קולה הצלול של מירי בן שמחון (1950-1996), מחלוצות שירת נשים מזרחית בשנות ה-80, הקדים את זמנו. בארבעה ספרי שירה נפלאים, שהראשון בהם ('מעוניינת, לא מעוניינת'/ הקיבוץ המאוחד) ראה אור ב-1983 והרביעי ('אקזיסטנציָליזם חרד'/ כרמל) יצא לאור רק לאחר מותה, ב-1998, היא שירטטה את קווי האורך והרוחב של השירה הזו, שעתידה לפרוץ אחריה: אמירה הס ה"משוגעת", ברכה סרי העממית, ויקי שירן האקטיביסטית, חביבה פדיה רחבת האופקים והמשכילה. בפסיעה גורלית בן-שמחון החמיצה את "הרנסנאס המזרחי" בשנות האלפיים כשנפטרה בדמי ימיה בתאונת דרכים התאבדותית (?). אט-אט התרחבו הסדקים שבנפשה לכדי בולענים שאין מהם מוצא. "היא עמדה בנתיב הנסיעה בכביש בין-עירוני בתנאים של חושך מוחלט. התאונה הייתה בלתי נמנעת", כתב השוטר שחקר את התאונה הקטלנית ליד מושב פתחיה.
אין ספק כי לו בן שמחון הייתה חיה כיום הייתה מוכרת כגיבורת תרבות. היא התייחסה לכתיבת השירה הן כעבודת קודש והן כעבודת היומיום; פנתה אל המילים ואל השירה כאל חבל הצלה, כוח בורא ומיטיב, ונאחזה בהן באופן אובססיבי. עצם הכתיבה הייתה לה בבחינת ראי וכלי לאינטרוספקציה ורפלקסיה תמידית, כמו גם עוגן ואפשרות לקרקוע. הדבר בולט במיוחד במכתב שכתבה למאיר ויזלטיר באוגוסט 1995 ומפורסם כאן לראשונה באדיבות אחיה של בן-שמחון, ומכון גנזים מאגודת הסופרים. מדובר בחלק מרפרטואר מכתבים ושירים הממוענים לוויזלטיר (לעיתים באופן מוצפן) ומנהלים עם שירתו דיאלוג סוער וסוחף. במוקד שלהם ניצב העיסוק של בן שמחון במושג הכוח כסוד וחידה שיש לפענח ולחקור לאורך, לרוחב ולעומק. "מיהו מאיר?" שואלת בן שמחון בשיר שנמצא בארכיון המשוררת וכלול באוסף שיריה 'רק האוויר בחוץ שגיא' (2018, גמא). התשובה לשאלה השבה וחוזרת ביצירתה מתנסחת בשיר 'פרספקטיבה' שבו היא מאזכרת את שמו מפורשות ומתארת אותו כמי ש"היה ממתן רגשותיו", כמי שנמצא במצב של ריסון, שליטה ומשטור של הרגשות. לא כך במקרה של בן שמחון המציגה את עצמה בשיר בשם "נוחם במילים לא מדויקות" כמי ש"הולכת להגיע אל עברי פי גבולותי. להיות כהנת של אהבה", תנועה הנקשרת ביצירתה לשימוש בשפה וחציית הגבולות שהיא מתווה ומסמנת.
• • •
ההתקדשות אל המדיום הפואטי ואכיפת המשוררות כדרך חיים לא התרחשה בן יום. ראשית פנתה בן שמחון אל המוסדות הפורמליים של ההשכלה הממוסדת והשלימה תואר ראשון בספרות עברית, כמו מבקשת לתור את השדה שלאחר זמן תבקש לנטוע עצמה במרכזו. אולם פתח המילוט המדומה של כתיבת שירה וכניסה אל הפרהסיה של השירה העברית התגלה לבן שמחון כפתח השמור בקפידה בידי פטריארכיה נעולה. על כך היא כותבת ב'לקראת שיר' מתוך ספרה הראשון, 'מעוניינת, לא מעוניינת': "על פתחי מוסד תרבותי שתושביו שולטים בהבעות פניהם/ וקור רוחם דלתות ברזל מוגפות/ אני מנסה לברר ביני לביני/ דימויים אחרים למצבי". המהפך הפוליטי שהתרחש ב-1977 חילחל באיטיות לשדה התרבות; בשני העשורים שבהם פעלה בן שמחון נשלטה המערכת הפואטית בידי ההגמוניה הגברית האשכנזית הוותיקה: נתן זך, דוד אבידן, מאיר ויזלטיר, והמלכה-האם — יונה וולך. החל מראשית דרכה בן שמחון השוותה לה ואף סומנה כאחת מהיורשות שקמו לה לאחר מותה. למרות שההשוואה נתפסה בעיניה כמחמאה, בן שמחון ביקשה להדגיש את ההבדל בינה לבין וולך כשטענה בפני ירון אביטוב במסגרת ראיון שנערך עימה לרגל צאת ספרה השני, 'שיבולת דקה בכד חרס עתיק' (1985, אל"ף): "תפילין על הדגדגן אני לא יכולה להרשות לעצמי". דבריה של בן שמחון, המתייחסים לשירה הנודע של וולך 'תפילין' שעורר סערה תרבותית עם פרסומו בתחילת שנות ה-80, נמצאים במתח עם החושניות והארוטיות המאפיינת את שירתה שתוארה על ידי אהרן אלמוג כ"שירת אמת" של משוררת "מעוררת חשק" עם "מודעות עצמית מעוררת כבוד".
למרות חשיבותה כיוצרת פורצת דרך בקנה מידה עולמי (!), בן שמחון ידועה בעיקר כמי שניהלה פרשת יחסים רומנטית חד-צדדית עם ויזלטיר. הם הכירו בסדנת כתיבה שוויזלטיר העביר ב-1974 באוניברסיטה העברית וניהלו רומן קצר מועד, המסתיים מבחינתה בשיברון לב. 12 השנים המפרידות ביניהם אינן מסגירות את פערי הכוח והמעמד שהיו בין השניים, פערים המצויים גם מעבר למשתנים הבולטים של מעמד ומוצא: משורר נערץ ועטור תהילה ששישה ספרי שירה כבר מאחוריו, מול בחורה צעירה ואלמונית. אולם יחסיה של בן שמחון עם ויזלטיר חרגו מעבר לאפיזודה מינית קצרה. בן זוגה דאז, הסופר שמעון צימר, העיד: "והיה כמובן ויזלטיר, אותו הכירה בסדנת שירה שערך בירושלים ושהיה עתיד לככב בהזיותיה כאהובה העיקרי וכחתנה המיועד — מדי פעם, במצבי משבר, נהגה להגיע לביתו וניסתה לכפות עליו את נוכחותה. נדמה לי שפעם היא אפילו ניפצה חלון, והוא נאלץ לקרוא למשטרה" (מתוך הספר 'שירת מרים', בעריכת דן אלבו). אפיזודה טעונה זו מוזכרת במכתב שלפנינו, המתייחס לקריאתו של ויזלטיר ל"משטרת ישראל". ניתן לזהות את ההתייחסות אל אותה תקרית שהובילה לאשפוז של בן שמחון גם בשיר 'שיחה שכבר נעשתה', שבו היא כותבת, ללא כחל ושרק: "פרצתי את גבולות החינוך הנוקשה שלי./ בפראות ובאופורטוניזם שלאחר ייאוש./ ויתרתי בכמה וכמה הזדמנויות על כבוד עצמי./ "כבוד עצמי" מזרחי,/ נוקשה, מרוקאי/ עשיתי מעשים אסורים לחלוטין/ בלי רגשי אשם, עם מבט-על מיוסר — אינדיבידואליסטי/ מסופק למחצה./ (צריך לתרגל את הנפש להנות מכל ניואנס)".
היחסים בין בן שמחון לוויזלטיר מזכירים את אחת מהפרשות הידועות בתולדות הספרות העברית: אהבתה של חבצלת חבשוש לפנחס שדה. בעקבות הקריאה בספרו 'החיים כמשל' (1958), חבשוש הצעירה ממנו כתבה לשדה מכתבי אהבה רבים ויצרה עמו קשר. 21 מן המכתבים פורסמו בספר 'התמסרות' (1973) שראה אור תחת שם המחברת "חבצלת" והפך מיד לרב-מכר. על נסיבות פרסומו אנו למדות מדבריו של המוציא לאור שלו, בצלאל צ'ריקובר שמספר בהקדמה לספר "כי בדעתה של חבצלת לא עלה מעולם, כשכתבה את המכתבים, שהם יראו אי-פעם אור בדפוס". עם זאת, היא פנתה אל צ'ריקובר בשיחת טלפון שבה היא שאלה אותו האם יהיה לו עניין במכתבים שפרסומם הוביל לתוצאות הרסניות: לאחר פרסומו של 'התמסרות' ויציאתה של חבשוש לאור הציבורי בעקבות שידוליו של שדה, היא שקעה בדיכאון, אושפזה באברבנאל, וב-1984, בהיותה בת 34 בלבד, שמה לקץ לחייה בקפיצה מגג ביתה שברחוב יונה הנביא.
"אייך חבצלת", כותבת בן שמחון בשיר בשם 'מועקה', שנמצא גם הוא בארכיון המשוררת ומופיע באוסף שיריה: "חבצלת מתה. מה משמעות הדבר?/ מה זה מוות. מה זה מוות. איך מתרחשת אי התרחשות מוחלטת כזו/ איך חבצלת מחליפה חומרים לבדה./ אינה מתחשבת באיש./ הלכה, הלכה למעשה, ואי אפשר למצוא פירושים/ גם לא בהלכה, אין חבצלת./ חבצלת - שושנה תעלה מדשן גופך, אייך, חבצלת?" כידוע, הביטוי "הלכה למעשה" מתייחס למימושו המעשי של עיקרון ופסיקה הלכתית. השימוש של בן שמחון בביטוי זה קושר בין מותה של חבצלת לבין מסגרת ההלכה שממנה היא נעדרת מלכתחילה. מכאן שמות חבצלת הוא תוצאה של סדר טקסטואלי ותרבותי המתפקד כחוק שקובע ומכריע את גורלה. השיר מציג אפוא ביקורת מגדרית על האופן שבו ההלכה קובעת את מותה של האישה ומציבה אותו ככזה שנתון מראש, כייעוד שלה. בה בעת שהוא מכריז על מותה, השיר של בן שמחון מבשר על המשך קיומה של חבצלת כגוף אוטונומי ומטמורפוזי בתיאור העתידי של שושנה שתעלה מגופה הנעשה לדשן, קרקע פורייה, עתירה בחומרים מזינים, משפרים, ומגבירים צמיחה ופריחה מחודשת.
ב-1988, כשני עשורים לאחר פרסום המכתבים של חבשוש לשדה, בן שמחון הקליטה מכתב (אחד מבין כמה מכתבים) שכתבה לוויזלטיר. ההקלטה נמצאה בפונוטיקה בירושלים על ידי דן אלבו, אלדד בוגנים וישראל וינקלר שערכו תחקיר במסגרת עבודתם על 'אהבה מתרגשת לבוא' (2017), סרט דוקומנטרי על חייה ודמותה, הזמין כיום לצפיה חינם ביוטיוב, לאחר שהוקרן בתאגיד השידור כאן. במרכזו של הסרט ניצב המכתב שהוקלט במסגרת עבודתו של שמעון שלוש בארכיון מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל. שלוש, שהיה מקורב לבן שמחון, הזמין אותה להקליט אותה מקריאה שירים מספריה הראשונים, 'מעוניינת, לא מעוניינת' ו'שיבולת דקה בכד חרס עתיק'. לצד השירים, היא בחרה להקליט גם את המכתב שפורסם לראשונה ב-2015, באנתולוגיה 'לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית'. אף על פי שהוא משדר מבע כן וספונטני, כמו בלתי אמצעי, מדובר בטקסט מוקפד ביותר של בן שמחון הפותחת את המכתב בהצבעה על האפשרות שלו להפוך לשיר, ולהפך – על האפשרות של השיר להופיע בצורת מכתב שמתאפיין בעודפות של חזרות, חריזות ומשחקי לשון. כל אלה מאותתים כי העניין של בן שמחון הוא בשפה עצמה, בקשר עימה. מדובר בקשר טעון המגולם בעיסוק ביחסים עם ויזלטיר והאפשרות לבוא עימו בדברים במטרה לפרוק ולפרק מתחים כחלק מתהליך הבראה ושיקום היחסים: עם האחר, העצמי והעולם.
בשונה מחבשוש שפירסמה את המכתבים האישיים, החשופים ומלאי התשוקה שלה לשדה בעקבות שידוליו, בן שמחון בחרה באופן עצמאי להקליט, לתעד ולשמר את המכתב שלה לוויזלטיר, מה שנקשר לשאיפתה להדגיש את ערכו הספרותי. עם דגש זה נפתח המכתב שמתייצב אל מול ההגמוניה הספרותית של זמנה באומץ ובכנות חסרי תקדים בספרות העברית: "מכתב... שאני מקווה שיש לו גם ערך ספרותי ובעצם לא יותר מאשר ערך ספרותי". ברי כי המודל הספרותי שהעמידה חבצלת חבשוש — מכתבי אהבה ליוצר ההופכים לספר נערץ, עמד לנגד עיניה של בן שמחון. קווי הדמיון הביוגרפיים והאישיותיים בין השתיים מדהימים ממש: שתיהן גדלו בבתים מסורתיים, למדו בבית ספר יסודי דתי ולאחר מכן עברו תהליכי חילון. שתיהן פנו ראשית לבית הספר למשחק בית צבי ולמדו שם זמן קצר, ושתיהן ניחנו בכישרון כתיבה אדיר, יוצא דופן, ובאינטליגנציה מזהירה. שתיהן ניהלו רומן הרסני עם גיבור תרבות בן זמנן, דמות גברית אשכנזית, שהובילה בסופו של דבר, למרבה הצער, לחורבנן. ספרי השירה האחרונים של שתיהן פורסמו לאחר מותן הטרגי, ביוזמתם של בני משפחה.
• • •
המכתבים לוויזלטיר מעניקים הצצה חודרנית לא רק לנפשה של בן שמחון אלא גם לרוח הזמן של אז: חקר התודעה, הטריפים של סמי ההזיה, (קרלוס קסטנדה המוזכר במכתב המפורסם כאן), החקירה הבלתי פוסקת של ההבדלים בין גברים לנשים, (הבדלים שרוח הזמן של שנות האלפיים ביקשה לערערם לחלוטין, עם היותם של הקוויר והטרנסג'נדר סמלי התקופה), העיסוק בספריה של איין ראנד. אכן, משוררות ומשוררים הם כליא ברק ל"רוח התקופה" שלהם, אולם כפי שכתב הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס, "היצירה במלוא מובן המילה היא יצירה הפועלת בעבור עתיד מוחלט, בעבור עתיד ששייך לזמן שאינו הזמן שלי, זמן שהינו מעבר למותי".
30 שנה לאחר מותה, ביום אפריל אביבי מצאנו עצמנו, קבוצה של שבעה אנשים, במכון גנזים - אגודת הסופרים שבספריית בית אריאלה, רכונים מעל מכתביה המצהיבים של בן שמחון ומתאמצים לפענח את כתב ידה הבלתי קריא. דומה כי בן שמחון הכירה בגדולתה בזמן אמת, למרות שוליותה הניכרת במערכת הספרותית-פואטית בת זמנה, וצפתה סיטואציה זו ממש, כפי שכתבה בשיר 'ניסיונות לכתוב הם לא עניין של מה בכך': "מה קורה עם כתב היד שלי, איפה כתב/ ידי היפה של מקודם/ אני מנסה לכתוב יפה עכשיו על מנת להיות / ברורה יותר למי שעומד לקרוא את כתב ידי/ ולהבין, עם מותי". יהי זכרה ברוך. •
תודה לידידיה בן שמחון, אדיבה גפן ומכון גנזים
"מאיר, אתה ממש יכול לעשות בי מעשה נבלה"
פרסום ראשון למכתב של מירי בן שמחון למאיר ויזלטיר
ירושלים, 2.8.95
מאיר שלום,
אתה עשוי להיות משול למי שמשתמש בסדן ענקי על מנת לפצח אגוז. אגוז קשה אמנם, אבל למתבונן יש אפשרות להבחין בחריץ המדויק לאורכו שנועד לצורך הזה ממש. יסתבר לך שאתה יכול להרכיב מין כלי שמשוכללותו פשוטה יחסית, ללחוץ לחץ קל וזה מתפצח להפליא ואפשר גם לטעום במהרה – במקום לרסק אותו במין גסות ואולי ליהנות הנאה אינפריורית מאיזו תחושה של כוח (כוח במובנו הבנאלי) – לא מבינה באמת גברים, רק מה שניתן להבין מהראש.
גבר "נכון" שצפונותיו הרעות אינן נגלות בפני אישה (בתשוקתו כמובן) הוא דבר מרתק, ויש בי יראת כבוד עמוקה – באינסטינקטים (אנגלית) ממש למכניזם הגברי הפנימי.
למה אני חותרת: אתה היית זה שטבע לי משפט "צריך לעשות הטוב בעיני אלוהים". משפט שלקחת כמובן מהתנ"ך והענקת לו משמעות אותנטית, תל-אביבית רכה שנפלה היטב על הירושלמיות שלי דווקא.
אתה אינך עומד לערב גורמים חיצוניים כלשהם מחברים ועד "משטרות ישראל" (ממש תהרוס לי את ה"קריירה"... הא).
בתוך הדברים הלא נורמטיביים האלה, שאני נעה בהם שנים כאומניפוטנטית ממש, אתה אינך הולך להיות ירוד עד כדי כך לערב שוטרים אטומים או פסיכיאטריים מרובעים וקהי מוח (!) – אנחנו שנינו רואים איך אפשר לעשות זאת בנקל...
הבנתי שישועה לא תצמח לי מאיש, אם לא אקח את גורלי בידיי ואשים קץ לאשפוזים האלה – (בבית חולים לחולי-רוח. חולי-רוח? אתה מבין?) מכיוון שאתה היחידי במדינה הזו שיכול להבין, בהיותך מעורב בעליל ב"טריפ" הזה (עדיין משתמשת במילה, אבל בעצם היא מין [...] – (גם כשאני לא אומרת אמת, אני עושה זאת ליד האמת עצמה) – מאיר: אני עומדת "לכפות עליך הר כגיגית עד שתאמר רוצה אני". אז מה, אתה לא מתכוון עכשיו להשתמש בכוח וללכת איתי כוח נגד כוח, מה? אני "כוח" קטן לעומתך! אתה יכול במהלומה חריפה אחת לרוצץ את גולגולתי. אני עשויה להפר כללי נימוס ומידות בטלפון, אל תשלה את עצמך שאלה הן סיבות ראויות "לרצוח אותי" – ושיהיה ברור אני "נרצחת" וקמה ומתאוששת.
אולי הייתי צריכה להגיד לך מראש במכתב שאני לא עומדת לספר לך דבר על תכני הטריפים האלה. נדמה לי שזאת הציפייה שלך, אבל אני רואה איך אתה עשוי לגמוע בצמא את דברי ולא להשיב לי מסיבות שהשד יודע מה הן, לא מבינה אותך.
אולי פחד מסכיזופרניה? אשר לי – אם נשתכנע שנינו שזה כך (סתם השאה פילוסופית) אשב ואהנה לי מסכיזופרניה – תן לי לשמוע קולות מתת ההכרה שלי – ואתחקה עליהם בעונג – אני מעיינות בלתי נדלים ואני אינני יודעת את שיאי עדיין. אבל alas – זה לא כך. אני לא יודעת רחמים עצמיים כשאני ניגשת להתחקות על דבר בתוכו – אני מאוד אינטנסיבית ופרפקציוניסטית.
טוב, יש לי הרגשה שהחמצתי דבר במכתב הזה – איבדתי קונטקט פנימי קצת עם דמותך – אני מדברת לקירות איתך כבר הרבה זמן.
עדיין לכודה בתוך הגנותיי וקשה לי להיפתח למכתב מסוג אחר.
באחד הטריפים, אחרי שניסיתי למלל דבר ולא הצלחתי אמרתי לך אני לא יודעת עברית מאוד, אני צריכה ללמוד עברית וענית לי מה יישאר לי ללמוד ממך... טוב מאיר לא יכולה להתרכז ומרגישה מחמיצה. כל כך צר לי לעזאזל, אלמלא התחייבתי לשלוח אותו מחר אולי הייתי מתרכזת יותר למחרת. עדיין טקטיקנית גם איתך, מספרת לך על הספיריט שלך פה כשברור לגמרי שצריך להיות קשר כלשהו בינך לבינו, אלא אם תאמר לי שיש איזה חיץ בין תת ההכרה שלך להכרה שלך. צריכה לחוש את אמונך – לא יכולה להתבטא. קשה לי.
מכל מקום מה שיגרום לעיקשותי באי-הכפייה ממך זה "ראיית" הדברים [...] כלומר איך אתה משלח "רוח" ממך אליי – תרפה. יקירי אולי זה "סוד" אבל הנה נמצא מי שמספר אותה לעולם – קסטנדה למשל (איך עושים זאת אגב? יאללה!)
אל תיתפס לפשטות האמירות במכתב הזה – עם כל דלותי היחסית (אני עצבנית וקצרת-רוח). אלה הם תכנים לא שגרתיים – והנה אנחנו מדברים פשוטות כאילו זה עשוי לקרות לכל אחד. לאיש לא. אתה אגב לא אמור לאמץ את הסקפטיות הפילוסופית הבלתי נגמרת שלי, כאשר אתה מאמין – אפשר לא לפסוע הלאה בקלות יותר. לפי הטריפים יש לך תכונות של "מתיר אסורים" ממש. לעזאזל המכתב מוחמץ – אין לי כוח לערוך או להמשיך לכתוב דפים על גבי דפים. לא עכשיו. איכותי היחידה בעיניי הם נמנעויותיי (!).
אתקשר אליך.
אני עצובה.
שלך
מירי.
(תוספת למכתב בדף נוסף)
מאיר בפנימיותי יש מין נבט רענן בלתי נדלה, ששב ופורח כעבור זמן למרות ייסורי השאול האלה – אין זאת כי אם התערבותו של האלוהים ממש, ואולי האלוהים שכל אחד היה אמור לשאת אותו בתוכו – נסתאב.
אחת אחרת במקומי הייתה הופכת למוכת גורל, נשמדת, נהרסת. אשר לי יש להניח שהדברים אחרת: כלומר לא יותר מלא-עובדת למשל, עצבנית וחסרת סבלנות. וצריך להגיד לך שאני איני מבקשת שום תמיכה או הגנה מהמשפחה – מזמן. כלומר גם אין לי שום הגנה של קרובים עד לדודים ובני דודים ודודות כמו גם אמא או אחים. (אח אחד שהתחלתי לגייס את תמיכתו בהסברים, גר בריחוק גאוגרפי רב ולפיכך דואג רק כ"דאגתם" של אנשים שגרתיים = הם סבורים שהם דורשי טובתי). אתה מבין הגשתי להם גט כריתות ואתה ממש יכול לעשות בי מעשה נבלה. איש לא יבין – מלבדי. אני לא מניחה שאתה תהפוך לי עבד כי ימלוך. אני שומרת על האינטרסים שלך ככל יכולתי, אם אינם שייכים לך איזה חוקים – אנא הבן – הם לא ברורים לי. גברים עשויים להיות נפתוליים בהתכוונויותיהם וישירים בענייני מין. אצלי זה פועל הפוך.
פענחו את כתב היד של בן שמחון והביאו את המכתב לדפוס: דנה עדיקא, קציעה עלון וידידיה בן שמחון
אני שומרת על האינטרסים שלך ככל יכולתי, אם אינם שייכים לך איזה חוקים – אנא הבן – הם לא ברורים לי. גברים עשויים להיות נפתוליים בהתכוונויותיהם וישירים בענייני מין. אצלי זה פועל הפוך
