סבירות גבוהה שגם לכם יש חלום כזה שחוזר מדי פעם: אתם במסדרונות של התיכון, החולצה עם הסמל לוחצת, יש מבחן במתמטיקה ששכחתם להתכונן אליו והבריון מי"ב 3 רודף אחריכם. עכשיו תדמיינו שהחלום הזה הוא העבודה שלכם. בתחילת שנות ה-90 קיבלה חבורת צעירים הזדמנות לחזור לתיכון, אבל הפעם, תודה לאל, עם קצת פז"ם וביטחון עצמי. קראו לזה 'עניין של זמן', סדרה על תיכוניסטים שדיברה בשפה שלהם ונגעה בנושאים שמעסיקים אותם באמת. היא הביאה למסך לראשונה פיגורות כמו איילת זורר, אביב גפן, שי קפון ואורי גוטליב ושלא במפתיע לאחרונה, כחלק ממיזם 'גדלנו כאן' שנוצר במסגרת חגיגות ה-90 לשידור הציבורי של כאן, אלפי ישראלים דירגו את הסדרה כאחת האהובות בכל הזמנים (וכעת, אחרי ששודרה במשדר חגיגי ביום העצמאות, הפרקים זמינים בכאן BOX) . אז כמו שניסחה את זה יעל גרף, הבמאית, "מדהים מה חולצת תכלת יכולה לעשות".
הכל התחיל כשיפה אורנשטיין הרגישה שהיא צריכה אוויר אחרי 13 שנים בהן הפיקה את 'זהו זה'. בשנת שבתון בארה"ב היא צפתה בסדרה 'שלושים ומשהו' ויצאה בצד השני עם תובנה: ככה עושים דרמה, עם שחקנים שמדברים כמו בחיים. פחות דידקטי ומחנך, יותר אנושי ואמיתי. כשהיא חזרה לעבודה בטלוויזיה החינוכית, כבר היה לה פיץ' לסדרת נוער. זה נשמע מוזר אבל בטלוויזיה החינוכית לא שודרה עד אז סדרת נוער מקורית. הדבר הכי קרוב היה פינת 'על הברזלים' ב'זהו זה'. הסדרה של אורנשטיין, שנקראה בהתחלה 'שש עשרה פלוס', הייתה אמורה להתרחש בפנימייה אבל מתוך רצון לפנות לכמה שיותר צופים, אומץ הרעיון של נערים ונערות בתיכון איפשהו במרכז הארץ, שעושים מה שנערים בגילם אמורים לעשות – להתנסות, להתחבט, למרוד, להתאהב ולחפש לעצמם אישיות. בקיצור, דרמה.
כשרונית ויס-ברקוביץ התבקשה לכתוב את הפרקים, היא דלתה חוויות מימיה בתיכון, אבל כדי לא לצאת בומרית, החליטה לצאת אל הטבע: בימים ההם הוקם הקניון הראשון בישראל, קניון איילון, ויס-ברקוביץ הגיעה אליו עם שאלונים שבהם הציגה סיטואציות וביקשה מבני הנוער שבקניון לדרג אותן לפי סדר חשיבות. התובנות לא הפתיעו אותה – בעטיפה כזאת או אחרת, הנושאים נותרו אותם נושאים וויס-ברקוביץ ניגשה למלאכת הכתיבה.
ירון מוטולה: "לפעמים הרגשתי קצת לבד וחיפשתי את אלה שעשו פעולות רדיקליות, כמו אביב גפן ותומר שרון. אני זוכר את כולנו יושבים בתוך הסט ואת תומש עומד ודופק מבחוץ וצועק בגרמנית 'אנה פרנק, דאס איסט די גסטפו'"
השאיפה של היוצרות להגיע למשחק כמה שיותר אמיתי הובילה אותן למכרה הזהב של הנעורים: הלהקות הצבאיות. צעירים יוצאי להקות היו בגיל קרוב יחסית לתיכוניסטים ועדיין זכרו את החוויה, ובנוסף, הם עדיין לא עברו את המסלול של בית ספר למשחק ולכן שמרו על אותנטיות. בסיום האודישנים לוהקו לסדרה שמונה מופלאים: שי קפון, שגילם את ויצמן; משה בן בסט, שהיה עידו החתיך; דנה ברגר, שגילמה את הנערה המרדנית; אורי גוטליב שגילם את אלון, הציני והאידיאליסט; איילת זורר שהשתחלה לדמותה של נגה, היפה והקרירה; שרון חזיז ואורי בנאי, שהדמויות שלהם, שרון ותומר, הגיעו מבית לא מתפקד ואסתי ירושלמי בתפקיד החרשנית.
מבחינת קפון, שהיום עובד כבמאי (בין השאר של 'מטומטמת' ו'בגוף שלישי'), 'עניין של זמן' הייתה סוג של נס. הוא הגיע לאודישנים כמה שנים אחרי ששני ההורים שלו נהרגו בתאונה. "הייתי יתום טרי, אבוד, משוטט בעולם", הוא נזכר, "שיחקתי בגיל 17 בבית ליסין ומשם התגלגלתי. איכשהו. הייתי דיסלקט עם הפרעות קשב וריכוז חמורות ומשחק נראה לי כמו האופציה היחידה. ואז הגעתי לאודישנים, כולם שם היו מלהקות צבאיות, הכירו אחד את השני ואני הייתי האאוטסיידר המוחלט. הייתי נוסע לשם באופנוע וצורח לתוך הקסדה כדי להוציא הכל". עבור קפון הסדרה הייתה לא פחות מתיקון לתקופת התיכון האמיתית שלו. ויצמן היה טיפוס אקסצנטרי ובודד, והייחודיות שלו באה לידי ביטוי בהתעקשות ללבוש וסטים מעל חולצות בית ספר, אבל אולי זה היה גם מה שהפך אותו לאחת הדמויות האהובות בסדרה. כשנערכו צילומים לסדרה באחד הקיבוצים, למרות שבוואן השחקנים ישבו גם זורר וגפן, כל ילדי הקיבוץ התגודדו סביב קפון.
"ויצמן נתן לי את הלגיטימציה להיות שונה", מסביר קפון, "לא הבנתי את המערכת והמערכת לא הבינה אותי. באתי מפתח-תקווה לתוך כל הלהקות הצבאיות והייתי די בהלם תרבות. לא הרגשתי צורך להשתלב, הרגשתי צורך לשרוד. ופתאום להגיד: אוקיי, בוא נשחק עם הדמות הזו - היה תרפויטי. אתה מתחיל לשחק עם הפצעים שלך ולהגיד שיש בזה קסם ויופי וחוכמה".
במסגרת אותו הנס גילם קפון את ויצמן, בחור חד ששני ההורים שלו נסעו לשליחות בחו"ל והשאירו אותו לשמור על הבית ולגדל את עצמו בהיעדרם. אבל לא כל השחקנים הגיעו עם הדמות מהבית: גלית גיאת זוכרת שידידה משכבר, אורי בנאי, התקשר אליה בהתלהבות וסיפר לה שהיא עשויה להתאים לסדרה כי "מחפשים לוק אחר".
מזרחית?
"את אמרת. גדלתי לשני צדדים מזרחים, אחד תימני ואחד מצפון אפריקה, אבל מעולם לא שמעתי מילה בבית על קיפוח. אני כן זוכרת שאורי התלהב וזה גרם לי לרצות ללכת, עד אז שיחקתי בהצגות ילדים ומילצרתי בשיפודי התקווה".
גם זורר לא הרגישה הזדהות אוטומטית עם נגה. "היא הייתה מאוד שונה ממני. אני הייתי אדם מאוד סקרן נטול פחד והייתי מוכנה לבלוע את העולם. נגה הייתה שמרנית. נערה שהולכת בתלם. אני בדקתי גבולות. הדמיון בינינו אולי היה בנאיביות שבה זזנו בעולם. כמוה לא מצאתי את המקום שלי בתיכון ואני חושבת שזה מה ששיחקתי כנגה. לא הייתה לי חוויה טובה בתיכון, אבל לסדרה הצטלמתי עם חברים שלי מלהקת צופי תל-אביב, אז זה היה כמו מציאות מקבילה כיפית".
את המורה השמרן להיסטוריה, גבאי, גילם עמיקם לוי, ולתפקיד המורה לספורט והמחנך לוהק יגאל נאור אבל לאחר חילוקי דעות מקצועיים במהלך צילומי הפרק הראשון, שוב יצאו אודישנים לדרך. עמית ליאור הגיע לאודישן שלו נרגש ומואר היישר מלידת בנו הבכור ולקח את התפקיד. מכל אלה הורכב הפאזל שהעסיק לא מעט את מערכת החינוך דאז – האינטגרציה. הניסיון לשלב בין אוכלוסיות שמגיעות מרקע שונה, או בשתי מילים: צפון ודרום. "אני חושבת שבזמנו זו הייתה סטיגמה, שהשחומים שיחקו את המסכנים, את הדרומיים", מוסיפה חזיז. "להגיד לך שאני ואורי בנאי לא חיינו בצפון תל-אביב, בבבלי וברמת אביב? אני לא באה מבית עשיר, אבל אני באה מבית מודרני-אמנותי, הורים רקדנים. כל החיים התעסקתי במשחק, בתנועה, בחוגים. לא כמו הדמות שלי, שנאלצה ללכת לעבוד. אבל התחברתי אליה מהמקום של רגשי הנחיתות. היה לי קל פשוט להפעיל קצת את החוסר ביטחון ואת המסכנות שלי, ובשאר פשוט נהניתי לשחק".
התפאורה באולפנים נבנתה כהעתק של בית הספר תיכון חדש בתל-אביב ואת שיר הפתיחה הסכים לכתוב אהוד מנור, וכך גם העניק לסדרה את שמה. גידי גוב הסכים לשיר אותו בתנאי שיולחן על ידי רמי קלינשטיין והתוצאה הייתה מוצלחת כל כך שהשיר יצא גם באורך מלא. גפן, אגב, רצה מאוד להלחין את השיר ואפילו הגיע עם קסטת דמו, אבל ההפקה סירבה, כך שאיפה שהוא היום, במקום די מוזר, מסתובבת קסטה עם לחן של גפן לשיר הנושא.
× × ×
באמצע ינואר 1991 התקבצו השחקנים וההפקה לצילומי הפיילוט לסדרה, אבל רצה הגורל ובאותו הלילה פרצה מלחמת המפרץ. ההפקה התפזרה והתקבצה שוב, שלושה חודשים מאוחר יותר. הרוטינה כללה חזרות במשך שבועות, עניין נדיר היום בטלוויזיה.
"הייתי מגיעה לסטודיו ונכנסת לאזור שבו צילמנו, עם מצלמות ענקיות מנורות על התקרה שמאירות את התיכון, שנראה ממש כמו כל תיכון שביקרתי בו", משחזרת זורר. "היו אז חופש ונאיביות של קייטנה, לא של עבודה. היינו יושבים בחדרי האיפור ועושים מלא צחוקים. היו גם מחסני בגדים שהיינו בוחרים בהם בגדים, כביכול לפי הדמות אבל למעשה לפי מה שבא. בזכות הצ'ק הראשון שהפקדתי בבנק, וכמה שבאו אחריו, רכשתי אופנוע. העצמאות הכלכלית שהסדרה העניקה לי הייתה מתנת חיים".
מאחורי הקלעים כולם הריצו דאחקות אבל התסריטים נגעו בנושאים שנחשבו עד אז לטאבו. לצד הקשיים של אנשי הדרום, נכתבו לפחות שני נרטיבים על סמים (נגה ניסתה חשיש כדי לעצבן את אמא שלה ונראתה כאילו היא על הרואין ודנה התמכרה לסמי מרץ או אקסטזי או שניהם). דנה גם נכנסה להיריון לא רצוי שנגמר בהפלה.
איתי, שגילם ירון מוטולה, התחבט בנוגע לזהותו המינית (התסריטאית רצתה שהוא יגלה שהוא גיי אבל בחינוכית אמרו 'עד כאן'), והפרק שהשאיר חותם עמוק על הצופים: שרון מגיעה לסטודיו של צלם (גל זייד בתפקיד נכלולי) שתוקף אותה מינית.
"אני חושבת שהסדרה הצליחה בגלל שהתסריטאים אמיצים", מסכימה חזיז. "היום זה נשמע מצחיק אבל אז היו נושאים שפחדו לדבר עליהם. את החזרות על סצנת האונס אני זוכרת יותר מהצילומים. בצילומים באתי מוכנה ובחזרות גל זייד נתן לי איזו מכה והייתי פשוט בהלם. הוא עשה משהו בחזרה שהייתי בטוחה שהוא הולך לעשות רק בסצנה, וזה הבהיל אותי. עד היום אני מקבלת תגובות על זה, וגם על הפרק שלא היה לי כסף לטיול. אנשים עד היום מזכירים לי את זה. כנראה שזה נגע בהם".
היה לכם ליווי?
"הייתה לנו מעטפת חמה ושומרת. הבמאית והמפיקה היו כמו אמהות שלנו. זה היה בית. היינו מסתובבים במסדרונות, פתאום גידי גוב נכנס לראות את הצילומים. זו הייתה בשבילנו התרגשות מאוד גדולה. אני בתור ילדה רציתי להתחתן איתו".
שי קפון: "אני זוכר פעם אחת שאביב גפן דיבר איתי עם אור בעיניים על מה שהוא רוצה להיות, ואמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, מסכן. שלא יישבר לו הלב, הוא הולך להתרסק'. זה נראה לי כל כך תמים וילדותי'"
אביב גפן הגיע לסדרה אחרי סיום הליהוקים, בעקבות טלפון שקיבלה אורנשטיין מנורית גפן, שביקשה ממנה לספח את הבן שלה לסדרה. גפן היה אז אלמוני יחסית, מדוכא אחרי ניתוח גב שמנע ממנו להתגייס. לפגישה עם אורנשטיין הוא הגיע עם קלטת עם שיר בשם 'אני הולך לבכות לך הלילה'. אורנשטיין הסכימה ללהק אותו כסטטיסט.
קפון: "פעם אחת אביב דיבר איתי עם אור בעיניים על מה שהוא רוצה להיות, ואמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, מסכן. שלא יישבר לו הלב, הוא הולך להתרסק'. זה נראה לי כל כך תמים וילדותי'".
והנה, בתוך שתי עונות אביב גפן הפך לאביב גפן.
"לאביב היה דרייב מטורף. הסיפור הזה בעצם מעיד עליי יותר מאשר עליו. במקום שבאתי ממנו, להגיד אני רוצה להיות כזה היה וואו, והוא בא ואמר 'כן, אני רוצה להיות כזה'. הוא גם הכניס את עצמו פנימה, המציא לעצמו דמות ורפליקות, דמות שמהדהדת את עצמו".
רוב הקאסט אכן זוכר את גפן כמי שהרחיב, לאט ובנחישות, את הדמות שלו בסדרה. גם כשהוא לא קיבל טקסט ("הוא מילמל ולא הבינו כלום ממה שהוא אמר, כל הזמן ביקשו ממנו לדבר ברור", נזכר מוטולה) גפן מצא דרכים למשוך אליו את תשומת הלב, אם זה במלתחת הווירדו שליקט ממחסן התלבושות, מטף האש שהתעקש לסחוב איתו לכל מקום, והמנחה הזכורה שלו לדנה – צב.
בין הטייקים גפן חווה רגרסיה אמיתית לגיל הנעורים. "הוא היה עובד על אנשים בטלפון", נזכר בנאי, "היינו מחכים שיקראו לנו לסצנות והיה משעמם. היה שם טלפון, אז הוא היה מחייג למאפרת ואומר לה, 'מדברים מהקרקס, 20 ליצנים תכף יגיעו אלייך לאיפור, אני רוצה אותם באולפן חמש'".
"אביב היה משוגע", מסכים בדישי, "הוא היה אומר לנו, 'בסצנה הבאה אני הולך לצעוק נתן דטנר! וזה לא יהיה קשור לכלום'. אין 'נתן דטנר' בסצנה. נכנס המורה, מבקש שקט ופתאום הוא צועק 'נתן דטנר!' וזה נשאר בסצנה".
מיטיבי הלכת זוכרים איך באחד מפרקי המחנה שצולמו בקיבוץ, גפן מבצע עבור דנה את 'אור הירח', כשהיא מצטרפת אליו לקול שני. "בהתחלה חשבתי שהוא סתם ילד מעצבן", מודה חזיז, "ואז מתישהו אמרו לו, 'צא רגע החוצה ותכתוב שיר לסצנה', והוא יצא וכתב שיר. לדעתי זה היה 'עכשיו מעונן' (אבל בלי הקטע של הדור המזוין, בכל זאת, חינוכית ס.ש). יש את זה בסדרה. אני זוכרת את עצמי עומדת במסדרון כשהוא מנגן את השיר ועולה לי הרצון לבכות. אז נפל לי האסימון לגביו".
רוב מלוהקי י"א 5 התייחסו ל'עניין של זמן' כעבודה קטנה שבמקסימום יכולה להיות קרש קפיצה. אף אחד מהם לא דמיין את כמויות ההערצה שחיכו להם.
"בהתחלה אמרנו 'מי יראה את זה? מה זה השטויות האלה? עם הקוליסות האלה שזזות בכל דפיקה בדלת?" נזכר מוטולה. "היינו קצת מקלקלים טייקים, לא תמיד רציניים בחזרות או לא זוכרים טקסט. בגיל 20 וקצת יש לך אפס אחריות וזה בא לידי ביטוי".
מוטולה הגיע לסדרה בפרק 13, בעיצומם של לימודי משחק בניסן נתיב. "אני זוכר שבתוך אווירת התיכון הזאת, רציתי דווקא לא להיות קונפורמיסט", מודה מוטולה, שעם השנים המיר את המשחק במקצוע הפסיכותרפיה.
עשית אינטגרציה?
"החוויה שלי מורכבת; בגדול היא הייתה טובה אבל לא תמיד התחברתי ולא תמיד אהבתי את כולם. לפעמים הרגשתי קצת לבד וחיפשתי את אלה שעשו פעולות רדיקליות, כמו אביב ותומש (תומר שרון), שחוו את עצמם קצת כאחרים. אני זוכר את כולנו יושבים בתוך הסט עם יעל, שהייתה כמו גננת בשבילנו וכל הזמן ביקשה להוריד את הדציבלים ולהרגיע, ואת תומש עומד ודופק מבחוץ על הקוליסות וצועק בגרמנית 'אנה פרנק, דאס איסט די גסטפו'. עד היום כשאני בא לבקר חברים, אני משתמש בזה".
במשדר שהכינה הטלויזיה החינוכית על 'עניין של זמן', מספרת גרף שחברי הקאסט התנהגו אליה כמו תלמידים אל מורה ונהגו להשליך עליה גירים ולחמניות במהלך הצילומים. אבל היה גם מי שעבורו הייתה גרף מורה אמיתית. "מיעל למדתי לפרק תסריט" נזכר קפון בערגה, "היא לימדה אותי מה זה סאבטקסט. איך לוקחים חומר ולשים אותו עד שמבינים מה מסתתר בו, שם נזרעה הקריירה שלי בבימוי ובכתיבה. פעם הצעתי להם שאני אכתוב, אמרו לי 'יאללה', היא הסבירה לי איך וכתבתי תסריט לראשונה בחיי, פרק שלם וטוב. האישה הזאת היא אחת המורות החשובות של חיי, את יסודות הבימוי למדתי ממנה".
שרון חזיז: "את החזרות על סצנת האונס אני זוכרת יותר מהצילומים. בצילומים באתי מוכנה ובחזרות גל זייד נתן לי איזו מכה והייתי פשוט בהלם. עד היום אני מקבלת תגובות על זה, וגם על הפרק שלא היה לי כסף לטיול. כנראה שזה נגע באנשים"
ההמראה של הסדרה הייתה מהירה. בתוך זמן קצר 'עניין של זמן' הפכה לצפיית חובה והשחקנים שלה הפכו לתפוח האדמה הלוהט בכל בית עם מתבגרים. "פעם עמדתי בכספומט באלנבי", נזכר סער בדישי. "באו אליי שתי נערות מתנשפות, הצביעו עליי ואז אחת מהן פשוט התעלפה. שאלתי את השנייה מה קרה והיא אמרה 'היא מתרגשת לראות אותך!' ואז, תוך כדי שחברה שלה שוכבת שם מעולפת, היא שולפת לי מחברת עם מלא תמונות ומדבקות שלי. ואני אומר לה, 'אבל מה צריך לעשות איתה?' בסוף היא התעוררה לבד וביקשה ממני חתימה. הייתי בשוק". בדישי נבחן לשני תפקידים – החתיך השחצן והביישן. אורנשטיין בחרה בו לתפקיד הביישן האאוטסיידר ובהתחלה הוא היה כל כך מופנם שזורר הייתה משוכנעת שמדובר בניצב. "בפרקים הראשונים הייתה לי רפליקה אחת", הוא נזכר, "הדמות של גלית גיאת אמרה לי, 'אתה לא נראה כמו כולם', ועניתי לה, 'גם את'. זהו. מה שהפך את הקערה ובאמת הקפיץ את המניות שלי היה שקצת אחרי אמצע העונה קיבלתי פרק שנכתב כולו עליי, וגם נתנו לי לכתוב את שיר הנושא של הפרק.
"בזמנו הלכתי לסוכנות של פרי כפרי ז"ל, כי אמרו לי שצריך סוכנות. אז פרי שאלה 'למדת משחק?' אמרתי לה שלא והיא אמרה לי, 'אז אני מצטערת, זה לא אפשרי'. אמרתי לה, אבל אני משחק ב'עניין של זמן', אז היא שאלה 'מתי תרצה להיפגש?' אז הבנתי כמה כוח היה לסדרה הזאת. מפה דברים עפו לי, סדרות וסרטים ותקליט ב'הד ארצי' תוך כדי שאני מצלם את הסדרה".
חזיז: "פעם אחת עליתי עם דנה לאוטובוס והייתה קבוצה מאוד גדולה של ילדים שממש הציקה לנו. בסוף ירדנו מהאוטובוס ולקחנו מונית ומאז לא נסעתי באוטובוס. שם הבנתי שאבדה לי הפרטיות".
"להפוך מפורסם בן לילה היה לי מאוד קשה", מודה קפון. "מצאתי את עצמי הולך ברחוב ונצמד לקירות. יש משהו בפרסום שהוא מלכודת. בתור אאוטסיידר זה נחמד שהעולם יכול להיות מחייך ואוהב, אבל זה מקום טריקי להיות כל כך מוחצן. בגלל זה הרבה יותר נוח לי בעבודה מאחורי הקלעים".
אחרי שתי עונות, זורר גוטליב וגפן החליטו להיפרד מהסדרה כידידים. זורר המשיכה לקריירה הוליוודית, גפן מילא את 'צמח', שחקנים חדשים לוהקו והסדרה המשיכה לשתי עונות נוספות, עד שהעניין והזמן מוצו. קפון, מרקוביץ' וחיזוק אחר ממשפחת גפן בצורת שירה גפן המשיכו לספין-אוף, '20 פלוס'. בשנת 2012 חזרו חלק מהדמויות המקוריות לספין-אוף קצר עם אותו השם, אבל הפעם בשנות ה-40 לחייהם. היום, הנעורים המתוקים בחולצה אחידה השתנו במידה כזאת, שצפייה בפרקים המקוריים מרגישה פחות כמו שידור חוזר ויותר כמו דרמה תקופתית, בימים שבהם לא היה וויי-פיי במסדרון, רק גיטרה, קוליסה והרבה זמן לחזרות. ובכל זאת, המורשת של 'עניין של זמן' נשארה. "הייתה תחושה של הישג", מסכמת זורר את החוויה. בנאי: "זה קצת לא פייר בעצם. זה מה שהיה לנוער אז. היום אם מישהו נהיה כוכב נוער, באמת כל הכבוד לו, כי יש הרבה אופציות ותחרות. במקרה שלנו, זה היה קהל די שבוי. לא היה שום דבר אחר בטלוויזיה".
האמנת שהסדרה הזו תהיה כל כך משמעותית?
"בואי נגיד שאם היית אומרת לנו אז ש-35 שנים אחרי יראיינו אותי וידברו איתי על זה, הייתי מסתכל עלייך כאילו את פסיכופתית".
בואו נדבר תכלס. אורי גוטליב היה מאוהב בזורר כמו בסדרה?
חזיז: "הוא היה מאוהב באיילת עוד בתיכון, היינו מין שלישייה כזאת והוא היה בוכה לי על איילת. אז המשחק בא בטבעיות". בנאי: "אפשר לא להיות מאוהב באיילת זורר?"
