עד היום אחלאם מסאלחה, משתתפת 'בואו לאכול איתי' בגרסה הערבית, לא יודעת למה אהוב ליבה ואב שלושת ילדיה נרצח ביריות. ״המקרה הזה ממש זיעזע את המגזר הערבי, כי כולם הכירו אותו, לא רק בכפר קרע״. היא משחזרת שנתיים וחצי אחרי. ״בעלי היה טיקטוקר מפורסם, עשה סרטונים ויראליים של מוטיבציה, עודד את הצעירים לעבוד, להיות חרוצים, לעשות טוב ולהיות חיוביים. הוא היה אדם שמפזר אור. משפיען חיובי. לא היו לו סכסוכים, הוא לא היה בבלגן. אף אחד לא הבין איך רוצחים בן אדם כזה. ועד היום המקרה לא פוענח״.
את יכולה לשחזר את היום הזה?
״זה היה יום רגיל מאוד. בסביבות שש וחצי בערב הוא יצא מהבית להתאמן בחדר כושר. לקח את הקטנה שלנו, שהייתה אז בת שלושה חודשים, לאמא שלו. אני נשארתי עם הגדולים, אז בני שש וחצי ושבע וחצי. כשהוא יצא מחדר הכושר הוא התקשר אליי ושאל אם אני רוצה משהו. המשיך משם עם חבר להביא לי פיצה או משהו מתוק. אחרי שעה וחצי קיבלתי שיחת טלפון מאחותו. היא שאלה ׳איפה אבו-עלי? יש יריות ואנחנו דואגים לו׳. יש יריות בכפר קרע כמעט כל יום, אבל הפעם הרגשתי שמשהו לא בסדר. יצאתי מהבית והגעתי לזירה. הוא כבר לא היה שם אבל היה מלא דם על הרצפה. המשכתי לבית החולים, ואנשים שהכירו אותי שיקרו לי ואמרו שהוא במצב קל בחדר הטראומה. אחרי חצי שעה אמרו לי שהוא איננו. הוא והחבר נורו ברכב, באחד הרחובות הכי מרכזיים. מלא אנשים, מלא מצלמות. אבל לצערי לא הייתה אפילו ניידת אחת באזור. חבר שלו היה במצב אנוש, אבל יצא מזה״.
תפסו את הרוצח?
״לא״.
המשטרה לקחה את המצלמות?
״אם המשטרה הייתה עושה את העבודה שלה כמו שצריך הכל היה שונה. כשיש רצח שקשור למגזר היהודי תופסים את הרוצח ברוב הפעמים תוך כמה שעות. במגזר הערבי כבר לא מספיקים, כי כל יום נרצחים בכפולות ובשלשות. איבדו שליטה״.
אז לא נעשה צדק עם אבו-עלי.
״לא נעשה צדק לא עם בעלי ולא עם מאות המקרים שהיו אחרי. מאז שהוא נרצח נרצחו עוד 700 בני אדם, התווספו אליי ואל ילדיי מאות אלמנות ויתומים שנכנסו גם הם לסטטיסטיקה. תביני, זו מלחמה בתוך מלחמה. אנחנו מתמודדים עכשיו עם מלחמה מאוד קשה עם איראן, אבל יחד עם זה אנחנו מתמודדים עם מלחמה עוד יותר פוגעת ועוצמתית וקשה בתוכנו. איך יכול להיות שהממשלה מנרמלת דבר כזה מחריד? ולא רק שהיא לא עושה עם זה כלום, היא מכניסה לראש של אנשים שזה בגלל שאנחנו חברה אלימה. בסוף האלימות הזו תגיע לכל החברה הישראלית. זו לא בעיה רק של מגזר. אנחנו חיות במציאות שבה כשהילד שלי רוצה לצאת מהבית לאכול גלידה אני אומרת לו, ׳לא, עדיף שתזמין כי אולי יהיו יריות׳. זה אבסורד״.
× × ×
הטרגדיה שהותירה את אחלאם אלמנה פלוס שלושה לא מנעה ממנה להפוך למעצמה. בגיל 37 היא כוכבת במשולש הצפוני: מגה-קוסמטיקאית שמפעילה עסק מצליח לצד ליין מוצרים משלה. זה בדיוק מה שהפך אותה לליהוק המושלם לעונה השנייה של 'תפדלו על עשא', הגרסה הערבית של הלהיט 'בואו לאכול איתי' שמשודרת בימים אלה במכאן 33 וב-כאן BOX. זה, והעובדה שלמנה ראשונה היא הגישה למשתתפים המופתעים סלט קינואה עם שרימפס. ״אני אוהבת אוכל מכל תרבות אפשרית״, היא מסבירה את התעוזה; ״מבחינת אוכל, אני לא הכי אוכל ים-תיכוני-ערבי קלאסי, אז מבחינתי זו הייתה אחלה אופציה״.
היו הרמות גבה בקרב משתתפי ומשתתפות התכנית.
״ציפיתי שיהיו תגובות כאלה כי אנשים מאוד רגילים לסטנדרט, במיוחד כשמדובר באנשים שלא כל כך מכירים מאכלים שונים. יש היצמדות למאכלים מסוימים, לאוכל שלנו. אבל אני לא מסורתית מבחינת אוכל. מאוד אוהבת לגוון, והילדים כמוני. ברמדאן למשל הפסקתי לעשות את השולחן הזה שמלא בכל מיני מאכלים ומטעמים. אני מכינה ארוחה אחת טעימה וטובה וזהו. אין אצלי כל יום אוכל מסורתי״.
כמה את שונה בנוף מהבחינה הזו?
״אולי קצת שונה. אני לא יודעת להיצמד למאכלים מסוימים ולא מכינה כל יום מקלובה וסלט ערבי. יותר אסיאתי, פסטות. אנחנו מכינים בבית כל שני וחמישי סושי. אבל גם מנסף, אורז עם חתיכות בשר ורוטב יוגורט חם שבירדן אוכלים עם הידיים. הילדים שלי אוהבים לעשות את הטקס הזה״.
איך הגעת לתוכנית?
״חברה המליצה עליי. הכרתי בקטנה את התוכנית בערבית, לא את הגרסה בעברית. התחברתי לקונספט שמבשלים בכיף, לא תחרות שבה יושב מולי אסף גרניט. כן היו לי חששות, אבל אני אוהבת אתגרים״.
מה אבו-עלי ז״ל היה אומר על ההשתתפות שלך ב'בואו לאכול איתי'?
״אני חושבת שהוא היה מפרגן. הוא תמיד פירגן, תמיד היה אומר לי שהוא אוהב שאני הישגית. ובמיוחד שזו תוכנית על אוכל, כי הייתי ממש משקיעה בבישולים ובמאכלים בבית. בקורונה ממש עשיתי להם בבית מסעדת שף. אני חושבת שהוא היה מאוד מתלהב״.
למה בעצם יש שתי גרסאות לתוכנית? למה לא משלבים את שתי התוכניות?
״נשבעת לך שחשבתי על זה. אמרתי לעצמי שחבל, שחייבים לעשות עם זה משהו. אפשר לחבר בין המשתתפים של שתי התוכניות ולעשות מזה תכנית. זה יהיה מדהים״.
פלוס אתגר - מי באמת המציא את החומוס.
(צוחקת): ״את באמת חושבת שיש אתגר בזה?
נריב בתוכנית. אז מה המנה שאת הכי מתפנקת עליה?
״בשר. טרטר טוב או איזה סטייק איכותי״.
ומה לא תאכלי בחיים?
״בכוסברה אני לא אגע. יש לזה טעם של צרצר״.
יש בזה משהו. ואיך את עם הטייטל ׳מגה-קוסמטיקאית׳?
״לקחתי. כשמגיעות אליי נשים שבקושי מורחות קרם הגנה, ואחרי חודש-חודשיים כבר מכורות זה מאוד ממלא אותי. אני מרגישה שאני עוזרת להן להשקיע בעצמן. להבין שאת לא רק צריכה להתרוצץ כל היום עם ילדים ובעל ועבודה. קחי נשימה ותני לעצמך זמן עם עצמך. זה מסר מאוד חשוב. נשים בחברה הערבית אוהבות להשקיע בעצמן, במיוחד נשים עם כיסוי ראש. כנשים, לא משנה מאיזו חברה, אנחנו שוכחות לעשות את זה, להשקיע בעצמנו. ונשים בחברה הערבית הן נשים מאוד עסוקות, כי בדרך כלל הגבר הערבי הקלאסי פחות דומיננטי בבית מבחינת מטלות, אז הן גם עושות תואר שני במשרה מלאה במשרד החינוך, וגם עושות 90 אחוז ממטלות הבית. הן באות אליי כל יום ואני מכירה את זה הכי מקרוב״.
מטפלת גם בגברים?
״לא, רק בנוער. פחות מקובל ונוח לי לטפל בגברים. אני עובדת עם נשים למעלה מ-12 שנה, ורגילה לזה ככה״.
"יש יריות בכפר קרע כמעט כל יום, אבל הפעם הרגשתי שמשהו לא בסדר. יצאתי מהבית והגעתי לזירה. הוא כבר לא היה שם אבל היה מלא דם על הרצפה. המשכתי לבית החולים, ואנשים שהכירו אותי שיקרו לי ואמרו שהוא במצב קל בחדר הטראומה. אחרי חצי שעה אמרו לי שהוא איננו"עד גיל 18 גדלה בכפר קרע, ואז עזבה למינכן במסגרת משלחת מבית הספר. ״היה לי חלום להישאר באירופה כמה שנים, אבל אחרי שנה בגרמניה אבא שלי נפטר וחזרתי לארץ. שנה אחרי עברתי לגור בתל-אביב לחמש שנים, למדתי במכללת רמת-גן, ובתקופה הזו הכרתי את בעלי. היה בינינו סיפור אהבה יפה, בגיל 27 התחתנו ומאז - ילדים ועבודה. הספקנו להיות נשואים שמונה שנים״.
יש תחושת החמצה? הרגשה שלא הספקתם להגשים את עצמכם כזוג?
״כן. כי השנים הראשונות מאתגרות, מתמודדים עם אתגרים כלכליים, נכנסתי להיריון מיד אחרי החתונה ואז ישר שוב נכנסתי. לקח לנו כמה שנים להתאזן ובשלוש השנים האחרונות שלנו ביחד הרגשתי שהגענו למצב טוב. דברים התחילו להסתדר, ואז בום, הכל התהפך״.
מתגעגעת?
״כן. בעיקר בשבתות, שאז היינו יושבים כל היום יחד, צוחקים, שותים נס קפה. אז כן אני מתגעגעת, אבל אני גם בן אדם ריאליסטי. אני לא אוהבת לחשוב עליו ולהרגיש עצובה. מזכירה לעצמי שאני צריכה רק לזכור אותו בטוב ולצחוק ממה שהיה לנו, כי הוא היה בן אדם מאוד מצחיק. היה לו חוש הומור שחבל על הזמן. היינו טסים המון בשנתיים האחרונות שלנו יחד, וכשהיינו עולים על מטוס כל המטוס היה צוחק. הוא היה שחר חסון של הערבים״.
השוואה מדהימה.
״אני מתה עליו״.
את מצליחה להסתכל לעבר העתיד ולדמיין אהבה חדשה?
״אני עוד לא שם. אני מאוד שקועה בחיים שלי, עם הילדים ועם הקריירה. אני לא פנויה רגשית״.
תגידי, איך משנים את המצב שהגענו אליו שבו מאות אזרחים ואזרחיות בחברה הערבית נרצחים כל שנה?
״צריך לבנות תוכנית. קראתי פעם כתבה על איך ג׳וליאני שהיה ראש העיר מיגר את הפשע בניו-יורק. פעם זה היה מקום שהיה מסוכן להסתובב בו אחרי שמונה בערב והיום זה נחשב למקום די בטוח. איך הם עשו את זה? מה, העבריינים שם החליטו שהם רוצים להיות טובים? ממש לא. פשוט המדינה עשתה תוכנית והשקיעה כסף וזמן וגייסה מספיק אנשים ועבדו על זה. גם פה אפשר לעשות את זה. אפשר למגר את הפשיעה בחברה הערבית אם רוצים. אגיד שוב - האלימות הזו היא לא ׳בטבע שלנו׳״.
את חושבת שזה יגרום לאחוזי הצבעה גבוהים יותר אצל הערבים והערביות בבחירות הבאות?
״אני מקווה, אבל יש סיבות לכך שהציבור הערבי לא מצביע. הציבור הערבי איבד אמון בממשלה שנהיית יותר ויותר קיצונית״.
זה אמור לתת מוטיבציה להצביע ולהחליף אותה.
״אני מקווה שהפעם באמת אנשים ייצאו ויצביעו ויהיה שינוי, כי אנחנו צריכים את השינוי הזה. אני חושבת שהגיע הזמן שנצא כולנו ונצביע ונהיה בקואליציה. אולי זה יעשה משהו״.
אנשים נורא מפחדים שערבים יהיו חלק מהממשלה, מהקואליציה. את יכולה להבין את זה?
״את יודעת, כשגרתי ברמת-גן הייתה לי שכנה חצי תימנייה חצי מרוקאית. נהיינו חברות ממש טובות והייתי מבקרת אותה כמעט כל יום. התחלתי כאורחת ועם הזמן הפכתי לבת בית והתחלתי להבין שאנחנו כל כך דומים, שהדמיון מטורף מכל הבחינות. ואני אומרת לעצמי וואט דה פאק, איך המדינה הצליחה לעשות את הקרע הזה ולפלג ולהכניס לנו ולמגזר היהודי לראש שאנחנו כל כך שונים? זה לא נכון, זה אשכרה לא נכון״.
יש מי שמרוויח מהפילוג הזה.
״נכון. וזה חבל. אבל אני תמיד אופטימית וחיובית, ואומרת שכל אחד צריך תמיד להיות פתוח להקשיב ולקבל את הסיפור של השני, ולקבל את הנרטיב ולקבל את עולם התוכן השני. ככה נוכל אולי לבנות עתיד יותר טוב לילדים שלנו. זה החלום שלי - פשוט לגדל את הילדים בנחת ולממש את עצמי בלי פחדים״.
