מייקל ג'קסון אהב קולנוע. הרי מהו הקליפ של "מותחן" אם לא סרט קצר שהפך את ערוץ MTV לאימפריה ושינה לחלוטין את תעשיית סרטוני המוזיקה. ג'קסון עבד עם מרטין סקורסזה, ספייק לי ודיוויד פינצ‘ר. הוא ניסה פה ושם לשחק, פלירטט עם הרעיון לגלם את פיטר פן בסרט של סטיבן ספילברג בשנות ה-90, ואפילו עשה תפקיד אורח קצרצר ומשעשע ב"גברים בשחור 2" - אבל בשלב די מוקדם בקריירה, ג'קסון החליט לוותר על חלומות הוליוודיים לעצמו. להיות שחקן דורש מידה עצומה של נכונות לחשוף את עצמך ותחושת נוחות מלאה בתוך העור שלך. למייקל ג'קסון לא היו שני הדברים האלה.
ב-1984 פגש ג'קסון מאחורי הקלעים של הופעה בפילדלפיה את ברוס ספרינגסטין, ושאל אותו: "אתה מדבר עם אנשים במהלך ההופעה? קראתי שאתה מדבר לקהל“. ספרינגסטין אישר: “כן, אני מספר סיפורים. אנשים משתגעים מזה, הם אוהבים לשמוע את הקול שלך עושה משהו אחר חוץ מלשיר". ג'קסון, שהיה אז בן 26 ובאחת השנים החשובות בחייו, נבהל: “אף פעם לא אהיה מסוגל לעשות את זה. זה מרגיש כאילו אנשים לומדים עליך משהו שהם לא צריכים לדעת“.
עם כל הרקע הזה, מעניין מאוד מה היה חושב מייקל ג'קסון על הביוגרפיה הקולנועית הגדולה הראשונה של חייו. הסרט "מייקל", שהגיע למסכים השבוע הזה ומביא איתו את כל הסערות הצפויות: סיפורים על שליטה מלאה של משפחת ג'קסון ומנהלי העיזבון שלו, דיווחים על ביטול וצילום מחדש של כל החלק האחרון בסרט, מינימום ראיונות עם שחקנים או יחסי ציבור מהסוג המוכר, והימור - לא מסוכן מדי, אם להיות כנים - על נכונותה של החברה ב-2026 להביט לצד השני, ולשלם כדי לראות סרט ביוגרפי מכובס לגמרי של אחד האנשים המוכשרים ביותר שנולדו בעולם כולו במאה ה-20.
× × ×
ביוגרפיות מוזיקליות הפכו בעשור האחרון לאחד הז'אנרים המקוריים האחרונים שעומדים על הרגליים בהוליווד. אלביס פרסלי, פרדי מרקורי, אלטון ג'ון, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, כולם קיבלו Biopic משלהם. זה טרנד שהתחיל עם ההצלחה המסחרית העצומה של "רפסודיה בוהמית", הסרט על פרדי מרקורי (2018) שהכניס למעלה מ-900 מיליון דולר וזכה בארבעה פרסי אוסקר. הסרטים שהגיעו אחר כך כבר לא השיגו מספרים כאלה - צריך לזכור ש"רפסודיה בוהמית" יצא לפני הקורונה, ששינתה סדרי עולם בהוליווד - אבל הם עדיין עסק כלכלי מוצלח מאוד וכמעט נטול סיכונים עבור כל המעורבים, כולל נושא הסרט עצמו. כל הביוגרפיות האלה מופקות באישור של הזמר או האחראים על עיזבונו, ואף אחד מהסרטים לא מתאמץ במיוחד לפגוע במיתוס. מייקל ג'קסון כמובן היה מקבל סרט כבר מזמן, אבל הוליווד הניחה שהוא מותג רעיל, ושאי-אפשר לספר את סיפורו בלי באמת לספר את סיפורו, וכיוון שמשפחת ג'קסון לעולם לא תאפשר לספר את סיפורו - אז סיפורו לא יסופר.
מאז מותו של ג'קסון ב-2009, מקדישה משפחת ג'קסון פחות או יותר את כל זמנה למאבק על שימור שמו, או יותר נכון, למאבק על שימור האפשרות לעשות הרבה מאוד כסף משמו. זה אומר התעסקות בלתי פוסקת עם שפע ההאשמות על התעללות מינית, אבל הזמן והשינויים החברתיים עושים את שלהם. השנים האחרונות הבהירו למשפחה כי העולם, אפעס, לא באמת מעניש גברים מפורסמים שעשו דברים איומים. עלילת המחזמר MJ, שנפתח בברודוויי ב-2022 והפך להצלחה עולמית, מסתיימת רגע לפני התפוצצות ההאשמות נגד ג'קסון ב-1993. הוא אחד מארבעה מיוזיקלס חדשים שעלו אחרי המגפה ועדיין נמצאים על הבמות, וגרף למעלה מ-300 מיליון דולר בברודוויי. מנהלי העיזבון (The Estate) של ג'קסון והמשפחה הבינו כי אם חברים של ג'פרי אפשטיין לא נענשים, הציבור יהיה מוכן להתעלם מחלקים אפלים בביוגרפיה של ג'קסון, בתמורה לעוד הליכת ירח. ואכן, הטיזר של "מייקל", שיצא בנובמבר, השיג כ-114 מיליון צפיות ב-24 השעות הראשונות. "מייקל" צפוי להכניס יותר מ-55 מיליון דולר בסוף השבוע, ואם זה לא סרט רע במיוחד - קשה להאמין בהתחשב בכישרונות שעושים אותו - הוא עשוי להגיע למיליארד דולר ברחבי העולם.
בני משפחת ג'קסון ומנהלי העיזבון דנו במהלך השנים בהרבה אפשרויות להפיק סרט על מייקל. בדרך כלל זה נפל כי יוצרים ביקשו חופש לספר את הסיפור המלא. רק כשפגשו את גרהאם קינג, שהפיק את "רפסודיה בוהמית", השתכנעו הג'קסונים להסכים להפקה. קינג, מצידו, הצליח להצמיד לפרויקט את אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן"), במאי עתיר ריספקט בתעשייה, ולפחות בהתחלה הסרט כן היה אמור לעסוק בהשפעת ההאשמות על חייו של ג‘קסון. למעשה, רוב המערכה השלישית שלו הוקדשה לסקנדל, אבל לפי "וראייטי", כל זה נותר בחוץ, יחד עם כל אזכור של האשמות בהתעללות בילדים.
בסצנה אחת מהתסריט המקורי של "מייקל", מביט מייקל ג'קסון בהשתקפותו במראה, כשאורות ניידת משטרה מהבהבים מאחוריו. השנה היא 1993 וג'קסון הואשם לראשונה בהתעללות בילדים. אבל הסצנה הזו של חוקרים שמגיעים לחוות "נוורלנד" בקליפורניה כדי לבצע חיפוש, היא אחת מסצנות רבות שנותרו מחוץ לגרסה הסופית של הסרט.
מה שקרה, רשמית, זה שעורכי הדין של העיזבון של ג'קסון גילו, אחרי שכל הצילומים הושלמו, כי בהסדר שנחתם עם ג'ורדן צ'נדלר, אחד המאשימים של ג'קסון, יש סעיף שאוסר להזכיר אותו בסרט. אפשר לתהות מתי בדיוק התברר לאנשים שאחראים על כד השמן הבלתי מתרוקן שהוא העיזבון של מייקל ג'קסון כי יש סעיף כזה; מתי בדיוק טרחו לספר על כך ליוצרי הסרט, והאם השקיעו מאמץ כדי שלפחות משהו מהסיפור שהוא חלק עצום מהמורשת של ג'קסון יישאר בפנים. כך או אחרת, היוצרים נאלצו להמציא סוף חדש והסרט, שתוכנן להגיע לבתי הקולנוע ב-18 באפריל 2025, נדחה פעם אחת ל-3 באוקטובר, לפני שנדחה סופית לסוף השבוע הזה.
בחודש יוני האחרון חזרו השחקנים ל-22 ימי צילום נוספים, כדי לצלם מחדש את כל החלק השלישי של הסרט. התקציב המקורי של "מייקל", שעמד על 155 מיליון דולר, צמח בעוד 15 מיליון. את הסכום הזה שילם העיזבון של מייקל ג‘קסון, כי הוא זה שעשה את הטעות, אבל כך גם יש לו יותר מסתם זכות הבעת דעה לגבי הסרט. עורך דינו של ג'קסון, ג'ון ברנקה - שאותו מגלם בסרט מיילס טלר - והמנהלת הבכירה של העיזבון קארן לנגפורד היו מעורבים מאוד בהפקה. בנו של ג'קסון, פרינס, שימש כמפיק בפועל והיה על הסט כל הזמן. ידה-ידה-ידה, במקום להסתיים באחד הרגעים המבישים ביותר בקריירה של ג'קסון, "מייקל" מסתיים כשהוא עדיין בשיאו, עומד לעלות לבמה לעוד הופעה שאף זמר פופ לפניו - ולמען האמת גם אחריו - לא נתן לקהל מהופנט.
הסרט, אומרים המדליפים לתקשורת האמריקאית, בנוי ברובו על המוזיקה של ג'קסון, ויש בו שפע קטעי הופעה, עם עבודה יפה של ג'אפר ג'קסון, שמגלם את דודו הכי קרוב שכנראה אפשר. בגרסה החדשה, החלק הדרמטי מתמקד כמעט לגמרי ביחסיו של מייקל עם אביו האלים, ג'ו ג'קסון, שאותו מגלם קולמן דומינגו, ועם אמו האוהבת (בגילומה של ניה לונג). הסרט נוגע גם בהתאוששותו של ג'קסון מכוויות הקרקפת הקשות אחרי תאונה במהלך צילומי פרסומת של פפסי ב-1984, כולל תחילת התמכרותו למשככי כאבים.
כדי באמת לא להרגיז אף אחד, הסרט גם לא מתעסק בצבע עורו - המקורי - של ג'קסון, ובצורה שבה השפיעה עליו המציאות של להיות גבר שחור בארה"ב. מרבית מעריציו הלבנים של ג׳קסון מתעלמים לגמרי מ-They Don't Care About Us, שיר מחאה חריף מאוד נגד אלימות משטרתית שהוציא ב-1995 ושאת אחד משני הקליפים שצולמו עבורו ביים ספייק לי. באוטוביוגרפיה שלה סיפרה אמו של ג'קסון, קתרין, כי הוא נעצר פעם על ידי שוטר שלא זיהה אותו וחשב שהרולס-רויס שלו נראית "כמו מכונית גנובה“. זו אנקדוטה מושלמת לסרט ביוגרפי על מייקל ג'קסון, ואולי בגלל זה התעלמו ממנה.
× × ×
ביוגרפיות מוזיקליות הוליוודיות, שנמצאות בשליטת האינטרסים של הכוכב, אף פעם לא מסתירות מה הן מנסות לעשות. הן מספרות על מאבקו האישי של הגיבור הגדול, בדרך שאמורה לגרום לצופה להעריך עוד יותר את יצירתו האלמותית: בוב דילן היה סוציומט שנקרע על ידי הפוליטיקה של העולם, פרדי מרקורי ואלטון ג'ון התחבאו בארון, ברוס ספרינגסטין סבל מדיכאון דווקא כשהפך לכוכב ענק. כל אלה מצוקות אוניברסליות שקל להזדהות איתן. מייקל ג'קסון, שאת השפעתו התרבותית אפשר להשוות רק לגיבורי-על מספרי קומיקס או ל-MJ האחר, מייקל ג'ורדן, הואשם שוב ושוב בהתעללות מינית בילדים. לא בדיוק משהו להזדהות איתו.
בשנת 1993 האשים רופא השיניים אוון צ‘נדלר את ג'קסון בהתעללות מינית בבנו בן ה-13, ג'ורדן. ג'קסון הכחיש, אבל הגיע להסכם פשרה של 23 מיליון דולר בתחילת 1994. לה טויה ג'קסון, אחותו של מייקל והכבשה השחורה של המשפחה, אמרה אז לתקשורת שההאשמות נכונות והיא ראתה צ'קים שישמשו דמי שתיקה עבור משפחות של נערים צעירים. ב-2011 חזרה בה מהדברים וטענה כי אמרה אותם תחת לחץ וכפייה. ב-2003 נעצר ג'קסון באשמת התעללות מינית בגאווין ארוויזו, ילד חולה סרטן בן 13, בחוות "נוורלנד" בקליפורניה. בסוף המשפט, שהפך כצפוי לקרקס ובו העידו בין היתר מקולי קאלקין, ג'יי לנו וכריס טאקר, זוכה ג׳קסון מ-14 סעיפי אישום בגלל "ראיות לא מספיקות".
ג'קסון והאנשים האחראים על עיזבונו תמיד התעקשו שהוא חף מפשע, אבל היה קצת קשה להאמין להם כשמייקל עצמו הגן שוב ושוב על הרגלו לישון עם ילדים באותה מיטה. "למה אתה לא יכול לחלוק את המיטה שלך?" הוא שאל את העיתונאי מרטין באשיר בספיישל טלוויזיוני מפורסם וידוע לשמצה משנת 2003, בזמן שהוא מחזיק ידיים עם גאווין ארוויזו בן ה-13, שיאשים אותו מאוחר יותר בהתעללות.
התוכנית לעשות כמה שיותר כסף ממייקל ג'קסון לאחר מותו הייתה תלויה תמיד בדחייה מוחלטת של כל התלונות נגדו. כשכבר נדמה היה שהנושא נותר מאחור, הגיע ב-2019 הסרט התיעודי Leaving Neverland, שגם יצא לעולם בשיא ימי "מי טו". במאי הסרט דן ריד סיפר ל"הניו יורק טיימס" כי בתחילה היה סקפטי לגבי תלונותיהם של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ‘אק, שהאשימו את ג'קסון בשנים של התעללות מינית, אבל הוא נדהם מהצורה שבה פירטו את כל מה שקרה. השניים תיארו תהליך grooming (טיפוח) ארוך וכואב שהיה מגובה בעדויות של קרובי משפחה, יומנים אישיים ומסקנות של חוקרים. "לאנשי עיזבונו של ג‘קסון יש עורכי דין טובים מאוד", אמר ריד ל"הטיימס", "יש להם כסף אינסופי ויש להם נכס עצום ויקר ערך שהם צריכים להגן עליו. הם מוכשרים מאוד בצורה שבה הם מרוויחים מזה". על פי מסמכי בית משפט שהגיעו לידי Us Weekly בסתיו שעבר, השניים תובעים פיצויים בסך 400 מיליון דולר.
ג'קסון מת בגיל 50, משימוש יתר בכדורי שינה והרגעה שקיבל מד"ר קונרד מורי - הרופא שנשלח מאוחר יותר לארבע שנות מאסר. זה קרה בשיא ההכנות של ג'קסון לסדרת הופעות ב-O2 בלונדון, שהיו אמורות להחזיר אותו למעמד הבלתי ניתן להשוואה שהיה לו. הכוונה הראשונית הייתה לערוך עשר הופעות בלבד, אבל כשמיליון וחצי איש ניסו לקנות כרטיסים בו-זמנית, התחילו המארגנים להוסיף עוד ועוד הופעות. בסוף זה הגיע ל-50 הופעות, כ-750 אלף כרטיסים שנמכרו בתוך פחות מארבע שעות.
אחרי מותו התברר כי ג'קסון בעיקר נזקק כלכלית להופעות האלה. שנים של שערוריות וניהול פיננסי כושל, הותירו אותו בחובות של לפחות 450 מיליון דולר. בתיק שנמשך שנים בבית משפט למסים ועסק בשווי העיזבון בזמן מותו של ג‘קסון, טען מס ההכנסה האמריקאי כי העיזבון חייב חצי מיליארד דולר במסים שלא שולמו, כיוון שהרווחים העתידיים הוערכו בחסר. מנהלי העיזבון טענו, בציניות מרשימה, כי ההערכה שלהם הייתה נכונה כיוון שהמוניטין של ג'קסון בזמן מותו הפך אותו ל"נכס בעייתי מאוד". אחרי מותו, לעומת זאת, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי, ועם הזמן הפך העיזבון של מייקל ג'קסון לאחד הגופים החזקים בעולם הבידור.
הידיעה על מותו של ג'קסון עצרה את העולם. מילולית. גוגל קרס. לכל אורך קיץ 2009 אי-אפשר היה לצאת מהבית בלי לשמוע שירים של מייקל ג'קסון. השמיעו אותו בכל מקום. מאוחר יותר, הגיעו גם הקונספירציות. התיאוריה שלפיה ג’פרי אפשטיין היה מעורב במותו של מייקל ג’קסון, התפשטה כאשר נחשפו מסמכים משפטיים מתיק אפשטיין ובהם הוזכר שמו של ג’קסון כמי שביקר באחוזה של אפשטיין בפאלם ביץ‘. את העדות סיפקה וירג’יניה ג‘ופרה, הקורבן המפורסם ביותר של אפשטיין. היא סיפרה כי ג’קסון היה שם, אך סירב לקבל עיסוי מהנערות במקום. הקונספירטורים טוענים שג’קסון “ידע יותר מדי” על מה שקורה ברשת של אפשטיין, והתכוון לחשוף מידע על אנשים חזקים בתעשיית הבידור והפוליטיקה שהיו מקושרים לעבריין המין. לפיכך, ממשיך הסיפור, מותו של ג’קסון ממנת יתר של פרופופול לא היה רשלנות רפואית של ד”ר קונרד מורי, אלא חיסול מוזמן. מורי היה בחובות כבדים כשהחל לטפל בג’קסון, אז הוא היה הכלי המושלם למשימה. אין כמובן שום בסיס אמיתי לסיפור הזה, אבל ב-2026 כנראה שאי-אפשר לפסול שום אפשרות.
לפי “בילבורד”, בשנה שלאחר מותו, עיזבונו הרוויח מיליארד דולר. “אולי לא יפה להגיד את זה”, נכתב ב”בילבורד”, “אבל למרבה הצער זה נכון: מייקל ג’קסון אולי שווה יותר מת מאשר חי”. הסרט שליווה את ההכנות להופעות שלא קרו בלונדון היה הצלחה עצומה, ואחר כך נחתמו חוזים להופעות בווגאס וחוזה עם סוני להוצאת עשרה אלבומים לאחר מותו. ב-2024 רכשה סוני את הזכויות ל-50 אחוז מהמוזיקה המוקלטת של ג‘קסון. למרות ההתנגדויות בבית המשפט מצד אמו של ג'קסון, העסקה הכניסה לעיזבון כ-600 מיליון דולר. לפי “הניו יורק טיימס”, זו כנראה המכירה הרווחית ביותר של קטלוג של מוזיקאי בודד בהיסטוריה של תעשיית המוזיקה.
בדיעבד, כל זה הראה למשפחה כי אפשר לספר את הסיפור של מייקל כדרמה משפחתית כואבת: אב רודן ומחיר התהילה מגיל צעיר. ספרו המצוין של סטיב קנופר, "MJ: הגאונות של מייקל ג‘קסון", מתעד את דרכו של ג'קסון ממשפחה ממעמד הפועלים באינדיאנה, לתהילה ועושר בלתי נתפסים, ולחיים בודדים, עצובים מאוד, כשהוא מוקף בנוכלים, רמאים ועלוקות שנצמדו לו לעטינים. בניגוד לרבים מהסיפורים האלה, במקרה הזה לגיבור אין גאולה, הוא רק שוקע יותר ויותר, עד שהמוות מוצא אותו באמצע החיים. יש דור שלם של אמריקאים שזה הנרטיב היחיד שהם מוכנים לקבל בכל הקשור למייקל ג'קסון. לא במקרה חקיינים של ג'קסון מתפרנסים היטב מהופעות ברחבי ארה"ב.
גרהאם קינג סיפר כי הוא עבד על הסרט "מייקל" במשך שנים, וראיין מאות אנשים שהכירו את ג'קסון. מכיוון שהגרסה המקורית הייתה באורך של יותר משלוש שעות וחצי, יש עכשיו פנטזיות על הפיכת "מייקל" לסיפור בן שני חלקים. קינג כבר אמר שבחלק השני הוא מתכוון להתמקד באלבומיו המאוחרים יותר של ג'קסון, ברכישה ובבניית חוות "נוורלנד" ובאהבתו לבעלי חיים. לא נראה שגם בסיקוול יהיה מקום לילדים שעברו התעללות מינית. אולי בחלק השלישי.
