את יום הולדתו ה-18 חגג אורן להב במקלט. את המשפיען מחולון, שמעלה מדי יום 100 (!!!) סטוריז עבור רבע מיליון עוקביו, לא ישברו כמה טילים וגם לא הריצות הלוך ושוב ממרומי הקומה החמישית ועד למקלט. לפחות לאור הנסיבות, השכנים ויתרו לו על הסלפי. "במצבי חירום, אף אחד לא יכעס עליך אם תהיה קצת פחות מנומס ממלך אנגליה, אבל אני תמיד מצטלם בשמחה".
כי? המצלמה היא החיים שלי".
לא מדויק, המצלמה מתעדת את החיים שלך. "היא הרבה יותר. המצלמה היא הפסיכולוגית שלי, והיא הפסיכולוגית הראשונה שבאמת מבינה אותי, ואני אומר את זה בתור אחד שכבר בגיל חמש, אחרי הגירושים של ההורים, הכריחו אותו ללכת לטיפולים ברווחה. המצלמה היא גם הפרנסה שלי ועכשיו, בגיל 18, אני מרגיש שיש עליי יותר אחריות - להעלות את התשלום לביטוח לאומי, להוציא כרטיס אשראי של בוגר. המצלמה היא גם החברה שאף פעם לא הייתה לי. אני מת לזוגיות ומשתוקק לאהבה, אבל איפה אכיר את הבלונדינית עם העיניים הכחולות שהיא הטייפ-קאסט שלי? בכלל, איך מתחילים עם בת? ואיך אדע להתנהג כבעל וכאבא? הרי אף פעם לא ראיתי מודל של זוגיות בריאה".
1 צפייה בגלריה
צילום: יונתן בלוםצילום: יונתן בלום
צילום: יונתן בלום
כבר חמש שנים הוא מתעד את חייו, אחרי שפרץ בתקופת הקורונה עם סרטוני טיקטוק שהצליחו להצחיק את הנוער המבודד, ובגיל 15 כבר זכה לחיקוי ב'ארץ נהדרת' וסומן כתופעה. מאז הוא משלב בין תוכן קליל לווידויים חשופים על חייו כבן להורים גרושים וכמי שסבל מחרמות ומבעיות בריאות כתוצאה ממשקלו. עכשיו הוא מושך בבלורית הבלונדינית ("בא לי לצבוע לג'ינג'י בתור מחווה לטראמפ") ומסכם: "המצלמה היא הדרך שלי להביע את מי שאני. העבודה שלי היא לייצר תוכן וזה מה שאני עושה כמעט ללא הפסקה: אזעקה, נפלתי, קמתי, באתי, הלכתי, ישנתי, החלפתי פיג'מה, חיטטתי באף. זה אני ואלה חיי. הכל מצולם ומתועד לעולמי עד".
מה זה נותן לך? "אקשן, אדרנלין ואולי גם תחושה של חיוּת. הרי כל כך קל להתרסק וליפול, במיוחד עכשיו. אני לא יודע איך הייתי שורד את התקופה הנוראית הזאת אם לא הייתה לי מצלמה ביד. יש לי פינה קבועה שבה אני מקריא את שמות כל היישובים שבהם הופעלו אזעקות. אללה איסתור, בחיים לא שמעתי שמות הזויים כאלה. על הפינה הזאת כבר קיבלתי חיקויים ב'ארץ נהדרת', אוראל צברי עושה אותי מושלם. וכשהאירוע מסתיים אני מתעד את העלייה מהמקלט, שידור חוזר של יציאת מצרים, וברגע שפותחים את הדלת מתיישבים במקרר. מה לעשות, אנחנו לא חיים בשווייץ".
אתה בן 18 או בן 81? "המצלמה עוזרת לי לשמור על פרופורציות בין טיל אחד לשני. כשאני שקוע ביצירה, בעשייה ובסטורי הבא, אני לא חושב על מה יקרה אם משהו ייפול לי על הראש. ככה אני גם מרפא את הנפש שלי וגם נותן משהו לאלה שבדיוק כמוני, רועדים במקלט".
אתה משמח אותם? "אני לא איזה עומר אדם ובטח שלא בראד פיט. אני בסך הכל ילד שרק מתחיל את המסע. ואני מדבר עם הקהל שלי מהמקלט בגלל שהדבר היחיד שאני עדיין מסוגל לעשות בתוך חוסר האונים הזה הוא לדבר, לשתף, לפרוק. לא חלמתי שיהיה לזה אימפקט כזה גדול. באינסטגרם יש לי 100 ומשהו אלף עוקבים ובטיקטוק אני עומד על 200 ומשהו אלף. דרך אגב, את יודעת שאני שומר שבת?"
איך זה קשור? "כולם חושבים שזה בעקבות מלחמת איראן השנייה, אבל כבר לפני שלושה חודשים קיבלתי על עצמי לשמור שבת. בשבתות הראשונות זה היה איום ונורא, אני בלי טלפון ובלי מצלמה? אמאל'ה! משבת לשבת התחלתי להרגיש כמה טוב עושה לי הניתוק מהטלפון. אני, שמכור לטלפון ולמצלמה, שמח שיש לי את הזכות להתנתק מהם עד מוצאי שבת".
× × ×
בנם הבכור של אופירה (עובדת בנק) ותמיר (בענף התיירות) היה בן חמש כשהוריו התגרשו. "נגה, אחותי, הייתה אז רק בת שנתיים וחצי. אלף ואחת הבעיות שהיו בין הוריי התנקזו אליי והאירוע הזה שינה אותי ואת כל מהלך חיי".
איך?
"היום אף אחד כבר לא עושה עניין מגירושים, אבל לפני 12 שנה, הייתי הילד היחיד בשכבה שגדל בשני בתים. כולם הסתכלו עליי ברחמים ורציתי למות מבושה. בכל יום שישי קינאתי בילדים ששני ההורים שלהם באו לקבלת שבת בכיתה. שמעתי את הצעקות, לא פעם הגיעה אלינו ניידת. עד היום אני פוחד מהצ'קלקה, למרות שהשוטרים הישראלים הם הכי טובים בעולם. ובאותה תקופה גם התחלתי להשמין. לא שעד אז הייתי שדוף, אבל הייתי מלא, בנורמה. אחרי הגירושים התחלתי לאכול כדי להילחם בבדידות. הייתי הילד הכי בודד בעולם".
וההורים?
"הם פשוט לקחו אותי למטפלת רגשית והשקיעו בי מלא כסף. הייתי משחק איתה בפנטומימה, בבובות ובפלסטלינה כדי להעביר לה את מה שאני מרגיש. את הבדידות השתקתי וגם את הגירושים והחרם. הפעם הראשונה שהחרימו אותי הייתה בכיתה ג', כולם שנאו אותי כי אני נראה אחרת ושוקל יותר, קראו לי לי דוב ודובון. פעם, עיתונאי שרצה להקטין אותי, שאל אותי למה אני מתעסק כל כך הרבה במה שקרה לי כשהייתי בן חמש. לא הבנתי את השאלה. אני זוכר מה קרה לי בגיל חמש יותר טוב ממה שאני זוכר מה קרה לי בגיל 17, כי מאז גיל חמש זה יושב לי בלב וצובט לי בלב וזה מה שאני אספר לבת זוג שאכיר ולמשפחה שאקים ולילדים שלי ולמנהלי העבודה שלי ולכל מי שארגיש צורך לשתף אותו. זה תמיד יהיה חלק ממני".
איך זה מתבטא היום?
"אני חייב להפעיל את הלסת, כי בתוך תוכי נשארתי הילד העצוב שהכריחו אותו ללכת לקייטנה, אז הוא ישב בצד וטחן לחמנייה עם שוקולד ועוד אחת מרוב שהיה לו רע. בכל קיץ, בכלום זמן, עליתי מלא במשקל. יש לי חולשה גם לשווארמה נוטפת שמן וגם למתוקים. נורא פחדתי לחטוף סוכרת מכל הדברים שאני צורך, אבל ברוך השם, תודה לאל, זה לא קרה".
עד כמה אתה עסוק במשקל שלך?
"ברור שלא אתנגד להיות רזה. יש ימים שאני פותח את הארון ושום דבר לא עולה עליי ואני בצרחות. אני מאמין שכשארצה באמת לרדת במשקל, לא כשיכתיבו לי מה לאכול וכמה ואיך, זה יקרה. או שלא. אני משתדל להקפיד על תזונה וספורט, אבל אי-אפשר לעבור מלחמה בלי להשמין. אנחנו חיים באקסטזה - מי יקפוץ עלינו מהשיחים, מי האויב הבא. ומגיל צעיר יש לי פחד מרעשים, הצפצוף הכי קטן מחזיר אותי לסירנה של הניידת.
"הרגע נזכרתי שההתרעה מחזירה אותי גם לגיל שלוש-ארבע, כשההורים שלי עוד היו ביחד. הייתה אז מלחמה, לא זוכר איזו, והייתה אזעקה, ואבא שלי לקח אותי על הידיים שלו ובאמצע המדרגות התגלגלתי לו מהידיים והוא שבר את המרפק. כמעט כל דבר שקורה לי בהווה מחזיר אותי לימים שחורים וקשים שבהם לא ראיתי אור – רק רוע ושנאה וקשיים והתמודדויות. אז היום זה נראה כאילו אני פותח מצלמה ועף על החיים שלי ושם פס על העולם, אבל האמת? אני קורא את התגובות הכי רעות. חייב לקרוא. אני רואה 'איזה שמן אתה, תתבייש, איכס על מי שילדה אותך'. נראה לך שאני לא לוקח את זה עמוק ללב?"
בגיל 13 הוא פתח את הלב והמצלמה בפעם הראשונה, "הייתי חייב לספר שלגדול בין שני בתים זה לא קל ואפילו קשה. בגלל שהיה לי כל כך קשה לדבר על זה, לא יכולתי לעצור את הדמעות. לא הייתי רוצה שמישהו יסיק מזה שאני כועס על הורים שהחליטו להיפרד. לפעמים זה לא עובד. אבל יש דרך להיפרד. אחרי החרם הראשון לא הגעתי לבית הספר ב-1 בספטמבר. למה? כי לא היה לי עם מי להגיע. כולם הלכו עם חברים ואני ישבתי בבית ורצו לשלוח לי קב"סית (קצינת ביקור סדיר) שתוודא שהכל תקין".
הכל היה תקין?
"אני לא הייתי תקין. לא יכולתי להגיע לבית ספר שבו אין אף ילד שיהיה איתי. שנים של טיפול פסיכולוגי לא גרמו לי להשתנות. גם היום אני מאוד רגיש. למשל, לפני שנתיים זרקו עליי בלון מים, נרטבתי כולי ואחד המורים אמר לי 'תתייבש בחוץ!' סליחה, אני אתייבש בחוץ והם יסתכלו עליי ויצחקו בהנאה? לא ולא. קמתי, יצאתי מהתיכון, הלכתי הביתה, הזמנתי צוות חדשות ועשו על הדבר הזה כתבה. ואני התראיינתי אצל עודד בן עמי".
איך הגעת אליו?
"הסוכנת שלי כתבה למערכת. כבר הייתי סוג של כוכב רשת וקראו לי לאולפן. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בשידור חי. סיפרתי שזה לא הגיוני שילד צריך לעבור בריונות כזאת. פתאום קיבלתי אהדה. כתבו לי 'אתה ילד מקסים וזה לא סבבה להתנהג ככה'. ופתאום כל מיני עמודי בידור מסקרים כל פיפס שאני עושה".
הסוכנת, נוי צמח, מלווה אותו מגיל 14. "נפגשנו במקרה", הוא משחזר. "אחרי שהתחלתי להעלות סרטונים בטיקטוק קיבלתי הזמנה להשקת הסרט של 'ברבי', אמרו לי תקבל גלידה בגביע אז באתי. כמו פראייר. עוד לא ידעתי איך השוק הזה עובד. איך שנכנסתי קפצו עליי 400 ילדים שכבר הכירו אותי מהטיקטוק. הזעיקו את האבטחה כדי לחלץ אותי. פתאום ניגשה אליי מישהי ואמרה 'היי חמוד, יש לי סוכנות, אני רוצה לנהל אותך'. הלם. יצאנו לדרך משותפת והיום, ארבע שנים אחרי, הקשר בינינו הוא ממש כמו אמא ובן".
לדבריו, היא זו שחוללה מהפך בתדמית שלו. "בזכותה אני פחות בכיין ופחות צקצקן. פעם בכיתי כל שעה, היום זה כמעט פעם באף פעם. נוי הסוכנת גם הפיקה לי את עוגת הטמפונים".
בעקבות מיכל הקטנה שמשתמשת בטמפון לספיגת שמן?
"כמובן. וגם בעקבות הסרטון שהיא דופקת את הראשים של התאומים שלה לעוגה. לדעתי הוא קיבל איזה 100 אלף צפיות, שזה נחמד. וכשהעליתי את הסרטון עם עוגת הטמפונים, אמרתי תודה לאלפים ששלחו לי מזל טוב. כל החבר'ה שצחקו עליי והחרימו אותי כתבו לי ברכות. גם המורים שאמרו שלא ייצא ממני כלום. לא שחיפשתי נקמה, אבל זאת הרגשה נעימה. איך שגלגל מסתובב".
× × ×
מועד הגיוס שלו טרם נקבע, אבל בתהליכי המיון כבר הורידו לו פרופיל בגלל משקל עודף שלוחץ על אחת מרגליו ומקשה עליו בהליכה. "אני לא אשרת בקרבי וזה מצער, אבל הובטח לי שלא אפרד מהמצלמה. אסור לי לגלות מה סגרתי. בפעם הקודמת שחשפתי את השיבוץ ביטלו לי אותו". בינתיים הוא מראה לכל מי שהשפיל אותו, עם הרצאות, קידומים ומפגשים ("אני לא קוד קופון") וקמפיינים. מאחוריו אדידס, גולדה ופיקס. על הפרק, חוזה עם חברת המבורגרים. לאור הנסיבות הוא גם החליט לעשות משהו לשם שמיים, חינם, כי המטרה מקדשת את כל האמצעים.
"יומיים לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, נסעתי לרפת, התחפשתי לפרה וביליתי עם הפרות, כדי להוכיח ליעל פוליאקוב שלהיות פרה זאת לא בושה. גם לפרות מותר להציג את גופן לראווה ובגאווה".
היא הגיבה?
"כמובן שלא, אבל זה בער בעצמותיי ואני שמח שעשיתי את זה".