הספר הזה נפתח בווידוי של אמא, שמתחננת שלא לשכוח את בנה. "אני מכירה כל אינץ' של תנועותיו ושיעור קומתו. הם חרותים בזיכרוני". היא פותחת בשורת תיאורים פיזיים של הבן שאיננו. תיאורים קרובים וקשובים, דקי אבחנה, תיאוריה של מי שהתבוננה בבנה וצפתה בו מתהווה, נולד ומתפתח, גדל והולך והופך לגבר צעיר, שהשתאתה למול גופו המשתנה, שתהתה איזה גבר יהיה בעתיד.
הספר הזה נפתח באמא שמקימה את גוף הבן שאיננו באמצעות המילים. "היו לו כתפיים צרות. הוא התנודד קדימה ולא ניצב במלוא מסגרת הגוף שהוקצתה לו. הייתה לו הליכה יציבה שלא הרעישה ולא הייתה לה עמדה מתריסה. הוא נראה מושלם מאחור. קרסוליו לא התנודדו פנימה או החוצה כאשר עמד. כפות רגליו לא היו בעלות אצבעות יונה או כשל רגלי ברווז, אלא ישרות לגמרי, מצביעות קדימה. נעל ימין ונעל שמאל שלו נשחקו באותה המידה".
התיאור ממשיך בהיקפו, כאשר גוף הופך לרגש, חוץ הופך לפנים: נוכחותו השקטה, ידיו הרגילות שלא נראו יפות במיוחד, שילוב של ידי אמו ואביו, הנחיריים בצורת שעועית כליה, אפו שנשבר כשהיה בן שבע ושיחק כדורסל בפסח, אישוני השוקולד שלו, עפעפיו שנראו עייפים תמיד, גבותיו הבלתי מאולפות, ריח בתי השחי שלו.
זוהי גרסה איומה של תיאור חלקי הגוף של האהובה ממגילת שיר השירים (העיניים, השיער, השפתיים, הרקה, הצוואר ועוד). שָׁם האוהב מתבונן ושר, איבר אחר איבר. כאן, בדומה, ניכרת התמקדות בביטוי הסינגולרי של זו שמבטאת את האהבה ובדימוייה הייחודיים. הם כאלה שרק מבט קרוב מן הקִרבה מסוגל לנפק. האמא, גיבורת הספר והקול הדובר בו, אינה פונה לאלוהים ישירות בשמו, אבל קוראיה מבינים את התחינה: "אני מתחננת, אל תיתן לי לשכוח".
למן הפרק הראשון, הספר הזה מציג את תחושת השייכות האיתנה של הכותבת, שייכותה כאם שורדת שכול, ולא מדובר פשוט בחזרה של העבר, של הבן המת אל האם החיה, אלא בהישרדות של העבר באמצעות הכתיבה. בלב חוויית הכתיבה בספר הזה נמצא הרעד המשתק של השכול. אנחנו ניצבים מול אישה שכותבת בעוד היא מבררת עם עצמה באיזו שפה מסוגלת להגיע חוויית השכול שלה לכלל דיבור; בעוד היא מבררת אל מי היא מסוגלת לפנות כאשר אנחנו הקוראים איננו יכולים, גם אם נגייס את כל האמפתיה האפשרית, לחלוק איתה את תהום הכאב שבו היא שרויה. לכן התיאור המילולי של האם הכותבת על בנה המת מאתגר את גבולות השפה המתקשרת, האגבית, הרפרנציאלית והשקופה.
מי שמצפה שהספר הזה יספק לו עוד רגעי רגש עולים על גדותיהם, בנוסח הכתבות הטלוויזיוניות העכשוויות הרבות שמבקשות להשלים חלקים בפאזל 7 באוקטובר, או שיכלול עוד סיפורים חשובים שלא סופרו במובן החדשותי, הגס שלהם, מצפה לספר הלא-נכון
'עד שנראה אותך שוב', הממואר של רייצ'ל גולדברג-פולין, ראה אור בדיוק ביום הזיכרון הישראלי, בשפה האנגלית בהוצאת הספרים הגדולה ביותר בעולם לספרים בשפה זו (פינגווין רנדום האוס). גולדברג-פולין (57), שגדלה בשיקגו ועברה להתגורר בירושלים ביחד עם משפחתה לפני כשני עשורים, נאבקה בכל העולם למען עסקה לשחרור בנה הירש, שנחטף בידי חמאס כשהיה בן 23 ממבנה מיגונית ליד אתר המסיבה ברעים בבוקר 7 באוקטובר, לאחר שזרועו השמאלית נקטעה מפיצוצי המחבלים.
330 ימים לאחר מכן נרצח הירש ביריות מטווח קצר יחד עם עוד חמישה חטופים במנהרת חמאס, לאחר שהטרוריסטים החליטו להימלט מפעילות צה"ל שהתקרבה אליהם. סיפור המתח הטרגי והחד-פעמי הזה, שכולל גם קומפוננטים שנדמה כי הנובליסט המוכשר ביותר לא יכול היה להמציא — כמו גילויים בדבר תפקידו הרוחני של הירש בין החטופים המיוסרים, וסרטון הדלקת נרות חנוכה בחנוכייה מאולתרת תוך חיוך של מעוּנים לאור נרות (שניהם מייצרים אנלוגיה שאי-אפשר להתכחש לה לימי השואה, גם בחיבור שבין הירש להגותו של ויקטור פרנקל, וגם בקשר של הירש למסורת היהודית ההומניסטית שעל ברכיה התחנך) — הפך אותה ליותר מאשר עוד אם שכולה, אף שהיא טוענת שאין בה שום דבר ייחודי ממיליוני אימהות שקברו את ילדיהן.
גולדברג-פולין, שנמנתה עם רשימת האנשים המשפיעים ביותר לשנת 2024 של מגזין 'טיים', היא אישה כריזמטית, רהוטה ומעוררת הערכה, החל מדמותה המהפנטת, חפה מקישוטים ומרישול, שמעוררת אמינות מיידית, וכלה בנחישותה שמערבת יחדיו שבירות עם תעצומות. מי שמצפה שהספר הזה יספק לו עוד רגעי רגש עולים על גדותיהם, בנוסח הכתבות הטלוויזיוניות העכשוויות הרבות שמבקשות להשלים חלקים בפאזל 7 באוקטובר, או שיכלול עוד סיפורים חשובים שלא סופרו במובן החדשותי, הגס שלהם, מצפה לספר הלא-נכון. בשביל זה אפשר לצפות בכתבת התוכנית '60 דקות' שצולמה איתה בשבוע שעבר.
הספר מנפק מפגש אינטימי עם לשונה ועולמה הפנימי של גולדברג-פולין, שמדווחת על יגונה בדרכים הזמינות לה, ועלינו ללמוד להאזין לאחרוּת הזו. קוראים אולי ירגישו שזוהי הזדמנות למפגש אינטימי שהיו מייחלים לו איתה, ובכך הגשימה את משאלתה לכתוב על "אהבה וכאב כאב ואהבה". מנקודת מבטה של הכותבת, זהו ספר שמתמקד במציאת הקול כדי לדבר מתוך הפצע. מנקודת מבטם של הקוראים, זהו ספר שבוחן את יכולתנו להקשיב לקול זה, קול שהוא עד לאמת שרובנו לא נכיר למזלנו. גם לפני שפירסמה את הספר קל היה להבחין בכישורי השפה המפותחים של גולדברג-פולין, אשת ספר על פי עדותה, שלמדה חינוך בברנדייס ועבדה כמורה וגם כקוראת כתבי יד בסוכנות ספרותית ירושלמית (בממואר היא מזכירה, בין היתר, שיר של בילי קולינס, את 'שר הטבעות' ואת עקדת יצחק).
כחודשיים לאחר החטיפה נאמה בפני האו"ם בז'נבה במלאת 75 להצהרת האו"ם למען זכויות אדם, וקראה שיר שחיברה ובו דיברה ברמיזה בעד קִרבה לנשים העזתיות, קורבנות אף הן: "אני יודעת ששם יש אישה אחרת, שנראית בדיוק כמוני, כי כולנו כה דומות, וגם היא בכתה". למרות מחויבותה הבלתי מתפשרת, לא נתפסה גולדברג-פולין כדמות פוליטית, או כמתנגדת על הקוטב הרדיקלי. לא כ"אמא לביאה" כמו עינב צנגאוקר, שהפנתה באופן עקבי אצבע מאשימה כלפי מקבלי ההחלטות הישראלים שטירפדו עסקאות בזו אחר זו, ובטח שלא כד"ר מעיין שרמן שזועקת על הפקרה ועל עיוות האמת.
גולדברג-פולין דוברת במתינות על יגון בלתי נסבל, והמודעות הבלתי פוסקת שלה לזולת (היא פונה אלינו לאורך הספר, מבקשת שנחזיק במסעד הכיסא אם אנחנו עומדים לקרוא התרחשות מותחת, או מהסה אותנו לרגע של תובנה "פססס, הקשיבו") הופכת אותה לבעלת רגישות מיוחדת לַדרמטי, וביכולתה לברור עבורנו אירועים שמייצרים את התגובה הרגשית שהייתה רוצה לייצר אצל קוראיה. הכרתי אמהות שכולות אמיצות, כולל אמי שלי, לצערי, אבל מעולם לא שמעתי רהיטות כגון זו של ביטויי יגון. פער הדורות הוא עצום. בעשורים הראשונים של ישראל כמעט ואי-אפשר היה לדובב אמהות שכולות, ונדמה שהיום ישנם ממש 'משפיעני שכול' בפודקאסטים וברשתות החברתיות, בגילויי לב רציפים.
לאחר מלחמת השחרור נשלחה אנדה עמיר-פינקרפלד לראיין אמהות שכולות כדי לתעד את הנופלים בחייהם. בספר הזיכרון שיצרה עבורם היא תיעדה מכתבים אחרונים של נופלים (אחד כתב "למות? אין דבר. אם אך יודעים בשביל מה ומדוע", באופן שמזכיר את דבריו של הירש "אם יש לשם-מה, אז יש גם איך"). היא גם נתנה קול ל"אם דוויה ורצוצה... אישה עניה, תימניה... קרוא וכתוב אינה יודעת", שנסעה עד פינקרפלד-עמיר כדי למסור את עדותה על בנה-יחידה שנפל כלוחם על יבנה. האֵם הרשימה את פינקרפלד-עמיר באמונתה שלא לחינם נפל הבן. "והיא כתר של גבורה על-אנושית קושרת לראשו, בעת מליה הפשוטות נרקמות זו לזו כפנינים". פינקרפלד-עמיר מסכמת: "משב של מיתוס לאומי נאדר נבע מדבריה".
גולדברג-פולין נצמדת אל היומיום המייסר. היא מספרת שספרו של דויד גרוסמן 'נופל מחוץ לזמן' קיים בספרייתה והיא הקפידה שלא לקרוא אותו כל עוד הירש היה חייל לוחם בסדיר. גם אחר כך נרתעה לפתוח אותו. פתחי אותו, רייצ'ל, הייתי מפצירה בה. גרוסמן הוא אחיך למסע ההבנה של החיים שמעבר לחומת השכול. גרוסמן מבקש ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב, שלא לפחד מכוויית הזיכרון. את הימים שלאחר הלוויה מתארת גולדברג-פולין כחלל המערה של השכול, "החור השחור של החושך שלנו". היא מבטאת את הגרון המתכווץ, חוסר המסוגלות, הנשימות הרדודות, האוויר הדליל, הבוקר שלא הפציע.
בספרה של הדס קלדרון מקיבוץ ניר עוז (ששניים מילדיה נחטפו והוחזרו בעסקה, ולאחר מכן גם אביהם), היא הדגישה לא רק את חורבן הבית, ובתוכו הקהילתיות הקיבוצית שנחרבה, אלא גם את החשיבות בעיניה של הקמת "כוח האימהות" שעמלה להוציא לפועל. "לכל אחד מהחטופים והחטופות יש אימא, אימא שאוהבת אותו ותעשה הכול כדי להציל אותו", כתבה קלדרון, והגיעה אל המסקנה "כוח האימהות היא תנועה שמבטאת שאיפה אמיתית לשלום חוצה גבולות, כי כל האימהות שואפות לשלום ולא למלחמה!" (בתוך 'לראות את השמיים הכחולים'/ הקיבוץ המאוחד). גולדברג-פולין דוברת לאחר מאבק: "היינו במסע כדי להציל את חייו של הירש. הקדשנו 330 ימים ולילות בלי להפסיק את המאבק כדי להחזיק אותו בעולם הזה איתנו. לא באופן פיגורטיבי. ליטרלית". היא מבטאת בגאון גם את תחושת ההפסד, הכישלון ואוזלת היד: "ככלל, אנחנו בני האדם, אוהבים את מיננו לחלוטין, ונעשה הכל בשבילם. כל דבר, ולמרבה המזל 'כל דבר' לא תמיד הכרחי. למרבה הצער, אפילו לעשות הכל לא תמיד עובד".
מה נותר על פי גולדברג-פולין? ההכרה שהאהבה לא תמות וההכרח לקוות. תקווה עבור גולדברג-פולין היא ממש מצווה מקראית, "כאילו משה נתן לנו אותה בלוחות הברית ביחד עם 'אנוכי ה' אלוהיך'. אנחנו לוקחים פיסות שלנו מבפנים, מנסים להשתמש בהן ולהדביק אותן בחזרה אל עצמנו. זוהי תקווה". עולה כי התקווה של המחברת היא להשלמה ולנשיאה בעול, לאו דווקא לעתיד של הסכמי שלום. אבל ספק אם אישה דתית שאיננה אמריקאית בתרבותה ובתפיסתה הייתה משתמשת כך בתיבת הכלים היהודית, וגולדברג-פולין מביאה דרשות תלמודיות ומקראיות ללא הרף כדי להבהיר את יגונה, כמעט בלי להיגרר לאתוס של הקרבה.
מה נותר על פי גולדברג-פולין? ההכרה שהאהבה לא תמות וההכרח לקוות. תקווה עבור גולדברג-פולין היא ממש מצווה מקראית, "כאילו משה נתן לנו אותה בלוחות הברית ביחד עם 'אנוכי ה' אלוהיך'. אנחנו לוקחים פיסות שלנו מבפנים, מנסים להשתמש בהן ולהדביק אותן בחזרה אל עצמנו. זוהי תקווה"
למעלה ממאה ספרים ראו אור בעקבות היום ההוא, את הבולטים בהם חיברו גברים. הקיבוצניקים אמיר תיבון ועמי כהנא התמקדו בהיסטוריית היישוב שלהם ביחס לערכים שעליהם הוקם. שורדי השבי אליה כהן ואלי שרעבי מסרו עדות בעלת אופי של דיווח מפורט, שהנכיחה מציאות שכאילו אין קטגוריית משמעות שבכוחה להכיל אותה, בצד האפל של הקיום, ושהמוני קוראים מצאו מחזקת ומסקרנת, כזו שיש מה ללמוד ממנה על כוח החיים. שרעבי הזכיר רק חבר ממשלה אחד, שבעקבותיו התענה ברעב, אבל גולדברג-פולין אינה מזכירה אף שם של אף פוליטיקאי, אף שנפגשה עם רבים. כשהרימה את קולה וזעקה ברמקול עד שקולה נקרע, זה היה אל בנה הירש. לא אל המפקירים, מקבלי ההחלטות.
בשפה האנגלית זכה לבולטות ספר הראיונות המקיף מאת לי ירון, שביקשה להרכיב פסיפס מגוון של החברה הישראלית בימי סכסוך לא מטופל. ספרים מסוימים נצמדו לעובדות ולכרונולוגיה, וספרים אחרים התמקדו באמירה אישית. נדמה כי לא רבים התבוננו לעומקה בתופעה של היות עד, לא רק כאות של כבוד למתים או כעידוד לקימה מחורבן, אלא כאמצעי להפוך את הזיכרון לציווי מוסרי. לימור ברדוגו עבדה במטרה לייצר ספר מחזק, וראיינה בספרה שבע נשים (אמהות לחטופים: מי ששרד וחזר בעסקה ומי שנהרג בידי חיילי צה"ל בעודו זועק הצילו, אלמנות צה"ל, אמהות שכולות, אחות לחטוף שהתנגדה לעסקה). ברדוגו שכתבה את נוסחיהן של הנשים וכתבה מתוך אמונה בניסים ובשכנוע פנימי שישנן עוצמות ייחודיות למרואיינות שלה, שהן שוות ערך לדמויות מקראיות. מבחינתה לכן הן "הסיטו הצידה את חייהן הקודמים והחלו בעשייה למען העם... כאבן הפך לעוצמה... הן מאחדות את העם, מוסיפות אור, מעוררות השראה ומקרבות בין הלבבות".
בשדה ייצוגים כגון זה מתבלטת ההיאחזות של גולדברג-פולין ביכולתה של הלשון להבין את הכאב ואת נגזרותיו. להבדיל, אם פרימו לוי כתב שהשפה שלנו מתפרקת ואינה הולמת כשהיא צריכה לתאר דברים בממדים אנטי-אנושיים, גולדברג-פולין נלהבת מהמחשבה שבנה החזיק בשבי ספר, או ששמע אותה קוראת לו שיר על תחושת הבן שאין ביכולתו לגרום לאמא לחוש שאי-פעם יעניק לה בחזרה באותה המידה שהיא התמסרה עבורו. לעיתים נדמה כי היא מייצרת בכוח רגעים אנושיים שמוכיחים לה שאלוהים מיטיב, כמו מסרבת להסכין עם מקריות ושרירותיות, לא רק מורה מצטיינת בשיעור על חוסן, אלא התלמידה השקדנית של החברה האמונית האמריקאית, שאליה היא משתייכת.
הממואר של גולדברג-פולין בנוי מפרקים קצרים, ואינו נאמן לכרונולוגיה של החיים לפני האסון, תוך כדי 330 הימים ואחריהם, אלא לסיפורים שהמחברת, אמריקאית מאמינה ומקיימת מצוות, רואה חשיבות בייצוגם, בהם היזכרות באירועים חשובים לאורך דרך החתחתים, כמו המפגש עם שורד השבי אור לוי, שסיפר להוריו של הירש על היכרותו רבת-המשמעות עם הירש; וגם אנקדוטה על אודות צירוף מקרים שהתרחש לפני שנים רבות לסבו הרופא של הירש, שבמרוצת ימים ספורים הציל שני אנשים מהלם אנפילקטי. למרות שכל פרק סובב סביב תמה ברורה, גולדברג-פולין נעה באופן אסוציאטיבי בין חוויות ויחסים.
במאמרו המפורסם מ-1914, 'היזכרות, חזרה ועיבוד', כתב זיגמונד פרויד על זיכרונות טראומטיים שכאילו כופים את עצמם על הנפש, היות שהם מציפים באופן כפייתי, כמו צלצול טלפון ממתקשר לא רצוי, שמתעקש להשיג אותך. אחרי שהאירוע הטראומטי פוצע את המערכת הרגשית, נטען, השורד יכול לפעול במישור העשייה, אבל להרגיש שאין לו חיבור עם מישור ההוויה. בזכות שפת הפצע שלה, גולדברג-פולין בלתי נשכחת בשניהם.
