קובי אוז
אנחנו בטיפקס תמיד מקפידים על הופעות לייב בעצמאות. כלומר, כל הכלים מתחברים, כולם מנגנים באמת. כשלהקה כמונו מופיעה בעצמאות, זו עבודה מטורפת לבקליינרים, שאמורים לחבר את כולנו בעשר דקות ולסאונדמן שאמור לפתוח מיקס על השיר הראשון. בגלל זה אנחנו בוחרים להתחיל את ההופעה עם שיר שאפשר להתחיל אותו כלי־כלי, למשל ׳בתוך נייר עיתון׳ שנפתח בגיטרה ואחר כך מצטרפים בהדרגה כל שאר הכלים.
זהבה בן
ביום העצמאות שלפני כמה שנים היה לי לו״ז צפוף: ארבע הופעות בערב החג, בבוקר לאחר מכן הופעה בבית הנשיא, משם לצפת ואז גם הייתי חייבת להגיע לירוחם - הבמה השישית והאחרונה ביומיים המבורכים.
ברגע שהייתי אמורה לעלות על הבמה בצפת, השמיים נפתחו והתחיל גשם מבול. חיכינו כמה דקות, עלינו להופיע, שרנו וניגנו גם כשהגשם המשיך והיה מוצלח מאוד. אחר כך היינו צריכים לרוץ לרכב שחיכה לנו לקחת אותנו לירוחם. הבמה הייתה ממש גבוהה והיו הרבה מדרגות. המנהל שלי ואני החזקנו ידיים ורצנו, ובינתיים די הרבה קהל התקבץ, מחא לי כפיים וצעק לעברי. דעתי הוסחה ופתאום החלקתי ונפלתי, נפילה של החיים, משהו רציני, מול כולם. קמתי מהר והמשכנו ללכת. העיקר שהגענו לירוחם בזמן.
אביב גפן
הזיכרון שהכי זכור מהופעות בימי עצמאות נע באזור שנים 1995־1996. הייתי אחד מהאמנים במוקד העצמאות בפארק בראשון־לציון, ושברתי את הגיטרה על הרגל שלי. התעלפתי אחורה מהכאב, ופראמדיקים סחבו אותי מהבמה ישר לאמבולנס. נכנסתי עם שומר הראש שלי לאמבולנס ובשיא הכאבים, באמצע נסיעה, הדלקתי סיגריה ברכב, מה שיצר עוד דרמה.
תמיר גרינברג
ניצחתי בתחרות להקות בגיל 15 והופעתי ברוק עצמאות בראשון־לציון. אלה היו 15 דקות מול 15 אלף איש, בעצם דקות ההופעה הדי־ראשונות שלי. איך זה המשיך? שברתי את הרגל בזמן ההופעה אחרי שקפצתי לתוך הקהל, ובכל זאת המשכתי להופיע.
יובל דיין
באפריל 2013 הייתה ההופעה הראשונה שלי בערב יום העצמאות. זה היה לא הרבה אחרי הפרישה שלי מהתוכנית 'דה וויס' והופתעתי בכלל מהציפייה שאופיע. כשהיום הגיע, יצאתי לקניון באשדוד, קניתי בגד לבן והסברתי לחברות שהשנה לא אוכל לצאת איתן לדוכנים. אחר כך עלינו על ההסעה, נסענו עד לשלומי שבצפון ולא בדיוק ידענו למה לצפות. לא באמת הופעתי יותר מדי עד אותו הרגע. הייתי בטוחה שהקהל יכיר רק את ׳שאריות של החיים׳ ובזה יסתיים המופע, אז החלטתי להתחכם ולשים אותו אחרון ברשימת השירים, ככה שגם אם הם ירצו ללכת אחרי, זה כבר יהיה ממילא סוף המופע.
הנסיעה הייתה מאוד ארוכה וככה גם המחשבות שלי – החל מלמה בכלל עשיתי את זה לעצמי ועד ליכול להיות שלא יהיה כזה נורא. הדרכים הרגישו פתוחות לרווחה, חגיגיות נרשמה באוויר, וכל הרחובות לבשו חג לקראתנו.
כשהגענו חיכו ברחבת החניה קצין הבטיחות, ניידת מד״א וכמה ילדות קטנות עם אותה טישרט. כשאני יורדת מהרכב הן מפנות אליי את הגב, רק כשהתקרבתי הבנתי למה - היה להן הדפס של תמונה שלי על כל הגב וזה היה פשוט הדבר הכי מתוק שראיתי.
ההורים שלהן סיפרו שהן ישנו צהריים במיוחד כדי להגיע למופע הזה, והקהל חיבק אותנו בחום שלא שיערתי שנקבל. את אותו החיבוק אני רוצה לשלוח עכשיו לתושבי שלומי והצפון היקרים, אל תחשבו ששכחנו אתכם עם החזרה המסוימת לשגרה. עם ישראל זה עם אחד, תמיד היינו ותמיד נהיה.
רבקה זהר
אחת ההופעות המרגשות שהיו לי בעצמאות הייתה בסוף שנות ה־80. כמה ימים לפני החג הסתובבתי ברחוב דיזנגוף בתל־אביב ופגשתי איש בכיסא גלגלים שראה אותי, ניגש אליי ואמר שהוא מעריץ גדול שלי. הוא החזיק לי את היד חזק־חזק ולא נתן לי ללכת והסביר שאחד השירים שהחזיקו אותו בחיים היה ׳מה אברך׳. זה היה מפגש מאוד מרגש. אחרי כמה ימים, כשעליתי על הבמה בערב העצמאות, ראיתי את אותו בחור ממש מתחת לבמה. הוא החזיק זר פרחים עבורי, וכששרתי את ׳מה אברך׳ ביקש שמישהו יגיש לי את זר הפרחים. התרגשתי מאוד. אחרי ההופעה הוא חיכה לי מאחורי הקלעים וסיפר לי שהקול שלי נכנס לו לנשמה ועזר לו לחיות. הסיפור הזה מלווה אותי מאז.
איתי לוי
ביום העצמאות לפני שלוש שנים, רגע לפני שעליתי לבמה בטקס המשואות, זכיתי לפגוש מאחורי הקלעים את בנות משפחת די (טלי וקרן, שאימן ושתי אחיותיהן נרצחו בפיגוע ירי בצומת חמרה ב־2023, ר"ש), וזה היה מפגש שלא אשכח כל חיי. בתוך שנה כל כך קשה, הן הגיעו עם הרבה כוח, אמונה ואור, וזה נגע בי עמוק. לא מזמן נודע לי שטלי התארסה וזה ריגש אותי מאוד, לראות איך מתוך הכאב ממשיכים לבנות חיים. זה היה אז מפגש קצר, אבל כזה שנשאר איתי הרבה יותר מכל הופעה. לפעמים הרגעים הכי חזקים לא קורים על הבמה אלא דווקא מאחורי הקלעים.
טל מוסרי
אמני הילדים עובדים מבמה לבמה גם בערב החג וגם למחרת, שם נקבעות לפעמים אפילו יותר הופעות. אז לפני די הרבה שנים הגעתי בצהרי חג העצמאות להופעה באחת השכונות בירושלים. אני מגיע לפארק שקבעו, המקום מלא בחוגגים, חלקם עושים על האש וחלקם מחכים להופעה. אבל יש בעיה - אין במה.
אני מתחיל לחפש, אבל לא מוצא שום במה שנראית לעין. הזמן קצר, צריכים להגיע להופעה במקום אחר, מאות אם לא אלפי ילדים מחכים עם ההורים, אז לא הייתה ברירה והתחלתי להופיע בלי במה. לפחות הייתה הגברה. באיזשהו שלב חלק מהקהל לא ראה, אז פשוט הביאו לי כיסא וככה עמדתי עליו במשך 40 דקות נוספות של הופעה. מה שנקרא, The show must go on. קפצתי בזהירות ורקדתי מעט מאוד, מהפחד ליפול, ומסביבי אלפים. אחרי כמה שירים אתה כבר שוכח שהבמה היא כיסא וחוגג עם כולם, כי בסוף זו הרוח הישראלית: אפשר ליהנות ולבלות ולהופיע גם על כיסא. לפעמים לא צריך יותר מזה. זו הופעה שלא אשכח כל חיי.
נועה קירל
חוויתי כבר הרבה הופעות בימי עצמאות, ברוך השם. היו שם רגעים בלתי נשכחים עם סיפורים מרגשים, לפעמים גם עצובים, אבל הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא מופע שבו אני רוקדת בקצב מסחרר, ופתאום נפל לי העקב בנעל אחת. הנעל השנייה נותרה שלמה וברור שאי־אפשר להמשיך ככה על הבמה מול קהל. באינסטינקט שלי פשוט הורדתי את הנעליים ונשארתי יחפה. הרקדנים המדהימים שלי קלטו את הסיטואציה בשנייה וכאות הזדהות גם הורידו נעליים. כולנו היינו יחפים על הבמה וככה סיימנו את ההופעה.
דברים כאלה קורים אבל גם יש לי את הרקדנים הכי מקצוענים שיש והם נתנו לי להרגיש בנוח בסיטואציה. בסוף נוצרה מכל זה חוויה שאני לא אשכח.
דני רובס
מאז שאני זוכר את עצמי מנגן, כותב ושר, אין יום עצמאות שבו לא הופעתי באיזשהו פורמט על איזושהי במה. יש שני ימי עצמאות שזכורים לי במיוחד, שהם במרחק של כ־30 שנה זה מזה. שתי הופעות שמסמנות בעיניי שני קצוות בחיי האמנותיים, ובכלל את היחס שבין המוזיקה לחיים.
ב־2020, בשיא ימי הקורונה, הופעתי בכמה מקומות בארץ על גבי משאית שנעה באיטיות רבה. הופעתי ככה עבור תושבי הערים הסואנות, שהיו מסוגרים בבתיהם ובמרפסותיהם, מבודדים ומפוחדים מאחורי מסכות. שרתי בקולי קולות וניסיתי לעבור את כל הקירות והמחסומים כדי להביא קצת תחושת חג בימים המעיקים ההם. זה זכור לי כרגע בלתי נשכח של ניצחון המוזיקה והרוח האנושית על הפחד והבידוד.
הופעה נוספת שזכורה לי במיוחד קרתה ביום העצמאות 1990, טיפה אחרי שיצאו 'איך הוא שר' ו'בדרך אל האושר', באצטדיון כדורגל עמוס אלפי אנשים בקריות. שם פתאום התחוורו לי, לתדהמתי הרבה, ממדי ההצלחה של השירים האלה, כשבסוף ההופעה נאלצו לחלץ אותי באמבולנס ממאות צעירים וצעירות צורחים ודורשי חתימה, קצת לפני פרוץ הסלפי. הייתי שם בהרגשה מנותקת ומופרכת לגמרי, רחוקה ממי שאני, כמו בסרטים על אליליי שראיתי בילדותי. התחושה הייתה מפחידה. לא כסכנה מיידית, אבל כסם מסוכן לנפש. שם הבנתי לראשונה כמה אני צריך לשמור על עצמי ולא להתמלא בהיבריס ובאוויר חם. אני ממש דבק בתחושות ההן, וזה מציל נפש המון פעמים ומאפשר יצירה וקשר נטול מגלומניה עם קהל.
גם השנה אופיע על במה גדולה ביום העצמאות, בימים מסובכים מאוד לישראל, עם שירים אופטימיים והרגשה פנימית חזקה שעוד מעט יבואו ימים מוארים וטובים הרבה יותר לכולנו.
ריטה
זה היה ערב עם ארבע הופעות די צמודות. לראשונה הגעתי ברכב, לשנייה עם אופנוע, לשלישית שוב ברכב ולהופעה הרביעית כבר הגעתי עם מסוק לשדרות. זו הייתה אמורה להיות ההופעה האחרונה בעיר והגעתי באיחור של חצי שעה. נורא דאגתי בדרך שאיכזבתי את הקהל וכולם ילכו הביתה, אבל כולם חיכו והתחלתי את ההופעה. אחרי כמה שירים התחיל לרדת גשם ואמרתי לעצמי, זהו, הלך עליי, גם איחור וגם גשם, עכשיו כולם יתעופפו מפה, איזה חבל. אבל אף אחד לא זז, כולם נשארו. ההופעה נמשכה בגשם והיה סוריאליסטי מאוד ומרגש מאוד. פתאום הכל קיבל אווירה אחרת. הייתה תחושה של סרט.
עידן רייכל
שנת 1990, אני בן 12 ומנגן בפעם הראשונה אקורדיון בבמת יום העצמאות עם להקת המחול אור הוד־השרון. בעצם, מהשנה הזאת ועוד הרבה שנים קדימה לא הייתי הולך יותר כילד עם חברים לבמות יום העצמאות, אלא מופיע על הבמות האלה. אחרי שסיימנו את החלק שלנו, אני רואה שבמשאית האמנים מגיעה להקת פורטרט, שמביאים פאנק חדש לעיר, ואני חייב ללחוץ להם את היד, חייב להגיד להם שהם מעולים. אני עומד בצד הבמה ומפספס אותם ואחרי זה רץ אחריהם כמעט עד השירותים, נעמד מול רון רוזנפלד - ואין לי מה להגיד, לא יוצאות לי המילים. בסוף אני רק אומר להם איכשהו: ״אתם מעולים״, וזהו.
לאורך השנים פגשתי על הבמות של יום העצמאות את האנשים שנשאתי אליהם עיניים והם היו כל מה שרציתי להיות. אני זוכר שנה אחרת, כשגידי גוב הגיע עם הלהקה המופלאה של 'לילה גוב' ואני לא הורדתי את העיניים מעדי רנרט, שהוא פסנתרן ומנהל מוזיקלי אדיר. עדי, ברגישות שלו, ראה את הילד הזה בצד שמסתכל עליו וחייך אליי. די מדהים שבן אדם מחייך אליך ברגע הזה. הוא בכלל לא הבין מה הוא עושה, זה היה כאילו הוא אמר: "הסתכלת על המקום הנכון, אתה בדרך הנכונה, יום אחד תהיה פה גם אתה".
