הפרס / הילדים הקטנים כבר לא עמדו בצידי הדרכים ומכרו דגלים למכוניות. ברור היה שטראמפ לא יבוא לקבל את פרס ישראל. בשביל זה הוא היה צריך לשתות מיץ אומץ מול דעת הקהל האמריקאית. מי שהיה צריך לקבל פרס ישראל ביג טיים אלה תושבי הצפון. ועוד הערה – מרוב "הקובייה ההונגרית" שהעסיקה את התקשורת, נזכרתי שהבעל הראשון של אמי שנספה בשואה היה הונגרי מבודפשט וקראו לו שמואל.
הבחור / אבל הוא (מישהו אחר לגמרי) היה בחור נהדר. ממוצא חצי-חצי. והחברות בנעורינו התבססה על שיחות מיניאטוריות על אהבה, מוזיקה, צבא, שכונה וגם אפליות. יש בנעורים אשליה קטנה שהכל יימשך לנצח, ממש בדומה לתחושה שהפסקת אש הופכת לשלום. על זה התבססנו כשגלשנו אז בחסקות בים ת"א, כשעשינו קומזיצים (מילה ישנה למנגל) וכיבינו כיבוי צופי. איש לא שבר אז את הרשת, מקסימום בכדורעף. אחר כך הוא נהרג מרסיס, אולי היה השני או השלישי בחבר'ה שלנו שנהרג ונהיה מאחיי גיבורי התהילה.
וכשהדלקתי משואה ב-70 למדינת ישראל (ראיתי בזה כבוד גדול) התעקשתי ב-120 המילים שניתנו לי לדבר עליהם, כי היו בני 24 בסך הכל במותם. הבחור הנחמד מהטקס ניסה לשכנע אותי לא להזכיר את הנופלים בנאומי הקצר. "יש אחרים שיזכירו אותם", אמר. אבל העקשנות השתלמה ולא רק שהזכרתי אותם, אלא שדני קושמרו, שהנחה את הטקס, התעקש להגיד שהוריי עלו כציונים מרומניה (כי אנחנו חולקים אותו מוצא). "רק תיזהר לא להישרף מאש הלפיד", הזהירו אותי, וזה מה שעשיתי.
התבגרות של בן 13 / "קשה לי, אז יאללה גג לתאילנד", ככה היא אמרה ועשתה רילוקיישן עצבני לקופנגן. היא אם חד-הורית. צ'יך לומר ביושר שלא גמרה את החודש. אבל גם שם כבר לא בטוח שאפשר היה להרים זיקוקין כי התאילנדים עצבניים על הישראלים. אז מה זו מולדת? ומה זו עצמאות 78? טוב, זו כבר לא שאלה של "יש או אין מדינה", אלא איזה סוג עצמאות יש לנו? ובאיזה מחיר? כי בעולם שבו מדפדפים בני אדם בטינדר וחיים דרך אפליקציות וטיקטוק, מלא דברים חומקים מההיגיון האנושי שלנו.
וכשבשישי שעבר חגגנו באיחור בר-מצווה ללני האהוב (כי הבר-מצווה המקורית עמדה להתרחש ביום שפרצה המלחמה) חשבתי שהרגע המופלא היה כשכולם זרקו עליו סוכריות, ולא חלילה פצצות גדולות של 500 קילו כמו שבוע קודם, כשהאיראנים ירו והילד בן ה-13 בלבד חגג בממ"ד. זה מטורף, לא? הילדות הזאת, וההתבגרות בצידה.
אהובינו / אבל בעיקר אני חוזר בשבוע היקר הזה אל המשפחות השכולות שמבקשות חיבוק על אהוביהן הנופלים, ואני נזכר במידות הטובות שהיו למי שנלחמו באומץ וביכולת שלהם לא לעקוף את החיים הנהנתניים ולהיות במקום שבו נפגשות האמונה והנאמנות המשפחתית עם היציאה להגן על מולדתם, מולדתנו. נאמר כבר על ידי נמרוד גאון ז"ל: "אני חייל ואל תבכי לי ילדה" וגם "אין דבר שאיננו עצמו", והכוונה? שהם היו הם, הכי יפים בחייהם ובמותם. ומודה שאני רואה אותם כל חיי בדמויות שחולפות מולי באקראי – ברחובות, בבתי הקולנוע, במסעדות, בלילות ללא שינה.
הקרע בע"מ / זאת ארץ מטורפת. זו "גבעת חלפון", "פעמיים בוסקילה", "לשחרר את שולי", חילופי דברים בכנסת, פוליטיקה שההיבריס שלה לא קטן מזה של טראמפ. אבל אם תעיר ישראלי באמצע הלילה ותשאל אותו למה הוא חי פה למרות הכל, ישיר לך ישר את "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת", כי כולנו מושקעים במילים הנפלאות של אהוד (מנור). ואם תשאל: מה היית הכי רוצה שיקרה פה? יענה לך: לאחות את הקרע הפנימי בעם. צודק. אבל היי, איפה החייט והחוט והמחט? ו"מה הנתיב בים לי"? כמו בשיר של התרנגולים.
מידת הרוך / אבא שלי אמר לי פעם: "אין לי ביוגרפיה אישית". אז התעצבנתי עליו. אתה, שפגשת את אביך בפעם הראשונה רק בגיל 30, אחרי מלחמת העולם השנייה, לך אין ביוגרפיה? "הביוגרפיה שלי זו המולדת", אמר בפטריוטיות, והוציא ספר בשם "דווקא ציוני"!
היו לו כוונות טובות. הוא שר לי בילדות את "שיר הפרטיזנים היהודים", "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", ואת "שיר העבודה", "בפטישים נגן, נגנה, במחרשות רננה", כדי שאבין שפה נחיה עם חרב, מחרשה ומקסימום גיטרה. ולשאלה שלי מה זו "מדינה יהודית ודמוקרטית" התשובה שלו הייתה מוזרה.
"כמה יהודית? וכמה דמוקרטית?" שאל. הוא היה ליברל שטען שזה בסדר להתווכח בינינו על המידתיות בדמוקרטיה, "אבל מה מידת הרוך בוויכוח, זו השאלה, וככל שנסלים, ככה נפסיד את עצמנו". אבא חכם היה.
איחוד במוזיקה / ביום השואה, כשהחלה צפירת עמידת הדום לזכרם, הייתי אצל הפיזיותרפיסט גדי ואוטומטית הלכנו לממ"ד. אז מה זה אומר? שלמרות מה שעברנו שנתיים וחצי, ממיצוי ועד חצוי, העצמאות הזאת ראויה לחיבוק גדול. כי פה זו המולדת, פה המסע מים אל ים שלנו, פה המרוץ אל מעבר לעשרה מיליון. ולשאלה איך מגיעים לאיחוי בינינו? טוב, אני מאמין שזו המוזיקה שמאחדת, אלה השירים, ההופעות. כי רוחניות יהודית דורשת תמיד צלילי חמלה שאסור לנו לאבד ברעש הגדול.
ההלחמה / בשישי שעבר, ארבעה ימים לפני יום הזיכרון הקדוש לחללי מלחמות ישראל, עברנו בלילה בגשר שמעל נתיבי איילון. לפתע ראינו פועלים שהלחימו קטעי ברזל של מעקה שנפל מהגשר, ויצאו מההלחמה גיצים כאלה של אור. זה מה שאנחנו, חשבתי – מלאי סתירה פנימית, נלחמים, מוציאים גיצים, רבים ועם זה מלחימים את הכל מחדש, שלא ניפול מהמעקה, חלילה.
אז היי, מולדת, מה נשמע בעולם הפייק והאמת? מה קורה כשמדינה מתבגרת ונשארת ילדית? למה רבים עדיין על מי יסחוב את הכביסה, מי יקים ועדת חקירה, מי ילך בראש למילואים כשחלק לא הולכים? הרי יש פה גאונים מופלאים, חכמי הייטק, מדענים, רופאים, חקלאים, שממציאים אותה כל יום מחדש. ולאור המצב רק השאלה מה העבר ומה העתיד? כמה עולה טלוויזיה חדשה? אופניים חדשים? וקצת אדיבות בדרך?
המסיבה / רציתי לכתוב על החלומות שלה, על ילדי הזום הנפלאים שלה שמנגנים בגיטרות ובו בזמן חרדים מהבליסטיים, על מוכרי הדגלים, על הזיקה בין מלחמה לטראומה. אבל במקום זה אגלה לכם שכבר שנים אני הולך ביום העצמאות למסיבת עצמאות (אם מזמינים), רוקד בשיר "זה היה בסוף הקיץ" של צביקה פיק ונזכר, כי הם היו ונותרו האוהבים הצעירים.
הנה “על הקיר תמונה והאיכר חורש“. והכי חשוב, שבמציאות שלא פעם מתבזבזת לנגד עינינו בוויכוחי סרק ובהתבהמות, חובה עלינו לשמור על המולדת המיוחדת במינה שהקמנו. אלה היו דברי אבא, שאף פעם לא הבין את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר, "מה הוא קופייץ?" "כי מי קופייץ?" שאל. וכשאני חושב באהבה על אותו בחור נהדר ששוכב כבר שנים בקריית שאול ופניו מתות, אני מנסה לחשוב איזה עולם אחר היה לו הרסיס שפגע בו היה זז שני סנטימטר מהלב המופלא שלו. הטור מוקדש לזכרם של חבריי, אחיי גיבורי התהילה הטייס מירון גרנות, הצנחן יחיאל איידנברג, והתותחנים רון זלמנוב ויגאל שפירא. יהי זכרם ברוך.
