום בשכונת מגוריו, את הגעגועים לאמו המתה, את רגעי הנחמה של הבית, הזוגיות, ההורות, ואת הצמא הבלתי פוסק של האדם היוצר, שמלבבו ומדמעתו חוצב את שיריו.
"בתוך חודש וחצי של המלחמה עם איראן וחיזבאללה, ובתוך היומיום התובעני והילדים שבבית, אני מנסה גם להחזיק את הסיפור הגדול, ונע בין הגדול לקטן; בין 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו' ובין הילד שמתקשה להירדם בלילה, והשכנים המבוגרים שמתקשים לרדת למקלט, אני מנסה לנשום ולתרגל את הסנכרון בין הקטבים האלה".
הרבה משירי הספר כתובים בלשון "אנחנו", גוף ראשון רבים, כאילו צריך מקהלה שלמה כדי שהשמיים ישמעו. קול בודד אחד לא מספיק עכשיו.
"אנחנו כבר שש שנים ב'אנחנו'. התחלנו בקורונה, בליל הסדר של אותה שנה יצאנו למרפסות ושרנו יחד 'מה נשתנה', אחר כך באה וגעשה עלינו המחלוקת הפנימית שאיימה לבלוע אותנו, אחר כך 7 באוקטובר, והמערכה ברצועה ובלבנון, ואז הסיבוב הראשון נגד איראן והנה עכשיו הסיבוב השני. אנחנו חיים כבר שש שנים תודעה קולקטיבית. כך שאני לא רק יצור פרטי בשנים האלה".
"המרחב הליברלי יכול להציל את הדתיות מעצמה, והדתיות יכולה להציל את המרחב הליברלי. הסכנה של הדתיות היא שהנחרצות תשתלט עליה. העולם החילוני שואל שאלות את העולם הדתי ומכריח אותו לדייק את האמונה שלו: במה אתה מאמין, מה זה אומר, האם ואיך זה רלוונטי"
אלחנן ניר, 45, נולד וגדל בירושלים ובהתנחלות מעלה מכמש, שם שימש אביו רב היישוב במשך שנים רבות. הוא למד בישיבת מדברה כעדן ובישיבת מרכז הרב, שירת בצבא ביחידת דובדבן ולחם ברמאללה ובג'נין במבצע חומת מגן. אחרי השחרור למד בישיבת 'שיח יצחק' באפרת, שם הוא משמש רב-מחנך מאז 2004. ניר הוא גם רבה של קהילת מבקשי בקריית מנחם בירושלים, השכונה שבה הוא גר. הוא נשוי לשרה, בתם של אמונה ובני אלון, ואב לשישה.
ישיבת 'שיח יצחק' נחשבת מיוחדת למדי. בשיעורים שלו הוא מחבר בין הלכה ומחשבה יהודית ובין עולמות הקבלה והחסידות, הספרות העברית, האמנות המערבית, פסיכולוגיה, דתות מזרח אסיה. ב-2015 הקים שם את בית המדרש 'נהלך ברגש', שבו לומדים אברכים חרדים. הוא מלווה רבים מהם אל הגיוס.
את ספר שיריו הראשון, 'תחינה על האינטימיות', פירסם ב-2008. אחריו באו עוד ארבעה ספרי שירה, ספר הפרוזה 'רק שנינו', ספרי הגות וספרי ההגות של הרב שג"ר שאותם ערך. מאז 2012 הוא עורך מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'.
בספרו החדש יש לא מעט שירים שפונים אל בורא עולם מתוך כעס, התרסה. צריך אומץ כדי לכתוב שיר כמו 'מי קרב אלינו' – ודאי כשאתה רב ומחנך: "אַל תִּרְחַק אִם אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים אֵלֶיךָ בְּכֵנוּת / מְגַלִּים בְּפָנֶיךָ שֶׁכְּבָר קַצְנוּ בַּיְּחָסִים הַיְּדוּעִים מֵרֹאשׁ, / בַּחוֹבָה לוֹמַר מִלִּים מְלֵאוֹת שֶׁבַח וְחַסְרוֹת אֱמֶת".
"בעולם הדתי יש כמה מרכזי חיים", אומר ניר. "יש מרכז של קיום מצוות, יש מרכז של לימוד תורה, של שקיעה בעניינים עמוקים וסבוכים ובהמשגות משפטיות. לפחות בעולם שלי, לפני 30 שנה בא אורח — אלוהים. גדלתי באזורים של ישיבת מרכז הרב, האירוע היה תורה ולאומיות אבל לא היה קשר אינטימי ובלתי אמצעי עם אלוהים. אני זוכר את עצמי כנער בן 16 מגלה מרחבים של מפגש אישי ביני לבין מה שנקרא האינסוף. זה הפך לי את כל הקואורדינטות. זו מערכת יחסים. וכמו בכל מערכת יחסים יש בה קרבה ומרחק. גם אחרי ימים קשים אנחנו נשארים ביחד, לא מוכנים לוותר זה על זה. זאת ברית. 7 באוקטובר הוא בהחלט נקודת ציון קשה ביחסים. לא היה יום כזה במדינת ישראל הריבונית. לפתע נקרע חרך רחב של גלות בתוך מדינת ישראל הריבונית. החזית הגיעה לסלון, ונרצחו 1,200 אחים ואחיות שלנו ביום אחד ונחטפו עוד מאות מהם. מאז מערכת היחסים הזאת מקבלת אצלי כיול חדש".
השיר 'עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה', שפרסמת חודשיים לאחר 7 באוקטובר, עורר הדים רבים בעולם היהודי הגדול. בקהילה הספרותית בארץ ובחברה הדתית-לאומית. כי מה פתאום תורה חדשה, ומשנה וגמרא חדשה? מה, הישנה כבר לא בתוקף?
"באמצע שמחת תורה מישהו נכנס לבית הכנסת ואמר: מחבלים כבשו ארבעה יישובים בעוטף. הידיעות המשיכו לזרום, המתפללים רצו הביתה ועלו על מדים ונסעו לנקודות הכינוס. הבנתי שהכל משתנה, שדבר לא יחזור להיות כשהיה, שזה אירוע תנ"כי, שאנחנו חייבים שפה חדשה. ניגשתי לארון הספרים היהודי, הספרותי, האינטלקטואלי, הפסיכואנליטי שלי, והם לא היו איתי אז בשבר הזה. הם היו בשברים הקודמים, אבל השבר הנוכחי הוא שבר אחר. ואז נכתב השיר הזה. שלחתי אותו לפרסום ב'הארץ' ושכחתי ממנו. הימים היו כל כך אינטנסיביים וקשים. אחרי כמה ימים הוא עלה לרשת ותורגם לשפות רבות, הוא אפילו הוצג בגלריה לאמנות בדלהי. אני חלק מעולם התורה והכתיבה העברית, ואני לא מחפש תורה אחרת, אלא נקודת התחדשות, משהו שייתן לנו מענה חדש בתוך התורה, בתוך השירה והספרות, בתוך האמנות והקולנוע".
היה רגע של משבר אמונה?
"כן. היו שאלות גדולות ועדיין יש. כשהכל מתערער וכמעט קורס, יש מצד אחד תפילה גדולה ומצד שני קושיה גדולה — איפה אתה".
הרבה מתלמידיך לחמו ונפגעו בקרבות.
"אני מלמד בישיבת הסדר, כל התלמידים שלנו התגייסו ולחמו, חמישה מהם נפצעו, שניים קשה מאוד. זה אומר לעבור מבית חולים לבית חולים, להיות איתם, להקשיב, לנסות לחזק, להיות עם המשפחות. אתגר. כל החמישה עשו צעדים מרשימים ביותר בשיקום, ממש נאבקו לשוב אל החיים, וכל אחד מהם חוזר אל החיים בקצב שלו. הדור הזה מתגלה כדור מדהים, הם בעצם המורים שלנו. בשמחת תורה יצא למילואים אחד החברים מהקהילה בה אני רב. ואחרי חודש וחצי אשתו מקבלת טלפון שהוא נפצע אנוש בשכונת זייתון בעזה והיא דוהרת לסורוקה עם שתי הבנות הקטנות שלהם. הוא היה הראשון שהורידו מסוק ללב עזה כדי להציל אותו. היינו איתם בקושי ובמורכבות בשיקום הארוך, וגם בשמחה כשנולד להם בן אחרי שנה ושלושה חודשים".
בשיר 'מבקשי נפשנו' אתה כותב ש"הכל מיתי". אבל כל הרעיון של הציונות היה לצאת מהמיתולוגיה, להיכנס להיסטוריה ולהתנהל. אני לא מוצאת חדווה בלחיות בזמן מיתי, תנ"כי, להרגיש קורבן ולשיר "והיא שעמדה". הבעיות צריכות להיפתר.
"בדיוק לפני מאה שנה, ב-1926, גרשום שלום כותב את מכתבו הידוע לפרנץ רוזנצווייג ('הצהרת אמונים לשפה שלנו', שבו הוא מתייחס לתחיית השפה העברית ומנבא שהכוח הדתי הגנוז בשפה יתפרץ מתוך הדיבור החילוני, והתוצאה עלולה להיות משיחית — של"א). שלום מדבר בו על העברית שתתפרץ על דובריה, על הר הגעש של הקדושה שנחבא בה. הציונות חשבה שהיא תחזור לכאן, למכורתנו ההיסטורית, לנחלת אבותנו, ללא זיקה הדוקה לאותו עבר, שאליק בעצם עלה מן הים. אכן, ההצלחה הציונית היא כבירה. אבל כמו ששלום כתב לפני מאה שנה — היהודיות הולכת ומתפרצת. השאלה היא איך אנחנו מגיבים להבנה הזאת שאנחנו חלק מאירוע מיתי. אני יכול להיאבק בזה, אני יכול לדבר עם זה, אבל אנחנו בתוך סיפור גדול ורב-דורי.
"ימים ספורים לפני המלחמה עם איראן חזרתי מדרום הודו, נסעתי לשם עם שני חברים רבנים לפגוש את אחד המורים הרוחניים החשובים והמשפיעים בהודו. שמו, שרי שרי שנקר גורודב מבנגלור. ישבנו מול אלפי הודים, והוא דיבר על מדינת ישראל ועל היהדות. הוא אמר, אתם ואנחנו עמים עתיקים, תשמרו על המסורת שלכם. כמובן, לכל אחד פרשנות אחרת למסורת. אבל בהינתן שאנחנו פה, לא הלכנו לאוגנדה ולא במקרה, אנחנו חלק מתיבת תהודה אדירה של עשרות דורות ואלפי שנים שיהודים התפללו בה 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. בכל יום אני מתפלל על הרחמים, שהשיבה הזאת תפסיק להיות בצער ובדם, בכאב, בייסורים, אבל קשה להתעלם מהסיפור המיתי הרוחש כאן במיוחד בשנתיים וחצי האחרונות, גם אחרי כל הניסיונות לשכוח אותו".
המיתי הזה מנהל אותנו.
"מה האיראנים רוצים מאיתנו? אנחנו לא גובלים איתם, אין לנו מאבק איתם על מחצבים או נפט או זיהום אוויר או טריטוריה, במשך 47 שנה הם מקדישים מיליארדים למאבק בנו. זה חורג מסכסוך רגיל של מדינות שרבות על משאבים".
יכול להיות שאם היינו פותרים איכשהו, בתבונה, את הבעיה הפלסטינית, לא היו מתעסקים איתנו?
"מדינת ישראל ניסתה לפתור את זה, בממשלות ימין ובממשלות שמאל, כולן נתנו את מזוודות הכסף הקטארי לחמאס ודמיינו שזה יעבוד. התודעה המערבית בטוחה שעוד לא נולדה הבעיה שאין לה פתרון, אבל במזרח התיכון יש כללים אחרים. כנראה".
אנחנו נמנעים מלתת אמון, ללכת עד הסוף ולחלק את העוגה. לו היינו מחלקים, אולי לא היינו בזמן מיתי.
"כדי לתת אמון וללכת עד הסוף צריך להכיר את הצד השני עד הסוף, והצד השני אומר במפורש מה הוא רוצה. כל עוד לא נקשיב לו ונמשיך לדמיין מה הוא רוצה, נחזור על אותן טעויות. ארבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר הוזמנתי לבית המלוכה באבו-דאבי. אתה רואה שיש איסלאם אחר, שונה טולרנטי לחלוטין. הם הבינו שהכל יושב על החינוך, ושינו מקצה לקצה את ספרי הלימוד שם, שבהתחלה הושפעו לחלוטין מדוקטרינת האחים המוסלמים. כל עוד לא נשמע את ההסתה נמשכת לרצח יהודים באשר הם, במוסדות החינוך ובמסגדים, ולא נקשיב לכך שאין מבחינתם הבדל בין 48' ל-67' והקיבוצים בעוטף נקראים אצלם התנחלויות — נמשיך לחיות בדמיון של אירופה. אנחנו צריכים להקשיב למה שהם אומרים, לדבר ערבית. מבחינה זו הסכמי אברהם הם בשורה אדירה שאני מקווה שסעודיה תחבור אליה, וכל העולם הערבי ינסה להיות חלק מהברכה שמדינת ישראל והעם היהודי מביאים לעולם. הפרויקט הגדול עכשיו, אחרי שהעולם הערבי-סוני חוטף את האש האיראנית שוב ושוב, הוא ליצור מרחב שיש בו שותפות, אמת. זה מה שמתרחש בינינו לבין האמירויות".
"אחרי שגיליתי את שירת זלדה הייתי הולך לספרייה, מחפש ספרי שירה שמדברים אליי, ואז מחפש בספר טלפונים את המספר של מי שכתב אותם ומתקשר. ככה נוצרו לי קשרים עם יעקב אורלנד, דליה רביקוביץ, נתן יונתן. הייתי צריך לקבל תוקף למה שאני עושה. לאט-לאט התחלתי לתת אמון שמה שאני כותב זו אכן שירה"
כשהיה בן 14, אמו רחל חלתה בסרטן. היא הלכה לעולמה כשהיה בן 22. שנה אחר כך עזב הכל ונסע להודו. אבל עוד קודם לכן, ימי נעוריו עברו עליו בצל המחלה, בצל אפשרות האובדן. הוא ביקש דבר מה. בגיל 15 התחיל לכתוב מחשבות ושירים במחברות. לא היו סביבו ספרי שירה. פעם בכיתה י' הוא שבר את הרגל, כל חבריו מהישיבה נסעו לטיול שנתי במדבר יהודה והוא נשאר במגורים. הוא נכנס לבניין המגורים של השביעיסטים ומצא על אחד המדפים ספר שירה של זלדה. הוא צלל לתוכו. את הנחמה מצא בשפת השירה.
בספרו החדש יש מחזור שירים יפהפה על אמו ועל הגעגועים אליה, הוא נקרא 'דעתי על אמי'. "יש חלוקות שונות בין אנשים בעולם אבל יש חלוקה שאף אחד לא מדבר עליה — בין אנשים שאיבדו את אמא שלהם בגיל צעיר לבין כל השאר. עצם זה שאתה הולך בעולם בלי אמא זה מגדיר יסודי ועקרוני של הקיום שלך. יש מעין סוד בין אנשים שאיבדו הורה בגיל צעיר, זה כאב שמייצר חיבור מיידי סביב הבור הזה שלעולם לא יתמלא".
אתה חושב שהבור הלא-מתמלא הזה הוא מה שהוליד אצלך את השירה? לא רק שכתבת, אלא גם פנית לעולם הספרות החילוני, יצרת קשר עם נתן יונתן, דליה רביקוביץ, משה שמיר, ביקשת לסלול דרך.
"לא הכרתי אף אחד סביבי שכותב או קורא שירה. אבל בגיל 16 גיליתי את שירת זלדה ואחר כך את זו של אמיר גלבוע ודן פגיס והייתי הולך לספרייה, מחפש ספרי שירה שמדברים אליי, ואז מחפש בספר טלפונים את המספר של מי שכתב אותם ומתקשר בתמימות, מבקש לשלוח להם משירי שהחלו לנבוט אז. ככה נוצרו לי קשרים עם יעקב אורלנד, דליה רביקוביץ, נתן יונתן. הייתי צריך לקבל תוקף למה שאני עושה. לאט-לאט התחלתי לתת אמון שמה שאני כותב זו אכן שירה".
בשעתו זה היה מעשה די נדיר. בתחילת שנות ה-2000 נוצר גל של שירה יהודית ישראלית חדשה, שלא הייתה שם קודם. מה לדעתך איפשר את זה?
"הדור של ההורים שלי היה הדור של ששת הימים, הייתה בו ודאות, התשובות היו בהירות. ואילו הדור שלנו גדל והתבגר מול אוסלו ורצח רבין, הכל נהיה יותר סבוך. מרחב השאלות מוליד אמנות אמת".
יש מתח בין חיים דתיים שמוגדרים גם דרך מגבלות, ובין כתיבה שאמורה להיות משוחררת מכבלים.
"כל יצירה יש בה אלמנט של מצר, הרי כבר בתוך המילה יצירה יש מצר, מגבלה. עצם זריקת הצבע על הקנבס יש בה לעולם אקט של צמצום. אבל הסוף מזמין את האינסוף, מכריח אותו. מלאכת החיים על כל האתגרים שבה מולידה את האמנות, את האנושיות, את החמלה. העולם הדתי שלי מזמין אותי אל העולם האמנותי, והעולם האמנותי דורש את העולם הדתי. זה דיאלוג פורה, אני מקווה".
את ספריך מראשית הדרך אתה מפרסם ב'קיבוץ המאוחד', מעוז המחנה הליברלי. אתה מקיים דיאלוג מתמיד עם העולם החילוני, לא מוותר.
"המרחב הליברלי יכול להציל את הדתיות מעצמה, והדתיות יכולה להציל את המרחב הליברלי. הסכנה של הדתיות היא שהנחרצות תשתלט עליה. העולם החילוני שואל שאלות את העולם הדתי, ומכריח אותו לדייק את האמונה שלו: במה אתה מאמין, מה זה אומר, האם ואיך זה רלוונטי היום. לכן הדיאלוג הזה קריטי. העותק הראשון מהספר של הרב קוק נשלח לברנר, וברנר הגיב להרבה מהמאמרים של הרב קוק. היום העותק הראשון מספר של כותב תורני לא נשלח לברנר הנוכחי, וברנר הנוכחי בכלל לא נמצא בדיאלוג עם עולם המסורת. זה הפסד של שני הצדדים. יש איכויות שאנחנו חייבים אחד אצל השני, והן לא ימצאו לנו אצל הדומים לנו".
אתה עוסק הרבה בדיאלוג בין-דתי. מאין נולדו המשיכה והעניין בדתות המזרח?
"מגיל צעיר גיליתי את העולם הרוחני של מזרח אסיה, במיוחד יפן והודו. נסעתי לשם לראשונה לפני 23 שנים. אני מזהה שם הצעה לתרגול רוחני שבמרחב היהודי לא תמיד קיים. המרחב היהודי עוסק בקומת הנשמה, אבל לא בהכרח בקומת הרוח. הם מביאים את התודעה אל הגוף, אל הקיום הפיזי, יש להם מסורת על נשימות, על תנוחות יוגה, על מדיטציה".
אתה רוצה לחדד את ההבדל בין הנשמה והרוח?
"הנשמה היא תודעת חיים יציבה, בהירה. לרוח יש יותר מרחב של שאלה, חיפוש, זהו השילוב של שני הווקטורים — היין והיאנג, הקיימים בכל הוויה. המזרח מצליח להביא פרקטיקה, והיהדות מביאה תודעה של קדושה במציאות היומיומית, בתביעה המוסרית. הדתות האלה משלימות. לפני חודש וחצי הייתי בדרום הודו למפגש עם גורודב, ולאחר מכן נסענו לכל אורך רצועת החוף בת מאות הקילומטרים של גואה. יש שם בתים יהודיים ובתי בינה של הישיבה החילונית ובתי חב"ד, וביקרנו בכל אחד מהם. פגשנו שם מאות חיילים שנלחמו בעזה, עשרות חבר'ה שהיו בנובה, הודו מאפשרת להם מפגש מחדש ומבריא עם עצמם. יש שם שקט, ואהבה גדולה ומוחשית של ההודים כלפי הישראלים.
"עם יפן יש לנו קשר מסורתי, הסבא וסבתא של אשתי היו מורים רוחניים של תנועת המקויה, לאחר מכן הקשר עבר להוריה ולפני כמעט עשרים שנה הוא עבר אל אשתי ואליי. מאז אנחנו בקשר. כל חג הם באים אלינו, ומיד אחרי 7 באוקטובר הם התקשרו לשאול איך אפשר לעזור. אמרתי בואו לארץ. כל ערב במשך חודש נסענו לבית מלון אחר להיות עם המפונים, לבתי חולים, למשפחות שכולות".
• • •
ניר כותב בשיר: "לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּשְׁכוּנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הוֹסְטֵל / וְיָבוֹא בַּבֹּקֶר לַחֲנוּת וְיִשְׁמַע, אָחִי, / יֵשׁ לְךָ שֶׁקֶל? יֵשׁ לְךָ סִיגָרְיָה / בִּשְׁבִילִי?/... וַיֹּאמֶר לוֹ, שָׁלוֹם שִׁימִי, אֵיךְ יָשַׁנְתָּ הַלַּיְלָה / אֵיךְ הוֹלֵךְ בַּמִּפְעָל, / וְיֵדַע שֶׁבֵּין כָּל שִׁבְרֵי הַכֵּלִים / הַיּוֹשְׁבִים בַּמְבוֹאוֹת / הַמְּטֻנָּפִים / יֵשׁ נִיצוֹצוֹת מֵעָלְמִין דְּאִתְחַרְבו / וְיֵדַע שֶׁגַּלְגַּל הוּא בָּעוֹלָם, / וִיגַדֵּל יְלָדָיו עַל זֶה הַכְּאֵב".
"השיר מספר על השכונה שאני גר בה, שהיא סוג של חצר אחורית בירושלים", הוא אומר. "שלחו אליה את העולים החדשים בשנות ה-50 וה-60, ועד היום, היא מתפקדת כמרכז עבורם. בגלל שהיא סוג של חצר אחורית, יש פה גם הרבה הוסטלים לאנשים מיוחדים. יש הזמנה אדירה לחיות בסביבה של אנשים שונים ממך. אנחנו חברים, הילדים גדלים איתם, חלק מהם אוכלים אצלנו בשבתות, הם חלק מחיינו. העולם המסורתי ידע להכיל אנשים שונים. העולם המודרני, ככל שהוא מתקדם — מישל פוקו כתב על זה ב'תולדות השגעון בעידן התבונה' — מנסה לבודד את החולים והשונים. זה גם חלק מהניסיון לפתור בעיות עד הסוף. רוב האנשים חיים היום עם אנשים שדומים להם זהותית, פוליטית ומחשבתית. המפגש עם אנשים אחרים מייצר משהו אנושי. אפילו הייתי אומר — קדוש. זהו הסיכוי שלנו".
הספר מסתיים בסיפור מעשייה בנוסח רבי נחמן מברסלב, 'מעשה באחד שהיה מורכב משני חצאים'. הוא נראה כמו משל על אדם עם נפש אמן.
"אני מאוד אוהב את הספר 'הכוח האחר' של יהודית הנדל, שהיא כתבה על בעלה האמן צבי מאירוביץ מ'אופקים חדשים'. הספר הוליד מחשבות על מה זה מעשה היצירה, איך הוא מצליח לגאול אותנו, לחלץ אותנו מהוודאות, שלעולם יש בה גם משהו מוגבל. אמנות מובילה אותנו אל המרחב של הגם וגם. אני יכול לכתוב כמו אישה, כמו ילד, כמו זקן, משוחרר מההגדרות הראשוניות של מגדירי הקיום שלי. זו גם גאולה אישית עבורי אבל גם גאולה לציבור הישראלי — לראות את עצמי מכיוון אחר, ממבט אחר. להבין שיש בי חצאים שונים. להבין איך דווקא הדמעות שלי יכולות להיות הסיכוי שלי".
