ההצגה
תרגום: דפי אגם-סגל
לילי אֵוֵריט ראתה שמרת דאלוויי תולה בה את מבטה מעברו השני של החדר, ורק יכולה הייתה לקוות שלא תבוא ותדריך את מנוחתה; אך בשעה שמרת דאלוויי החלה פוסעת בכיוונה, ידה הימנית מונפת ועל פניה חיוך שֶלילי הכירה בו (הגם שהייתה זו המסיבה הראשונה שלה) כי פירושו: "אבל את חייבת לצאת מן הפינה ולדבר," חיוך שהיה נדיב ונחרץ בעת ובעונה אחת, היא חשה תערובת מוזרה ביותר של התרגשות ופחד, של רצון שיניחו לה לנפשה וכמיהה שיוציאוה אל אור הזרקורים וישליכוה לתהום הרותחת. אלא שמרת דאלוויי עוכבה בידי ג'נטלמן זקן בעל שפם לבן, וכך קנתה לה לילי אווריט שתי דקות הפוגה שבהן יכלה לאמץ אל ליבה, כשם שאדם טובע עשוי לאמץ אל חיקו בול עץ במים, את מסתה על דמותו של הדיקן סוויפט. היא קיבלה אותה בחזרה באותו הבוקר מידיו של פרופסור מילר, מעוטרת בשלושה כוכבים אדומים; ציון מעולה. ציון מעולה, שבה ואמרה לעצמה, נוטלת לגימה מן השיקוי שהיה עתה חלש בהרבה משהיה כשעמדה מול המראה המוארכת לתיקונים אחרונים (טפיחה פה, נגיעה שם) מידי אחותה ומידי מילדרד, המשרתת. כי בעת שידיהן כרכרו סביבה היא חשה בדגדוגן הנעים על פני השטח, אך מתחתן, מחוץ להישג ידן, נחה לה כגוש מתכת בוהקת מסתה על דמותו של הדיקן סוויפט, וכל שבחיהן שעה שירדה במדרגות ונעמדה במסדרון להמתין למונית – רופרט יצא מחדרו ואמר כמה שהיא נראית נהדר – הרעידו את פני השטח כמשב רוח קל בין סלסלי סרטים; אבל לא יותר. מסות היו עובדות החיים.
החיים (לא היה לה ספק בדבר) נחלקים לעובדות ולבדיון, סלע וגל, חשבה בעת שנסעה במכונית בעוד דברים ניבטים אליה בעוצמה שכזאת, עד ששוב ושוב ראתה את גב הנהג נגלה אליה מבעד לזכוכית, וצללית דמותה הלבנה משתקפת במעילו הקודר. אחר כך, כששׂמה פעמיה אל תוך הבית, למראה האנשים העולים ויורדים במדרגות החל הגוש הנוקשה הזה (מסתה על דמותו של סוויפט) מידלדל וכמש, שוב לא יכלה להשתלט עליו, וכל הווייתה (לא עוד חדה כיהלום המפלח את ליבת החיים) הפכה ערפל של דריכות, חשש ומגננה, שעה שעמדה נחבאת אל הכלים בפינתה. זה היה המקום הנודע: העולם.
בעודה מביטה החוצה הסתירה לילי אווריט כמתוך אינסטינקט את מסתה ההיא, כה מבוישת הייתה כעת, וכה פזורת נפש. ועם שהיא נעמדת על קצות אצבעותיה, ניסתה, למרות הכול, למקד את מבטה ולהשיב לממדיהם הנכונים (אלה שלפנים היו שגויים עד כלימה) את הדברים המתמעטים ומתרחבים הללו (כיצד ניתן לכנותם? אנשים – רשמים מחיי אנשים?), שדומה היה כאילו ביקשו להפיל חיתתם עליה ולהלך עליה אימים, להפוך הכול לשלולית, מבלי שיותירו לה אלא את הכוח לעמוד חבויה בפינתה.
עתה מרת דאלוויי, שעד כה לא ממש שמטה את זרועה, אותתה באמצעות האופן שבו הניעה אותה כי הנה היא מגיעה, נפרדה מעל החייל הישיש בעל השפם הלבן, התקדמה היישר אליה ואמרה לבחורה הביישנית והמלבבת בעלת העיניים הבהירות, השיער הכהה האסוף בפיוטיות לראשה והגוף הדק העטוי שמלה שנדמה היה כאילו עוד רגע תחליק ממנה, "בואי ואציג אותך," ובנקודה זו היססה מרת דאלוויי לרגע, ומשנזכרה כי לילי היא הבחורונת הנבונה הקוראת שירה, העיפה מבט סביב ותרה בעיניה אחר עלם חמודות כלשהו, בחור צעיר שזה עתה השלים את לימודיו באוקספורד, אחד שקורא הכול ויהיה מוכן לדבר על עצמו. וכך, בעודה אוחזת בידה של לילי אווריט, היא הוליכה אותה למקום שבו קבוצת אנשים צעירים עמדה ושוחחה.
לילי אווריט נרתעה מעט, כמו נסחפה בסערה; הייתה לה הרגשה, בשעה שמרת דאלוויי גררה אותה אחריה, שהנה זה קורה; שדבר לא יוכל למנוע את זה עוד, או להצילה (ועתה רק רצתה שזה ייגמר) מן המערבולת שעמדה להיזרק לתוכה, ושם – או שתאבד לעד, או שתיוושע. אבל מה הייתה אותה המערבולת?
הו, היא הייתה עשויה ממיליון דברים, וכל אחד מהם חד וברור כל כך בעיניה; מנזר וסטמינסטר; תחושת היראה וההוד שבכל אותם בניינים רמי קומה המקיפים אותם; היות בוגרת; היות אישה. אולי זה היה הדבר שהגיח, ששרד, הוא היה חלק מכללי הלבוש וכל אותם הגינונים הקטנים והכיבודים של הטרקלין; כל זה גרם לה להרגיש כאילו הגיחה ויצאה מן הגולם ועתה מכריזים עליה כעל מה שמעולם, במשך כל חשכת הילדות הארוכה והנוחה, לא הייתה – היצור השברירי והיפה הזה, היצור המוגבל והמגודר הזה שאינו יכול לעשות כרצונו, הפרפר הזה שלו אלף צורות עיניים, וכנפיים עדינות דקיקות, וקשיים ורגישויות ועיצבונות אינספור: אישה.
בעודה פוסעת עם מרת דאלוויי לאורך החדר, קיבלה על עצמה את התפקיד שהוטל עליה כעת, ומטבע הדברים הפליגה ונסחפה בו מעט, כשם שחייל המתגאה במסורת של מדים ותיקים ונודעים עשוי להיסחף, וכל הדרך חשה שדעתה נתונה למחלצותיה; לנעליה ההדוקות; לשערה השזור בפיתול; ולכך שאילו הייתה מפילה כעת מטפחת (זה כבר קרה לה עם גברים שלא הכירה) היה אחד מהם נחפז להרימה ומשיבה לידיה; ודבר זה היה מבליט עוד יותר את העידון, את החגיגיות המלאכותית שבה נשאה את עצמה, שהרי לא לה היו הנוצות הללו, אחרי הכול.
לה, לעומת זאת, נכון היה לאוץ ולרוץ ולשקוע במחשבות בהליכות ארוכות לבדה, לטפס על גדרות, להתפלש בבוץ, בעכירות, בחלום, בתחושת ההתעלות שבבדידות, לחזות במחוג החופמי ולהפתיע את הארנבים, ולפגוש בלב יערות או ערבות שוממות רחבות ידיים בטקסים קטנים נטולי קהל – טקסי פולחן פרטיים – בחיפושיות ושושנות עמקים ועלים יבשים ובריכות מים עומדים המעניקים מיופיים הטהור מבלי לתת את ליבם כלל למה שחושבים עליהם האנשים, ודבר זה מילא את רוחה התלהבות ופליאה – כל זה היה, עד לערב זה, הווייתה השגורה, אשר בה הכירה וחיבבה את עצמה וחדרה לליבם של אם ואב ואחים ואחיות; ואילו זו האחרת הייתה פרח שלבלב ופרח בתוך עשר דקות. ועם הפרח ששם נפקח הגיע גם, ללא עוררין, עולמו, כה אחר, כה זר; מגדלי הווסטמינסטר; הבניינים הרמים והרשמיים; הדיבור; התרבות הזאת, חשה בעודה נשרכת אחרי מרת דאלוויי שהוסיפה ומשכה אותה אחריה.
אורח החיים הסדור הזה שנפל רכות, נחרצות, כרחיים על צווארה, שצנח מן השמיים כהכרזה שאין להרהר אחריה. היא העיפה מבט במסתה; שלושת הכוכבים האדומים דהו ונבלעו בתהום הנשייה, אבל בשלווה, כמתוך הרהור, כאילו נכנעו ללחצו של כוח בלתי מעורער, והוא ההכרה הברורה כי אינם שלה ואין היא יכולה להטיל עליהם מרות או לתבוע אותם לעצמה, אלא כל תפקידה לעטר ולקשט את החיים הסדורים הללו שהכול כבר נעשה בהם, והוא חתום וגמור; מגדלים נישאים, פעמונים רבי הוד, דירות שנבנו, לבנה אחר לבנה, בעמל גברים, בתי פרלמנט גם כן; ואפילו רשת השתי-וערב של חוטי הטלגרף, חשבה בעודה מביטה בעד החלון תוך כדי הליכה. מה יש לה להציב כנגד ההישג הגברי הכביר הזה? מסה על דמותו של הדיקן סוויפט! ומשהגיעה אל הקבוצה אשר בראשה עמד בוב ברינְזלי (עקבוֹ על מגן האח וראשו מוטה לאחור), על מצחו הרחב והתם, ומראהו האומר ביטחון עצמי, ונועם הליכותיו, ואצילותו וחוסנו הגופני, ושיזפונו, ועליצותו, והיותו בן לשושלת שייקספיר, מה עוד יכלה לעשות מלבד להניח את מסתה, הו, ואת הווייתה כולה, לרגליו, כאסקופה נדרסת, כוורד שמפשפשים בעלעליו? ואומנם כך עשתה, ובהטעמה, שעה שמרת דאלוויי אמרה, בעודה אוחזת בידה כאילו עוד רגע תימלט מן המבחן העליון הזה, מן ההצגה הזאת: "מר ברינזלי – מיס אווריט." שניכם אוהבים את שלי. אולם זו שלה לא הייתה אהבה לעומת שלו.
באומרה את הדברים הללו הייתה מרת דאלוויי, כפי שהייתה תמיד שעה שהעלתה בזיכרונה את נעוריה, נרגשת עד כדי גיחוך; נעורים פוגשים נעורים אצלה במסיבה, וכבר מתלקחת לה, כבמכת ברזל על אבן צור (ניכר ששניהם התחשלו תחת מגעה), האש היפה והעתיקה מכולן, כפי שיכלה להתרשם מן השינוי שחל בפניו של בוב ברינזלי, שהבעתם התחלפה ממשובה לכובד ראש, לרשמיות, שעה שלחץ ידיים – שינוי שהעיד, חשבה קלריסה, על הרוך, על טוב הלב, על קלות הדעת הנשיים החבויים בכל הגברים, מראה שהיה בו כדי להביאה לידי דמעות, ומיד אחזה בה התרגשות עמוקה אף יותר, משהבחינה על פניה של לילי עצמה במבטה הנבוך, הסתור, ללא ספק היפה במבטים על פניה של נערה; וגבר שליבו יוצא כך אל אישה, ואישה כך אל גבר, והנה נמשכים מן המפגש הזה כל אותם הבתים, הניסיונות, המכאובים, השמחה העמוקה והמסירות המוחלטת בעת צרה – בלב ליבה האנושות היא דבר מתוק, חשבה קלריסה, וחייה שלה (עריכת היכרות בין בני זוג גרמה לה לחשוב על פגישתה הראשונה עם ריצ'רד!) – חייה שלה מבורכים עד אין קץ. ומיד הלכה לדרכה.
אבל, חשבה לילי אווריט. אבל – אבל – אבל מה?
הו, לא כלום, חשבה מיד, כובשת ברכות את דחפה העז. מגזע שייקספיר, חשבה, ובתי פרלמנט וכנסיות, חשבה, הו, ואף חוטי הטלגרף, חשבה, ובכוונה ברורה ומופגנת הפצירה במר ברינזלי כי יאמין לתחינתה החשאית שעה שהניחה לפתחו את מסתה על דמותו של הדיקן סוויפט, שיעשה בה ככל העולה על רוחו, שירמוס אותה, שיעשה בה שמות, שהרי כיצד יכולה מי שאינה אלא ילדה להבין, ולו לרגע, את דמותו של הדיקן סוויפט? כן, אמרה. היא באמת אוהבת לקרוא.
"ואני משער שאת כותבת?" אמר. "שירים, אני מניח?"
"מסות," אמרה. והיא לא תניח לבעתה הזאת לקנות לה אחיזה בתוכה. היא רצתה שירימו את המטפחת שתשמוט על המדרגות, רצתה להפוך לפרפר. כנסיות ובתי פרלמנט, בנייני דירות, אפילו חוטי הטלגרף – כולם, אמרה לעצמה, פרי עמלם של גברים, והבחור הצעיר הזה, אמרה לעצמה, חוטר מגזע שייקספיר, כך שהיא לא תניח לאימה הזו, לחשד הזה באיזה דבר-מה אחר, להשתלט עליה ולקצץ את כנפיה ולדחוף אותה לזרועות הבדידות. אלא שבעודה אומרת לעצמה את הדברים, ראתה אותו – איך עוד תוכל לתאר זאת – הורג זבוב. וזהו זה. הוא מרט את הכנפיים וקרע אותן מעל הזבוב, עומד ברגלו האחת על מגן האח, ראשו מוטל לאחור, מתרברב ומדבר בזחיחות על עצמו. אך לא היה לה אכפת עד כמה יהיר ומתנשא היה כלפיה, לו רק לא התאכזר לזבובים.
אבל, אמרה, מתנועעת בעצבנות בעודה קוברת את המחשבה ההיא, אבל מדוע לא, שהרי הוא הנעלה ביצורים עלי אדמות? ומשימתה היא לסגוד, לקשט, לפאר, לכך נועדו הכנפיים שלה. אבל הוא דיבר; אבל הוא הביט; אבל הוא צחקק; הוא מרט את כנפיו של זבוב. הוא קרע את כנפיו מעל גבו בידיו החסונות, המיומנות, והיא ראתה אותו עושה זאת ולא יכלה להסתיר את הידיעה מעצמה. אך הלוא הכרחי שכך יהיה, שבה ומחתה, חושבת על הכנסיות, על בתי הפרלמנט ועל השיכונים, מנסה כך להצטמק ולהצטנף ולהשטיח את הנוצות שעל גבה.
אבל – אבל, מה היה הדבר, ולמה? חרף כל מאמציה, מסתה על דמותו של סוויפט הלכה ותפחה, הלכה והתעצמה, ושלושת הכוכבים שבו ולהטו, אך הפעם בזוהר נורא, לא עוד זך ובוהק אלא מסוכסך ומרובב בדם, כאילו האיש הזה, מר ברינזלי המהולל, בכך שמרט את כנפיו של זבוב אגב דיבורו (על מסותיו, על עצמו, ופעם אחת בזמן שלעג לנערה שהייתה שם), טען את הווייתה הקלילה בעננה כבדה ובלבל אותה לנצח וקיצץ את הכנפיים שעל גבה, ושעה שפנה והתרחק ממנה היא קרבה אל החלון וחשבה, אחוזת אימה, על המגדלים ועל התרבות, והעול שצנח מן השמיים ונפל על צווארה מחץ אותה, היא חשה ככלי ריק, כברנש אומלל הבא לבקש מחסה בגן מוצל אך נאלץ להסתלק משם בבושת פנים כיוון שהתברר לו (אה, אך הייתה בזה גם תשוקה מסוימת) כי כלל אין מקומות מקלט, או פרפרים, והתרבות הזאת, אמרה לעצמה לילי אווריט בעודה מודה למרת בְּרוֹמלי הקשישה על המחמאות הנדיבות שחלקה לה על הופעתה – התרבות הזו תלויה בי. מאוחר יותר אמרה מרת ברומלי כי ככל בני משפחת אווריט, נראתה לילי "כאילו משקל העולם כולו הוטל על כתפיה." •
הסיפור נכלל בקובץ 'המסיבה של מרת דאלוויי', שיראה אור בקרוב בהוצאת לוקוס
