מכל הטרנדים האחרונים בטיקטוק, יש אחד שגורם לי לבחילה פיזית. מדובר בסרטון שמעלות נשים, לרוב מפורסמות מאוד, והוא תמיד מתחיל בקלוז-אפ על פניה של הסלבית כפי שהיא נראית היום, כלומר בת 50 בערך, ומעליהם מרחפת שאלה אחת – "אמא, איך היית בניינטיז?" בשלב זה מתחיל להתנגן השיר המאוס "אייריס" של הגו גו דולס, ואז יש קאט לרצף של תמונות של המפורסמת שנלקחו כשהיא הייתה צעירה. ובכל התמונות האלו היא נראית גם יפהפייה הורסת וגם מצליחה מאוד כזמרת/שחקנית/דוגמנית או מה שזה לא יהיה שהיא עשתה אז, העיקר שהילדים שלה יידעו - א) כמה אמא הייתה סקסית ולוהטת. ב) כמה היא הייתה אייקונית והקרינה אנרגיה של דמות ראשית או כל המחמאות החדשות האלו שדור ה-Z נוהג לתת.
"נו די, תשחררי מהם כבר", החברה שלי נועה אומרת עכשיו. היא קפצה אליי לקפה קצר של אחרי המלחמה. המסכנה, בטח ציפתה שנדבר על חיי האהבה שלה, לאחרונה התחילה לצאת עם גרוש חמוד ובינתיים זה נראה מבטיח. במקום זה קיבלתי את פניה רושפת וקוצפת על עוד סרטון "אמא, איך היית בניינטיז?" שעלה בטיקטוק, הפעם של איזו מפורסמת ישראלית שהייתה פעם שחקנית מצליחה, לא שרדה את שנות האלפיים, ואז מינפה את עצמה כמו שאני לא הצלחתי והפכה למשפיענית רשת שמגוונת בין מתכונים לזוועה העיסתית שנקראת "פסטה בסיר אחד" לטיפים למיינדפולנס. "אם היא תעלה עוד סרטון אחד כזה", אני אומרת, "אני אפנה לבת שלה ואספר לה איך היא באמת הייתה בניינטיז". "הכרת אותה אז?" נועה אומרת. "כן", אני אומרת, "כבר אז היא הייתה חתיכת ביץ'. לא אשכח איך פעם אני וחברות שלי ראינו אותה בקפה וניגשנו להגיד לה שהיא שחקנית מעולה, והיא אמרה לנו 'אבל אתן רואות שאני באמצע הסלט היווני שלי, מה גרם לכן לחשוב שזה בסדר לגשת אליי עכשיו?'"
"תראי אותה", אני מסרבת להרפות, "בכל התמונות היא לבושה כמו מינימום קרולין בסט קנדי. אין זכר לכל הטרנדים המחרידים שכולנו לבשנו אז, מכנסי הפלסטיק כמו של הספייס גירלז, משקפי השמש הקטנטנים האלו שגרמו לנו להיראות כמו שמשון ויובב". "יש רק דבר אחד שאי-אפשר למחוק מההיסטוריה", החברה שלי אומרת, "הגבות". והיא צודקת, כי לא משנה כמה המפורסמת טרחה להוציא רק את תמונות השער הכי מחמיאות שלה מהשנים האלו, הגבות שלה ושל כולן בניינטיז תמיד מרוטות לכדי פס דקיק ומכוער.
"את פשוט מקנאה", אומרת נועה, "בגלל זה את כל כך שונאת את הסרטונים האלו". והיא צודקת, כי האמת היא שאני האמא היחידה שלא קיבלה בקשה מהבת שלה להעלות סרטון של "אמא, איך היית בניינטיז?" "נו, מימי, די עם השטויות", זה כל מה שהבת שלי אמרה לי כששאלתי אותה למה היא לא ביקשה שאעלה סרטון שלי מאז. האמת היא שזה לא הפתיע אותי, הבת שלי תמיד גילתה אפס סקרנות לגבי כל מה שקרה לי לפני שילדתי אותה, כלומר עשיתי את הדבר האחד בחיי שהיה חשוב ומשמעותי באמת.
כשהיא הייתה קטנה, זה תמיד היה משונה לי. הייתי לוקחת אותה לטיולים בחיפה, העיר שבה נולדתי וגדלתי. "הנה בית הספר הריאלי", הייתי מצביעה, "פה, בחצר הזו, כתבו עליי פעם גרפיטי מעליב". "אהמ", היא הייתה אומרת, אפילו בלי לשאול מה כתבו, "מתי נלך כבר לחנות הצעצועים שאמרת שיש בה בובת זברה בגודל שלי?" לא משנה כמה ניסיתי לספר לה עליי, על הילדה שהייתי, לחבר אותה להיסטוריה המשפחתית שלנו, הילדה לא הקשיבה למילה אחת. היא נותרה אטומה ולא מעוניינת, כמו איזו מישהי שעונה לטלפון ומגלה שם איזה טרחן בשם צח שמנסה למכור לה בכוח ביטוח סיעודי.
כבר חשבתי שככה זה כל הילדים, אבל יותר מאוחר, כשהכרתי את שלוש הבנות המקסימות של רן, הן דווקא אהבו את הסיפורים שלי, ואפילו ביקשו שאספר אותם שוב ושוב. למשל, איך יום אחד נשלחתי לראיין את בראד פיט בפריז, רק שחברת התעופה איבדה לי את המזוודה עם כל הבגדים היפים שהכנתי, וככה מצאתי את עצמי מול הגבר הכי חתיך בעולם בטי-שירט לבנה שהגיעה לי עד הברכיים, כזו שרשום עליה באדום "אייר פראנס" וגורמת לגוף שלי להיראות כאילו נעטף בשקית אשפה.
"אני לא מבינה למה היא כל כך לא סקרנית לגביי", אמרתי לרן, "אני בספק אם היא זוכרת את השמות של כל האחים שלי, נראה לי שהיא אפילו לא יודעת במה אני עובדת". "בטח שהיא יודעת מה העבודה שלך", רן אמר, "וזו בדיוק הבעיה, שהיא יודעת". הוא אמר שילדים רבים יעשו הכל כדי לגבש להם זהות עצמאית, להפוך לבן אדם אחר, בולט בפני עצמו, כזה שלא קשור להורים שלו בשום דרך. "היא לא רוצה שתהיי מצחיקה או שנונה או שתספרי על התקופה שבה היית עיתונאית שפגשה כוכבים בהוליווד. היא רוצה להיות המצחיקה והמעניינת מבין שתיכן, והאמת שאני מבין", רן אמר. ואז הוא אמר משפט שאני לעולם לא אשכח, "אף ילד לא רוצה הורה שהוא טווס, לא משנה אם זה אבא שהולך למועדונים ותלויות עליו דוגמניות צעירות, או אמא שאוהבת לדפוק הופעת סולו במסיבת יום העצמאות בגן ומושכת תשומת לב".
אחרי השיחה הזו עם רן התחלתי למנן, לכתוב עליה בזהירות יותר גדולה, לשמור עליי כמיטב יכולתי המוגבלת, כי כשאני מתחילה לכתוב לפעמים הכנות משתלטת עליי. "אני חושבת שהשיחה ההיא גרמה לי להבין שאני חייבת להפוך את עצמי למשעממת יותר", אני אומרת עכשיו לנועה. "זה לא היה שם", היא אומרת, "זה התחיל בגירושים שלך. זוכרת את פסיכולוגית הילדים ההיא?" בטח שאני זוכרת. לאישה הזו הייתה שמלה כפרית מתנפנפת ונוחה שגרמה לי להתבייש בנעלי העקב האדומות שאיתן הגעתי לפגישה איתה. ואני בחיים לא אשכח את העצה שהיא נתנה לי. "עשית מספיק עניין ודרמה", היא אמרה, "מהיום והלאה אני רוצה שתהיי האמא הכי משעממת בעולם. תישארי באותה שכונה, אל תעזי לעבור עיר או להחליף בן זוג. פשוט תהיי אפורה ומשעממת בשבילה מפה והלאה, מגיע לה מקום יציב".
ואני הקשבתי, גם לה וגם לרן, ופשוט בחרתי להשמים אותי. להאפיר ולהצניע את הצבעים היותר שנויים במחלוקת שלי כדי להיות אמא יותר טובה, כזו שמציעה גם ביטחון ויציבות אחרי הקרע הנורא שפערתי במשפחה שלה, וגם לא הופכת את עצמה לעניין גדול, למרכז המסעיר והמרתק של המשפחה. ובכלל, אני משתייכת לדור ה-X, שזה דור שלא האמין בכל העקרונות האלו של השיווק העצמי, של לעוף על עצמך וכל האמירות המעצימות האלו שהדורות שבאו אחרי מאוד דגלו בהם. לא, בדור שלנו צניעות נחשבה מעלה, היו צוחקים לך בפרצוף וקוראים לך שוויצר אם היית אומר אפילו משפט אחד כמו שראיתי שאנשים אומרים על עצמם עכשיו ב"האח הגדול" בלי בעיה, "אני נדירה, מאמי, ואני יודעת את זה. אין בעולם עוד מישהי כמוני".
הסיפור שלי אולי יותר קיצוני, אבל אין לי ספק שהמון אמהות עמדו מול אותן ברירות כמוני. בשלב מסוים את מבינה שזהו, הגיע הזמן להרגיע את כל הקטע שלך קצת. להשמים את דמותך כדי לא להביך את הילדים, או לפחות לא להיות האמא הזו שמתלחששים מאחורי גבה. זה קרה לרותם סלע, שמתנהגת ליד הילדות שלה כמו אחרונת פקידות הבנק האפרוריות, זה גם קרה לחברתי הפצצה, חובבת הברנינג מן ומועדוני הסאדו מאזו, ברגע שהבן שלה הגיע לגיל 12. היא המשיכה להחביא בארון את כל מחוכי העור והניטים שלה וכשהיא באה לאסוף אותו מהחוג היא התחילה להתלבש במדי האמא המרגיעים שלה.
וזו הבעיה. נשים שלהיות סקסיות או צבעוניות זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלהן, לעולם לא ירגישו שנוח וקל להן על סנדלי טבע רק כי זה מאפשר לך לרוץ אחרי הילדים בגינה. הן רק ירגישו שקופות וחלשות וכאילו לקחו מהן את כוח-העל שלהן, ובכל זאת הן מוותרות כדי להתחזות לאישה טובה והגונה, אמא נורמלית בשביל הילדים. ויש בזה המון הקרבה, ויתור על השאגה הפנימית הזו שאומרת זו אני.
ובכלל, ישראל כפי שאני מכירה אותה מלאה בהורים שדי מסתירים את עברם הפרוע והמפואר, ובטח לא מגיעים לאסיפות הורים בכיתה כשהם לבושים בחליפת עסקים של ארמני כדי שכולם יראו שהם הרגע סגרו עסקת מיליארדים בקאבו. אפילו ההייטקיסטים הכי גדולים תמיד יפציעו לשם עם כפכפי אילת ומכנסיים קצרים, שהילד ירגיש נורמלי, לא להתבלט על חשבונו. אז איך זה שפתאום מגיע טרנד הטיקטוק הזה, ובו אינספור סרטונים של אבות ואמהות שמצפים מאיתנו להאמין שהילדים שלהם פשוט ניגשו אליהם והתחננו, "תראי לי עכשיו איזו פצצה ואייקונית היית בניינטיז, אמא".
נורא מצטערת, אבל הסרטונים האלו בחלקם הגדול פשוט נראים לי כמו נרקיסיזם לשמו, אין לי ספק שלא היה אף ילד פעור עיניים שביקש ממך להיכנס לאוסף התמונות הישנות שלך ולהעלות סרטון שלך נראית כמו גווינית' פלטרו. יותר סביר להניח שהוא היה שקוע בלגנוב מכוניות יוקרה במשחק המחשב שלו, או בללמוד מקיילי ג'נר איך לאפר את העיניים. זה הכל את עשית בעצמך, כדי להראות לנו כמה את היית יפה פעם.
"ואולי את צודקת ואני פשוט מקנאה", אני אומרת לנועה. כי האמת שאני יודעת שיש גם ילדים כאלו, שמעריצים את האמא הדיווה והשחקנית שלהם או את האבא המיליונר שלהם כמו שנהוראי מעריץ את אבא אשר בן עוז. וכן, אין שום ספק שאני מקנאה בהם נורא. איכשהו לא הצלחתי לייצר משפחה שבה יש ילדים שסוגדים לי ורוצים להיות כמוני. "אולי הגזמתי קצת עם להפוך את עצמי לדמות עם אנרגיה של דמות משנית", אני אומרת, כי הייתי מתה שיהיה לי ילד שמסתכל עליי ואומר, "אמא שלי כרישה". "השתגעת", נועה אומרת בדרך השקטה הזו שבה היא מאפסת אותי, "רק זה חסר לה, אמא שמעלה סרטונים שלה בביקיני זהה לזה של הבת שלה, וששתיהן מצטלמות יחד 'ממש כמו אחיות' על שפת הבריכה".
