נחלצה מהתחתית / "קריית-שמונה נחלצה מהתחתית", נכתב במדור הספורט בעיתוננו ביום א' השבוע, אחרי שהמשחקים חזרו ללא קהל. ראיתי בזה סלוגן כללי כי מבחינתי קריית-שמונה המופצצת בלי התרעות לא נמצאת בתחתית אלא להפך, היא אלופה כבר. אנשיה הנפלאים אלופים. אולי פחות בליגה לכדורגל, אבל בחיינו המלחמתיים כן.
הטור הזה נכתב ביום ראשון, יומיים לפני ערב החג השני, אחרי (מי סופר) אינסוף אזעקות והתרעות אצלנו במרחב. אז ים סוף, מצה ברייט ואחד מי יודע?
לא להתרגל / לאט-לאט התגנבה לחיינו פה בדידות מלחמתית, אבל אבוי למתרגלים כי צריך לשמור גם על אופטימיות! אנחנו לא מופיעים, המקצוע מושבת, אז שרים בחדרים, באמבטיה. יש פה את הדיבור השכונתי של טראמפ (“תחזיקו אותי”, זעק ב-Truth Social) ואת הפאנליסטים והצבאיים המתנבאים על המלחמה - המשטר האיראני ייפול, “ראש הנחש”, 460 ק"ג אורניום חייבים לצאת, חיזבאללה לא יתפרק מנשקו (אז מה כן?). בעיקרון כולם חוזרים על דברי כולם, שיח שהשפעתו, ככל שמדברים יותר, הולכת וקטנה. אין נביאים בעירם, בטח לא במזרח התיכון הבלתי צפוי. ובינתיים, בעוד חיזבאללה יורה על תושבי הצפון, מתפתחת סנטימנטליות מלחמתית, צעירים מבלים בכיף בפאבים ובמסעדות עם שירים ברקע. הצרה שאנחנו כבר לא בז'אנר, אמרתי לקרוביי כשלגמנו יין פשוט לכבוד החג.
ליל סד'ה בסדר / העובדה ששבנו ל”הותר לפרסום” ולחיילים שנהרגו. הלב התפוצץ ונקרע מצער איתם. זה היה בליל הסדר הראשון. לאט-לאט אזלו האנשים עד שנותרנו כמעט לבד. הילדים הלכו לאמם כמנהג הגרושים, שנה אצלי-שנה אצלה. החברים הסתלקו לענייניהם. רק החברים היותר צפוניים (בחצי הדרך) ממש הציעו ברוב טובם ברגע האחרון לבוא לעשות איתם סדר על פי המנהג הידוע "יֵיתֵי וְיֵכוּל".
אלא שאז הסתבר שעוד משפחה נותרה ללא ליל סדר, והתאחדנו באהבה זה לזה עם הילדים ותחושת “מר שמח”. נכון, היו התרעות ואזעקות, ונכון שהנכד חשש לחזור הביתה בלילה להוד-השרון ובאמצע הארוחה חשב שמחבלי חמאס נכנסו לחצר, אבל חוץ מזה, מרקיז, הכל היה ליל סד’ה בסדר.
תושבי הצפון / הגלים ליחכו את החוף התל-אביבי הסופג טילים כאילו מימים ימימה. טיל אחד נפל בשטחים פתוחים (איפה זה השטחים הפתוחים? על הירח?). ראיתי כתבה על אנשי הצפון האמיצים. הם לא יזוזו, הבנתם? הם כבר זזו מספיק. זו לא רק שאלה של ביטחון אישי ולאומי, זו שאלה של כבוד האדם. תנו להם אופק אמיתי ולא מדומה. ג'יזס, אל מי מדברים בעניין הזה? מישהו שומע אותם? (על פי "מישהו שומע אותי" של איפה הילד)
אמונות / אנשים נאבקים לפרנסתם, לא מגלים אישיויות הרפתקניות ועדיין יוצאים להרפתקת חיינו עם "אישיות בכירה אמרה לי" ו"צ'יך לומר" ו"שערי הגיהינום", כל הבלה-בלה האלה. יש השקפות עולם שונות לגבי המלחמה, יש אמונות תפלות לגביה, נניח שאם יורקים לא יבוא עליך טיל. אז הנגן שלי גילי ירק וירק אבל הטיל הרס לו חצי בית בבנייה ברמת-גן המופגזת.
הותר שוב לפרסום / אני מביט בהלוויות החיילים. כל אחד מהם כבר אישיות, גברים מיוחדים במינם, נפלאים שכמותם. איך לא נבכה? ובכנסת ישראל שישו ושמחו. אישרו עוד מיליארדים. מאז ומתמיד יש בי פחד להילכד במקומות כאלה. אני רוצה לשתות קקאו עם הגיבורים.
הטקסט האחרון / באחד הערבים ישבתי עם בתי שירי שהסתמסה עם צרויה להב, המשוררת הנפלאה שהלכה לעולמה בשבוע שעבר. וכך כתבה לה שירי: “יושבת עם אבא שלי שבדיוק מספר איך הוא ולואי דיברו עלייך היום (בין היתר על כמה את יפה. גם לדעתי, אגב) והוא מבקש שאשאל אם יש לך טקסטים ואם בא לך לשלוח לו”. צרויה הופתעה וסיפרה לשירי שלאחרונה היא מאזינה ל"כרטיס ללונה פארק", ואשר לעצמה כתבה: “אחפש דברים. אני כבר לא כותבת שירים ולא כלום. לא מסוגלת”. זה היה הטקסט האחרון והכה עצוב שלה. מ ז ל שפעם כתבנו היא ואני יחד לריקי גל את "ראש השנה שלך".
אשר ראובני המהפכן / "עכשיו יש את הזמן במזרחית", כתבתי ב"תחת שמי ים התיכון" בשנת 1988. והתכוונתי בדיוק למה שאשר ראובני, אחיו וחבריו התכוונו. כמו באגדות הם חיו עם כוכבי השכונה (התקווה) שניגנו בה דקלון (חתן פרס ישראל) ובן מוש. הם היו האחים ראובני, כמו נניח האחים אברלי (אברלי ברדרס). אשר ואחיו העלו וגילו את צלילי הכרם, אהובה עוזרי, חיים משה, שימי תבורי, מרגלית צנעני, זוהר ארגוב ואייל גולן. מנקודת מבטי היה אשר ראובני הישראלי החדש, למרות שאנחנו באותו גיל. עשינו כבוד זה לזה כיאות לאנשי מקצוע שפעם זילזלו בהם, גם בו וגם בי, כל אחד מאיפה שהוא בא. כשתכתבו עלינו פעם תזכרו לא רק את ההפרדות, אלא גם את החיבורים. איך אמר אשר פעם לעיתונאי-זמר-יוצר דויד פרץ שראיין אותו, "כשהבאתי את השירים האלה, ידעתי שלא ישמיעו אותם". ההבנה הזאת שפעם ישראל הייתה אחוזה רק במוזיקה מאוד מסוימת גרמה לאחים ראובני להחדיר ביתר שאת ועקשנות את מה שהאמינו בו. בהחלט פרס ישראל. התעצבתי מאוד על אשר היקר.
גלים מוכי ירח / זוכרים שפעם היינו משחקים “שטחים” עם אולר על האדמה? זורקים וחותכים שטח. זה הלך והתקצר ככל שהשטח הצטמצם, בהתחלה עמדנו על שתי רגליים ואחר כך על רגל אחת. זה הזכיר לי את הפוליגון המצטמצם שנהיה בן בית באזעקות.
“הו, רומיאו, זאת הייתה פנטזיה נהדרת... הבטחת שנמריא הרחק מעבר לעצמנו... כמו גלים מוכי ירח המשוועים לחוף”, כתבה צרויה להב, ויהודה פוליקר הלחין נהדר, ויהודית תמיר שרה באקספרסיביות דרמטית מופלאה.
לכבוש שוב את הירח / Man on the Moon, שרו אר-אי-אם. שיר נהדר, קצב נהדר. לא יודע אם הבחנתם כמה הירח חזר השבוע לשמי ישראל, ובין הטילים הבליסטיים מוכי הירח הוא היה עגול וגדול, והכי חשוב, לא נפגע ממצררי הבליסטיקה. ישבתי בחצר והבטתי בו כשארבעת האסטרונאוטים האמריקאים יצאו לדרך, לכבוש אותו שוב. כמובן שניל ארמסטרונג עלה בראשי, ההוא מצעד קטן לבן אדם וגדול לאנושות, ואילן רמון האהוב שלנו, שלא חזר משם ושלפני צאתו למסעו האחרון צילצל אליי ושאל אם הוא יכול לקחת איתו את הדיסק "ירח". רק תחזיר, צחקתי. צחוק הגורל.
החדר / התעוררתי פתאום וחשתי כאילו לקחתי מקום בבית מלון וכל יום מחליפים לי את החדר. מה הכוונה? שאי-הוודאות המשיכה. אחר כך התחלתי לחשוב שאולי נופיע ל-50 איש, לפי המתכון המתבקש, ורק שלא נתרגל, כמו גלי טילים מוכי ירח. זה מה שהפחיד אותי. שבת שלום.
