סבא שלי, אביה של אמי, נהרג עשר שנים לפני קום המדינה בעת מילוי תפקידו כקצין בהגנה. "מילוי תפקידו" היה בסך הכל נסיעה מתל-אביב לעמק חפר, ואת מותו חולל במו ידיו כשהתהפך עם רכבו ליד קיבוץ מעברות. אבל לשמחתי, למרות נסיבות מותו המאוד לא הרואיות, הוא בכל זאת הצליח להסתנן אל מצבת חללי מערכות ישראל, ונפילתו עם הרכב לתעלה שבצד הדרך התקבעה רשמית כחלק מהמאבק הלאומי.
אני אומרת "לשמחתי", כיוון שמותו, שהתרחש בתקופת המנדט הבריטי, כשמַחשבים היו בקושי בגדר מדע בדיוני, מתועד באתר "יזכור" של משרד הביטחון. ולכן שמונים ושבע שנים לאחר מותו ולרגל יום הזיכרון, לחצתי על סמליל של נר וקיבלתי אשרור: "תודה שהשתתפת בזיכרון. הדלקנו יחד 1,150,815 נרות".
דרך אתר "יזכור" של משרד הביטחון, למדתי שסבי היה "צנוע בהליכותיו, חביב ועליז תמיד ועל כן חיבבוהו וצייתו ברצון להוראותיו". שום דבר שעבר בגנים. אלמלא האתר, הייתי יודעת עוד פחות מהכלום שאני יודעת על אודותיו ולא הייתי כמובן מדליקה נר. אמא שלי, שהייתה פעוטה בת שלוש כשנפטר, מעולם לא לקחה אותנו לפקוד את קברו.
כמו רבים ממפעלי ההנצחה הלאומיים ובניגוד למאגרי נופלים בעולם - שהם לרוב ארכיוניים או טכניים - אתר "יזכור" מצליח להלחים להפליא את הזיכרון הפרטי עם זיכרון האומה. זה לא עניין פשוט; זיכרון הוא הרי לא סיפור סדור והוא נתון להשפעה מעצבת. במיוחד כשלמדינה יש צורך בבניית סיפור עם משמעות ובמסגרת מארגנת.
זיכרון השכול הישראלי הוא יוצא דופן בעוצמתו. בארצות-הברית למשל מתקיימים טקסים בבתי קברות צבאיים, נבחרי ציבור נושאים דברים, אבל החיים האזרחיים לא נעצרים. כנ"ל באירופה. על אף מלחמות הרסניות עוד יותר, אין רגעים ש"החיים נעצרים", אין שידורים 24/7, אין צפירות, אין חולצות לבנות ואין השבתה של המשק.
הנה נתון מעורר השתאות: בישראל יש 2,900 מצבות ואנדרטאות רשמיות - יחס מספרי של אנדרטה לכל שמונה נופלים. לשם השוואה, במדינות אירופה היחס הוא אנדרטה אחת לכל עשרת אלפים חללים. גם אם לא ידעתם את זה, ידעתם את זה. הרי כל יציאה שלנו לטבע, כל נסיעה על כביש צידי, כל טיפוס לנקודת תצפית או טבילת רגליים במים תעביר אותנו דרך אנדרטה, פינת זיכרון או טנק הפוך. באותה מידה גם אין נקודה על המפה שבה לא קרה משהו: קרב, ירי, חטיפה, פיגוע או פיצוץ. אבל הסיבה האמיתית לעוצמת הזיכרון ולנוכחותו המורגשת היא פשוטה ואיומה הרבה יותר: אין אזרח ישראלי שלא מכיר שכול, אם לא מקרוב אז מבינוני, ממעגל שני, דרך חברים, דרך קרובים, דרך בן כיתה של הילדים. דור לדור יביע שכול.
לא בדקתי ואני כמובן גם לא אובייקטיבית, אבל אני משוכנעת שזו הסיבה לכמות שירי הזיכרון מוחצי הלב ומרוממי הנפש שנכתבו כאן, ושהפכו להיות פסקול חיינו. מי לא יודע ש"לכל איש יש שם", ש"בשתיים, שתיים ושלושים", ש"החיטה צומחת שוב"? מי לא עמדה כנערה בטקס יום הזיכרון ונזקקה למלחי הרחה כדי להתאושש מהעובדה שכבר לא תנהל רומן עם יוני נתניהו?
בספרו של מאיר שלו, "עשו", מונה יעקב את ריבוי ימי הזיכרון על בנו היחיד בנימין: "יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע", ואז עובר למנות את ימי הזיכרון הפרטיים: "היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה. ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? ודקת הדומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד אִתו בכיתה אחת, ושניית זיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו?".
אני אוהבת, עדיין אוהבת, את קדושת האבל ואת הכניסה הקולקטיבית תחת אלונקת השכול. "אנחנו, המשפחות השכולות, לא זקוקות ליום הזה", אמרה לי חברתי שמסתלקת לקצה השני של הגלובוס בכל יום זיכרון, "אבל אני שמחה שהיום הזה קיים". האם הוא עדיין קיים?
עם התפוררותה של הלכידות החברתית, גם יום הזיכרון חטף מכה אנושה. הממלכתיות הישראלית, שפעם ידעה להקיף את מגוון התשובות הניתנות לשאלה מהם החיים ש"מותם ציוו לנו", קורסת תחת עומס התשובות הסותרות, והשלטון, שפעם ידע להתעלות מעל הפוליטיקה הצרה, כשל לחלוטין ביכולתו להעניק משמעות מארגנת ומלכדת. בגרגרנות אין-קץ הוא מבקש להשתלט על הזיכרון ולתעל אותו לצרכיו.
שובר לב לראות את המאבקים של המשפחות השכולות על זהות חברי הכנסת הפוקדים את בתי הקברות ביום הזיכרון, שובר לב לשמוע את זעמן של המשפחות השכולות שאינן מעוניינות לחרוט את שמה החדש של המלחמה על המצבה של הבן או הבת, שובר לב באותה מידה לשמוע גם את המשפחות המעוניינות. שובר לב שאין טקס ממלכתי משותף ואין בכי משותף. שובר לב שבחירתם של משיאי המשואות, שאמורים לסיים את הנאום הקצר שלהם עם ה"לתפארת מדינת ישראל!", גורמת למחצית העם לחוש בושה עמוקה. שובר לב השבר. השבר שובר את הלב.
שובר את הלב שכל כך הרבה זיכרון מבקש עתה להיכתב, להישמע, להיות מסופר, ושובר את הלב שאנחנו כבר לא יודעים איך. שובר את הלב שהערכים, האמונות והתקוות לעתיד, מורשת גיבורי החיל, הפכו לאזור מסוכסך ונגוע, כשלמחצית מאזרחי המדינה לא ברור עבור מה נלחמים, עבור מה מתים ולקראת איזה עתיד הם צועדים. אם אפשר היה להוסיף עוד יום זיכרון אחד ללוח השנה, כדאי היה לציין את השנים שבהן, בגלל פוליטיזציה ממארת, נפל גם יום הזיכרון.
אני חושבת על סבא שלי. אפילו אמא שלי לא הכירה אותו. ובכל זאת החלל שהותיר היעדרו עיצב את אישיותה. היא גדלה ללא אב, וכיוון שאמה לא יכלה לגדל אותה והיא נשלחה לקיבוץ, גם ללא אם. היתמות עיצבה את כל אישיותה, ואז את אימהותה. ואימהותה אותי. ואימהותי את ילדיי. כמה ארוך ופתלתל הוא צילו של השכול.
