1. אנחנו חיים בעידן של קליקבייט, ואם הייתי בן 20 וצריך לפלס את דרכי בתקשורת, הייתי נכנע לו. אבל אני בן 50 ואני מרשה לעצמי לומר את האמת: זה דבר מבחיל. הכותרות האלה, שמטרתן לגרום לך להקליק, הן עלבון לחיה המכונה אדם. כשליהקנו את עלמה זק המקסימה לשחק בסדרה שלי "החיים הם תקופה קשה", הייתה כותרת כזו באחד האתרים: "האישה החדשה של חנוך דאום". פעם כתבתי על כך שהפסקתי לשתות דיאט קולה והייתה ידיעה על כך עם הכותרת "חנוך דאום נכנס לגמילה". ותאמינו לי שאלה דוגמאות מעודנות ביותר לגועל הנפש שאליו הגיעה תעשיית הקליקבייט. מדובר בבור בלי תחתית. בור של חרא, אגב.
2. מה שאני רוצה לומר זה שאם הייתי בן 20 ולא בן 50, הייתי מוכר לכם קליקבייט שזה טור על ההבדל בין מרדכי דוד לדני אבדיה. אבל האמת היא שזה לא. והאמת היא שמרדכי דוד לא שווה טור והתופעה המכונה מרדכי דוד לא שווה התייחסות, לא משום שאיננה חמורה, אלא משום שחומרתה היא תוצאה של היחס המופקע שהיא מקבלת. זה באמת דבר מדהים ומתסכל לראות איזה קרקס תקשורתי מצליח לחולל טיפש אחד, וזה עצוב מאוד שבחור שבני גילו מחרפים נפשם בעומק סוריה, לבנון ועזה, זוכה לחיבוק מאישי ציבור, בגלל פעילות כה תפלה ומקושקשת. וכן, אני מבין את הטיעון של הצבת מראה וער לכך שגם בצד השני חסמו כבישים והכל ידוע ואלה לא טענות סרק - אבל בשבוע שעבר ממש יצא ליבי לעידן אלתרמן, ואנסה להסביר לכם ולעצמי מדוע.
3. הפרשה הדמיקולו הייתה סרטון שבו מרדכי דוד חוסם את עידן אלתרמן. וכפי שאמרתי, הסרטון הפיל את רוחי. מדוע? אולי בגלל שקורבן החסימה היה כאמור עידן אלתרמן, לא גבר גדל גוף בן 20. אולי בגלל שהוא היה לבד על אופניו בזמן שמרדכי לווה על ידי שני גברתנים שניגשו אליו צמוד עד שהיה משהו מקריפ ברגע ההוא. ואולי בגלל שראיתי שם בסרטון איזה חוסר אונים, ראיתי את עידן מחייך חיוך של תבוסה, מבין שהם יותר חזקים ממנו ומבין גם שכל פעולה חריגה שלו, תוציא אותו רע. משהו בחוסר האונים של עידן היה מכמיר לב, והרגע הזה שבו מרדכי אומר לו שהוא נחסם בגלל שכתב נגדו בטוויטר - היה באמת מעורר קבס.
וכפי שהסברתי בעבר: אני מבין את הטיעון על המראה. אני מבין את התסכול של מי שנחסם על ידי מפגיני קפלן והרגיש חוסר אונים. אבל ברגע ההוא בלילה, כשעידן אלתרמן עמד חסר אונים מול מרדכי דוד, הלב שלי ממש זעק: תניח לו, מרדכי. תניח לנו.
4. והלכתי לישון מדוכא, אבל קמתי לבוקר מרגש. מרגש באמת. דני אבדיה עשה זאת. משחק שיא וסל ניצחון במשחק הכי חשוב של קבוצתו. הילד התעלה ברגע הנכון. ואני אוהב כדורסל ואוהב את דני וכמו כולם אני אוהב סיפורי הצלחה ישראליים. אבל יש משהו בהצלחה של דני שיש בו שיעור חשוב: דני משחק בפורטלנד, מקום שהאקטיביזם שולט בו, זירה פרוגרסיבית שבה להיות ישראלי זה לא דבר קל בעת הזו. מקום שבו קשה לעשות הבחנה בין מי שלא מסכים איתנו למי שפשוט שונא אותנו בשנאה אנטישמית טהורה.
אבל את דני אוהבים. הוא גיבור אמיתי. לא בגלל ששם יודעים לעשות הפרדה בין דני לישראל. האנשים שם אינם מהסוג שיודע לעשות הפרדה. דני אהוב מסיבה פשוטה: הוא מנצח. והוא מנצח בקלאס.
אנשים שמבינים בזה אומרים לי שמצבנו בעולם רע מאוד, ומדובר, כך הם מסבירים לי, בסכנה אמיתית לגורלנו. אנחנו ממש בקונספציה בנושא הזה, ואנחנו חייבים להתעורר. ואחד הדברים שאנחנו צריכים להבין הוא שכדי לשקם את מעמדנו בעולם, עלינו, בין היתר, להצטיין. ולנצח. יש עוד הרבה דרכים לחזק את מעמדנו בארה"ב, אבל יש גם את הדרך הזו. הדרך של דני.
5. יש שיר של יונה וולך שאני מאוד אוהב, "איילה" שמו, שלהקת עלמא הלחינה בכישרון יוצא דופן. יונה וולך הייתה במדבר וראתה מרחוק, בנקיק קטן, איילה שותה מים, וחשה כלפיה רגש אדיר. ליבה יצאה אל האיילה הזו. והיא קצת נבהלה מכך ותהתה מדוע? מה לי ולה? ואז היא הבינה שהאיילה אינה יצור חיצוני או זר, אלא מעין שיקוף של עולמה הפנימי.
אנחנו קמים בבוקר לראות את דני ומתרגשים. אנחנו נפעמים מההצלחה שלו. מרחפים חצי יום על ענן כשהוא קולע סל ניצחון, וכשהיה בוושינגטון היינו מבואסים עד אימה מהאופן שבו הוא רץ כפורפרה מהגנה להתקפה ורק חיכה לכדור. ומדוע בעצם אנחנו מתרגשים כל כך מדני וחווים את הקריירה שלו בעוצמה כזו כאילו מדובר בילד שלנו? תקראו את מילות השיר "איילה" של וולך ותבינו.
דני אבדיה שותה מים, מה לי ולו?
ובכן בסוף, כשאנחנו יושבים מול המסך לפנות בוקר וצופים באבדיה, אנחנו צופים גם בנקיק המדברי שעל המסך, שמציג את הגרסה הכי יפה של עצמנו, זו שמאמינה בעצמה, זו שמעיזה להלך בגדולות. דני הוא לא רק ספורטאי גדול, אולי הגדול שהיה כאן, הוא גם ההוכחה שבתוך "צוקי ליבנו" המבוצרים, אלה שראו כבר הכל והתעייפו קצת מהמציאות, מסתתרת איילה צעירה.
ובחיים שיש בהם מדבר צחיח, בעולם שבו יש מי שמגדיר את מרדכי דוד כגיבור, לצפות בדני קולע סל ניצחון, מרגיש כמו לשתות מים קרים ביום חם.
שבת שלום.
