סיום? / "אין דבר כזה סיום", אמר אחד הילדים החמודים בטלוויזיה. איפה אני? שאלתי את עצמי לפנות בוקר, כשהתעוררתי לפתע בלי שעה, תאריך וזמן. אתה לא בפקיסטן ולא עלית לירח עם החללית ארטמיס 2 או עם קושמרו וסמדג'ה להימלאיה.
טוב, באמת למחרת הפסקת האש הכל התעורר לחיים, טיפקס הופיעו בבארבי, ואני חשבתי איך בכלל אפשר לחזור להופיע כשהלכו לנו ארבע הופעות בחודש הזה ומצב הרוח מוזר. לא אומר בקרשים, אבל בהחלט במותשים. ונזכרתי בזוג שנקלעתי איתם במקרה למקלט השכונתי באזעקה ושאמרו שקנו כרטיסים לשוני במוצ"ש הזה. בסדר, אבל איך חוזרים לעצמנו.
מצב הרוח / הרבה דיברו איתי השבוע על "המוזרות" הזאת. כי בזמן המלחמה נפרדנו מההרגלים הישנים והמצאנו אחרים. למשל: כמעט לא נהגנו ברכב (עובדה, הפקקים עכשיו). אני ראיתי טלוויזיה יותר ממה שמותר וצריך. שנאתי וכעסתי, לא יודע על מה ולמה, אפילו על רבע המרציפן שאכלתי, על חברים, על הרעש שעשו הבנאים ממול.
אז איך עכשיו נפגשים עם עצמנו מחדש? מה הכיוון? איך, כשבצפון יורים, כשבהורמוז מצור ימי, כשהמדינה עושה את זה יחסית בקלות. למשל בטקסים זה תמיד עובד כי כשהיא מתחילה לחלק ישר את כל המשואות ופרסי ישראל ישר נהיות מהומות, מי ראוי ומי פחות, מי תידלק ומי חילק, מי הקליק ומי לא הסמיק. ואז דין פישר, איש התחבורה ושדות התעופה ב-12, עלה למסך, והחברים שלי, שרוב מאווייהם נתונים לנסיעות לחוץ לארץ, היו מבסוטים עד הגג. כי כשדין המזוקן לעומת גיציס וניצן, מכריזי האזעקות, נהיה אופטימי, השמיים שמעלינו נהיים גם, ואם לא יקלקלו את השמחה נחזור לנסוע, רק השד יודע לאן. "בא לך פורטוגל?" שאלה.
מקצות ההתרעות / חלמתי בלילה על הופעה של מאיר ישראל בהיכל התרבות – כן, הופעה שלו, לא שלי – ושהקהל... טוב, לא חשוב. לא אלאה אתכם.
דווקא בחג השני הילדים היו אצלנו והגיעו מכל קצות ההתרעות והאזעקות, כולל ממצרי הורמוז, ואפילו שיחקנו במשחק "העיירה עם הרוצח והבלש והאזרחים", מכירים? מה שבטוח שלאמא של טייס הקרב (שאני מכיר) שעשה שעות על קו טהרן-ישראל, נהייתה נשימת הקלה מסוימת בהפסקת האש.
רחוב גיבורים בקריית-שמונה / אנחנו חייבים עכשיו לפגוש את עצמנו. לא רק בממ"דים, לא רק בתמונה האלמותית שראיתי: רחוב של גיבורים בקריית-שמונה אחרי הפגזה, וחיילים ואנשים עומדים וביניהם כמה ילדים קטנים, קריית-שמונאים.
הו, אלוהי המציאות. מה פשר המציאות הזאת שאליה נקלענו? הרי לפי הספירה היינו בסך הכל 46 שעות בממ"דים, אמרתי לה: תתגאי, מקום שלישי בארץ. ואם זה כך, אז כדאי לך לעשות לנו עוגת לימונים, הצעתי, והיא עשתה נהדר. והזכרתי לה שיש לנו את יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות וכל הטקסים החשובים והמיועדים לאחד אותנו ושחייבים להוריד את "ממד המריבות" ולהחזיר אותנו לפגוש את עצמנו, במיוחד עכשיו.
הִתרבות לא טבעית / לטראמפ אולי לא יהיה פרס נובל לשלום, אבל נושאת מטוסים על שמו תהיה בטוח בסוף ההרפתקאה הזו. והאיראנים? הם יכבשו את הכבישים, יפילו את המשטר, התנבאו כל המומחיסטים שפוזרו באולפנים והפכו לסלבריטיז. אז כמו שאומרים, "לא ביצים ולא תרנגולות". או שהאיראנים נורא פחדו מהחארות של משמרות המהפכה שירו בהם ברחובות, או שלא יודע. "הם 70 מיליון", אמר מומחה אחד. שבוע אחר כך שמעתי 80 מיליון ואחרי שבועיים הם נהיו 100, נשבע לכם. לפי זה התרחשה ב-40 ימי המלחמה הִתרבות איראנית לא טבעית, ובמהירות מטורפת. יש אנשים שמשקרים ויש כאלה שממציאים אמת. ככה זה במלחמה, אתה מתחיל בטהרן וגומר בשיחות קשות ועקשניות באיסלאמאבאד בפקיסטן עם השאלה הטראמפיסטית: תגיד, מה הלאה?
השמיים של אתי ואמא / ואז הגיע יום השואה השבוע ושני דברים עלו בראשי. הראשונה, אתי הילסום המופלאה מהיומן שכתבה בשם "השמיים שבתוכי", שבו הגדירה לפני שנספתה בשואה את המושג "השמיים שמעליי והשמיים שבתוכי", שני השמיים הכי חשובים לנו בעיתות משבר.
והשנייה שעלתה ברוחי היא אמי, שכבר איננה. שוב שאלתי אותה בדמיוני איך הצליחה אז לקום מעפר ולצאת ממחנה אושוויץ הידוע לשמצה שבו חייתה שנה מחייה כמוזלמנית ("המוזלמן הוא העדות", אמר הסופר האיטלקי יהודי פרימו לוי). אחרי השחרור אמא צעדה עם 22 הקילו המסכנים שלה שלושה חודשים כדי להגיע בסוף לבית הוריה ברומניה, וכל זה אחרי שאיבדה בבודפשט את בעלה הראשון שמואל ז"ל, שנרצח בידי הנאצים.
אז מה המסקנה בכל יום שואה? שהמדינה זו ההצלה שלנו ושצריך לשמור עליה, בכל בחינה שהיא, מכל משמר. ואגב בודפשט, אמא, היו השבוע בחירות ואורבן נפל, אבל זה באמת כבר לא העניין שלך.
נאו בבירקנאו / אחרי שאמא ואחותי הלכו לעולמן נסעתי עם הלהקה להופיע במצעד החיים באושוויץ-בירקנאו. אחרי ההופעה ישבתי על לאגר מנותץ במחנה עם מאיר ישראל, שהוריו באו מסלוניקי, ואמרתי לו שמה שקורה עכשיו זה עדיין אנחנו וזה עדיין הם וזה העתיד והעבר שלא פעם מתערבבים עם אנטישמיות ושנאה והולכים מכות. מאיר האהוב נפטר בתחילת המלחמה, אבל בסוף איך שלא נסתכל על זה העובדה שהצעירים, ובהם נכדיי, ישבו דקה לפני ההתרעות על בירה, זה ניצחון הרוח.
שלוש למאיר שלו / חלפו שלוש שנים למות מאיר הראשון, מאיר שלו הסופר. לא, לא היינו ממש חברים, אבל עשינו יחד תקליט מצליח שנקרא "סיפורי התנ"ך לילדים". הוא כתב ושנינו הקראנו וזה השאיר לנו מקום לדיבור ייחודי. יום אחד היה בהופעה שלי באמפי נהלל. למחרת החמיא לי ושאל אם אפשר להעיר כמה הערות. אז אמרתי לו: מאיר, עזוב, למה לך להסתבך? קראתי המון ספרים נפלאים שלך ולא הערתי לך בחיים עליהם. הוא גר במקום שבו נולדתי, אלוני אבא. וגם זה עמד לזכותו של השנון החכם המאיר והשלו והחסר.
שאלת אביב / הייתה בשכונה שלנו "עגלת קפה מלחמה" ששימחה את האנשים כל הזמן בין האזעקות התכופות במרכז. השבוע גיליתי שסגרו אותה. מה קרה? שאלתי. "העירייה לא נתנה להם רישיון". חבל, זו הייתה בהחלט נחמה לתושבים. ונשבע לכם שאני לא מקורב לקפה שלהם. לא ישבתי שם שם אפילו פעם אחת. כל המלחמה החייתי את נפשי בוויטמינים, ולקחתי גם כמוסה נגד דלקת בגיד היד.
כי כל המלחמה עסקנו בדבר אחד, לשרוד – לדאוג למשפחתנו, לילדינו, לסביבותינו, לצאת בזמן הנכון מהממ"ד, להיצמד בדאגה לחיילינו, למדינתנו, למטבח (בישולים), לאופניים, לניווט בין האזעקות (נקלעתי עשר פעמים לאזעקות בחוץ). והכל כדי לפגוש את עצמנו, כי בעיניי במצבים כאלה הכי חשוב זה לשמר את הרוח. הרי משואה כבר הדלקתי, על פרס ישראל ויתרתי, מה נשאר?
"מלחמה זה משהו ששווה לנסות?" שאלה אביב הקטנה במפתיע בארוחת שישי. רק הזמן יגיד, קוראים לזה "פרספקטיבה", הסברתי לבת השש ואחר כך הוספתי: עם הטקסים המגיעים אלינו בשבועיים הבאים כדי לזכור מאיפה באנו ולאן נלך, תדעי שעם ישראל חי – לא כמנטרה אלא כאמת בסיסית. תטעמי בבקשה מעוגת הלימונים, היא אמנם חמוצה אבל גם מאוד מתוקה, אמרתי ואחר כך חתכתי לשנינו פרוסה.
