"כל הסופרים שהוא הכיר החזיקו,
או העמידו פנים שהם מחזיקים, באמת,
ואילו הוא, למרות החיפוש העגום
שערך אחר האמת, לא מצא אותה"
(ז'ורז' סימנון, "הנשיא, 1958)
1. תמונה ראשונה (שקר ראשון). הילד מוציא מילקוטו מחברת, פורס אותה על השולחן לפניו — ומגלה ששכח להכין שיעורי-בית. זה לא קרה מאז שהתחיל ללמוד בבית-ספר, לפני ארבע שנים. גם הפעם לא ברור איך זה קרה, ודווקא בשיעור ספרות, עם המורה שבחרה בו לדקלם את 'אל הציפור' בטקס ט"ו בשבט. אולי יספיק לכתוב משהו לפני שהמורה תיכנס? אבל היא כבר עומדת בפתח והוא משפיל מבט כדי שלא תבחין שבהלה מאדימה את לחייו ושעיניו לחות. אם תגלה שלא הכין שיעורי-בית, האם תבחר תלמיד אחר במקומו לתפקיד הדובר בשיר של ביאליק? ואולי היא לא תפנה אליו, אף שלרוב הוא להוט לשתף אותה ואת הכיתה בתשובותיו?
המורה מתבוננת בכיוונו, אך פונה לילדה שיושבת לידו. "מירב, את רוצה להקריא לנו מה כתבת על השיר?" הוא רוכן על השולחן, מסתיר בזרועותיו את עמודי המחברת. כשמירב משתתקת, המורה מודה לה, ומעבירה את המבט אליו. מה היא רואה? "ומה אתה כתבת, דרור?" הוא שומע אותה שואלת, ומבלי שידע רגע לפני כן שזה מה שיאמר, הוא עונה: "אני כתבתי בדיוק מה שמירב כתבה". המורה מופתעת. עיניה משתהות עליו, לפני שהיא ממשיכה לתלמיד הבא. מערבולת הרגשות של הרגע הזה תסעיר אותו עוד זמן רב, גם כשיעמוד כמה ימים אחר כך על סולם לפני הורים ותלמידים וידקלם "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת": בושה, הקלה, ודאות איומה שהשקר עוד יתגלה. הוא מרגיש שהעובדה שהצליח להערים על המורה ראויה לעונש חמור הרבה יותר משכחת שיעורי-הבית. הוא גאה בתושיית-ההמצאה.
שנים רבות לאחר מכן הוא מבין: ברור שהמורה ידעה; איך לא תדע? היא פשוט לא עשתה עניין מזה שלא הכין שיעורי-בית. לפעמים אדם רואה את האמת ומחליט לא לחשוף אותה, מקבל את השקר שמסופר לו, מתוך חיבה או כבוד, או סתם כי האמת לא כל כך חשובה. לילדה שישבה לידו אז כנראה לא קראו מירב, אבל את שם המורה הוא זוכר היטב: צדקה.
2. האמת מהם והלאה. יש המניחים שעל הספרות לומר אמת (הרבה מאמרים ומסות שמתחילים במשפט נוסח "בעידן הפייק ניוז..."). ייתכן שגם השגשוג של הממואר, של ספרות המבוססת על אירועי-חיים, קשורה בהנחה הזאת. לפני זמן לא רב קראתי ראיון עם סופר שאני אוהב, ג'וליאן בארנס, שבו הוא נשאל מהי הספרות בשבילו. בארנס ענה: "ספרות היא הדרך הטובה ביותר לומר את האמת. זה תהליך שבו מיוצרים שקרים גדולים, יפים ומאורגנים היטב, שאומרים אמת יותר מכל אוסף של עובדות". ובהמשך: "יצירה גדולה היא זאת שמוכרת על ידי קוראיה כיצירה שמגלה אמיתות, שלא נוסחו לפני כן, על החברה או על חיי הרגש שלנו".
הקישור הזה בין ספרות לאמת לא מובן מאליו. משוררים ופילוסופים ביוון העתיקה חשבו ההפך: שהשירה מטשטשת את ההבדל בין שקר לאמת. הסיודוס, מראשוני המשוררים, מתאר בפתיחת 'תאוגוניה' איך יורדות המוזות מהר הליקון, עטופות בערפל, כדי לעזור לו לכתוב את שירו על בריאת העולם והאלים. הדבר הראשון שהמוזות אומרות למחבר הוא: "אנחנו יודעות להפיץ שקרים שנשמעים אמינים, אבל אנו יודעות גם – אם נרצה – לשיר דברי אמת" (תרגום: אהרן שבתאי).
בכיר המזהירים מן המשוררים היה אפלטון, שביקש לסלק את השירה מהמדינה המתוקנת מפני שהיא מטשטשת את ההבדל בין הדבר לבין ייצוגו — "תופסת רק מעט מזער מכל עניין ועניין, ואת זה בבחינת בבואה" — ובכך מוליכה אותנו שולל ומרחיקה אותנו מהאמת ומהיכולת להכיר אותה. לכן, כתב אפלטון, "כל אנשי השירה, החל מהומרוס, היו מייצגים בבואות של סגולה טובה ושל שאר העניינים שבהם חיברו שיריהם — והאמת הייתה מהם והלאה".
בעברית ניסח זאת יפה המשורר משה אבן עזרא: "המשורר כשהוא מפזר שבחים יאמר: פני האיש המשובח מאירים יותר מן השמש וידיו מרוות יותר מן הגשם הסוחף והוא אמיץ מן הכפיר ולבו רחב מן הים וכיוצא בהם. וכולו כזב מבחינת האמת שצורך החיבור דוחף אליו (...) והנה קיצר אחד החכמים את המאמר הזה ותפס את תמציתו ואמר: המשורר הוא כמצייר את הצורה המשוכללת המרהיבה את העין ואין בה ממש. וזה משכנע בתכלית".
3. תמונה שנייה (הרבה שקרים והמצאות אחר כך). הדרך היחידה שבה הוא יכול להעלות על דעתו לרמוז לה על אהבתו, מבלי להיחשף יותר מדי, היא לכתוב סיפור שהגיבור שלו הוא נער בן-גילם שמתאהב בנערה מכיתתו, אך מחשש שהיא אוהבת נער אחר ותדחה אותו, גוזר על עצמו סוף טרגי — כנראה מוות בהרעלת-גז (ייתכן שמוטיב זה הגיע לסיפור מיום השואה, שצוין בבית-הספר שבוע קודם לכן).
הוא כותב את הסיפור במחברת בזמן שיעור גיאוגרפיה, וכשהיא שואלת אותו מה הוא כותב, הוא מסתיר בזרועותיו את השורות שנרשמו בקדחתנות בעיפרון לא-מחודד מספיק, ורק בשיעור הבא הוא "משתכנע" לתת לה להציץ. מירב שבגרה — היא גבוהה ממנו בראש עכשיו — דווקא לא הולכת שולל, כמו שחוששים אפלטון או אבן עזרא. הסיפור, שהוא מכתיר בשם 'אהבה נצחית', אולי מטשטש בין שקר לאמת. אבל מירב יודעת להפריד. "למה שהגיבור לא יספר לילדה שלומדת איתו מה הוא מרגיש?" היא שואלת. "אולי היא כן תרצה לצאת איתו?"
השאר היסטוריה. שלו ושל מירב, שייתכן ששמה היה אחר. בכל מקרה, אהבתם הנצחית לא נמשכה זמן רב (וזה ההמשך: בשנה הראשונה באוניברסיטה, כשהוא רוצה לקשור שיחה עם משוררת צעירה שכבר פירסמה שירים בכתבי-עת, הוא מספר לה שסיפורים מפרי-עטו עתידים להתפרסם במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ'. זה לא נכון: אין לו בכלל סיפורים גמורים ואיש במוסף לא שמע עליו. כמה חודשים לאחר מכן הוא גומר סיפור, שולח אותו למוסף, והוא מתפרסם. לפעמים השקר הוא אמת שפשוט עדיין לא התגשמה).
4. הרבה שקרים הוא ידע לספר כאילו אמת הם. כמה מהסצנות הנפלאות בתולדות הספרות מתארות את היופי הנוצר מן הערבוב של אמת ושקר. הנה למשל אודיסאוס השב הביתה, אחרי שנים של מלחמה ונדודים. כדי להפתיע את המחזרים שהתנחלו בארמונו, חומדים את רכושו וגם את אשתו פנלופה, אודיסאוס מתחזה לקבצן, וכך הוא מופיע לראשונה בביתו. בני משפחתו וחבריו, שלא מזהים אותו, איבדו אמונה שאודיסאוס ישוב בחיים, אבל הקבצן הזקן מבטיח להם שזה יקרה. "מנבא" או, בעצם — משקר.
הקבצן מספר שפגש באודיסאוס ובודה סיפורים על אודותיו (כלומר על אודות עצמו כדמות, בגוף שלישי), צופה מקרוב בגבורת טלמכוס בנו, שלא מכיר את אביו, משוחח בתחפושת עם פנלופה ולומד על מאבקה לשמור לו אמונים. "הרבה שקרים הוא ידע לספר כאילו אמת הם, וכשהיא שמעה הזילה דמעות ופניה נמוגו, וכמו שהשלג נמס בהרים על רכס גבוה (...) את לחייה החמודות שטפו דמעותיה, כשבכתה על האיש היושב לידה" (תרגום: אהרן שבתאי).
או תמונת הסיום של 'מעשיית חורף' מאת שייקספיר: המלך לאונטס מוזמן לצפות בפסל שנוצר לפי דמות אשתו, הרמיונה, שמתה לפני 16 שנים — באשמתו. ללאונטס נדמה שפסל האישה שאהב זז. אבל איך זה ייתכן? ועוד דבר מוזר: על פני הפסל יש קמטים, כאילו הרמיונה הזדקנה. האם דעתו של המלך נטרפה או שהאישה המפוסלת נעה לקראתו? ייתכן שהרמיונה לא מתה אלא הוסתרה ממנו במשך שנים, או שזהו פלא — והפסל באמת קיבל חיים? בסיום המחזה אפשר לבחור — ואולי אפילו לא צריך לבחור. אפשר להאמין לשני הסיפורים.
5. תמונה שלישית (שבה נכנס הבלש). במשך שנים הוא לא מצליח להמציא, אז הוא מחליט לכתוב דוקטורט. הנושא – הסיפור הבלשי, הז'אנר הספרותי שעוסק בשאלת האמת והדרכים לגלות אותה, שהגיבור שלו מסור לחשיפה של פושעים מסוכנים מסוג הילד שהוא היה.
מה שהוא מגלה מדהים אותו: כל סיפור בלשי, שבו נחשפת לכאורה אמת, מכסה על שכבת-אמת אחרת; הבלש או הבלשית מכריזים שמצאו אשמים, אבל קריאה זהירה בסיפורים מגלה שהבלשים לא מוצאים את האמת – אלא ממציאים אותה. הייתכן? והאם הגילוי תקף לגבי כל סיפור בלשי שנכתב אי-פעם? נדמה לו שכן, והוא מתחיל לחקור, סיפור אחרי סיפור.
ב'חקירה בשני', הרומן הראשון על שרלוק הולמס, הוא מגלה שהבלש הפרטי המפורסם הוא בכלל הרוצח. ב'פרשה המסתורית בסטיילס', החקירה הראשונה של הרקול פוארו, הוא חושף שהבלש הבלגי שיצרה אגתה כריסטי מפליל משרתת חפה מפשע. האם לגילויים האלה יש תוקף "מדעי"? האם הם מתאימים לעבודת דוקטורט שמה שנכתב בה צריך להיות אמת? נדמה לו שכן, אבל מה שמושך אותו זה אזור הדמדומים שהוא מוצא שוב, ושבו סיפור יכול להיות גם אמת וגם שקר — דבר שנמצא ודבר שהומצא. לחמוק מעריצות האמת האחת והיחידה.
נכון, יש מקומות שבהם האמת חשובה – בבית המשפט למשל – אבל יש מקומות שבהם היא מקור לדיכוי, לאלימות, למלחמות. הנה ציטוט מספר ידוע: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"; אמת או שקר? והרי אמת יכולה להיות דבר והיפוכו. אפשר לאהוב משהו ולשנוא אותו. לרצות אותו ולדחות אותו. להחיות אותו ולהמית אותו.
כשילדיו נולדים הוא אומר לעצמו שהוא לא רוצה לכתוב עוד משפטים שכל אחד מהם חייב להיות אמת. "הסיפור הבלשי נולד בשנת 1840". נכון או לא נכון? במקום דוקטורט הוא כותב רומן בלשי שהגיבור שלו, בלש חולוני בשם אברהם אברהם, מנסה לגלות מה קרה לנער בן 16 שנעלם – ולא מצליח; ואילו גיבור אחר, מורה בבית-ספר, רוצה לכתוב רומן ונכשל. אלא שבזכות העמודים הבדיוניים שהוא ממציא, נמצאת האמת על הנער. את התזה שלו על כך שכל הבלשים משקריםWEBWEB הוא נותן לאברהם לומר בשורת דיאלוג קצרה בעמוד 166 של הרומן.
6. הסיפור הבלשי נולד בשנת 1840. בפילדלפיה. הסופר שיצר את דמות הבלש, אדגר אלן פו, היה אמן הטשטוש בין אמת להמצאה. אחרי שכתב סיפור ראשון עם הבלש הפריזאי אוגוסט דופין, הוא החליט להחזיר את דופין לסיפור נוסף, שבו הבלש הדמיוני יפענח תעלומה אמיתית, שהסעירה את ניו-יורק בקיץ 1841: רצח של אישה צעירה בשם מרי ססיליה רוג'רס.
פו העביר את פרטי המקרה לפריז, נתן לסיפור את השם 'תעלומת מרי רוז'ה', ובמכתבים שכתב למו"לים כדי להציע להם אותו, תמורת תשלום נכבד, הבטיח שהסיפור מצביע על הרוצח האמיתי של מרי רוג'רס. "כל טיעון המבוסס על הבדיון ניתן ליישום על האמת", כתב פו בהקדמה שצורפה לסיפור – "וחקר האמת היה המטרה". אבל האמת היא שאדגר לא מצא את הרוצח – רק המציא את הז'אנר שמתעקש לשכנע אותנו שאפשר לגלות את האמת.
כמה שנים לאחר מכן כתב פו שני סיפורים המתארים ניסיונות לשוחח עם אדם אחרי מותו. הראשון, 'התגלות היפנוטית', מסופר על ידי רופא שמוזמן למיטת פציינט גוסס, ואנקירק שמו, כדי להפנט אותו ברגעיו האחרונים. הרופא מצליח להפנט את הגוסס והם מנהלים שיחה על נושאים כמו גוף ונפש, או הישארות הנשמה – כשלפתע עולה על פני ואנקירק הבעה מוזרה, ראשו נופל על הכרית והוא משתתק. כשהרופא נוגע בגוף המוטל לפניו הוא מגלה שהוא קשה וקר, כאילו ואנקירק מת לפני שעות רבות. הסיפור השני, 'העובדות במקרה של מר ולדמר', מתאר ניסוי דומה, שמסתיים בכך שמר ולדמר, המהופנט-אל-מותו, צועק את המשפט שנהפך לסמל היכולת של הספרות לתת ביטוי לפרדוקס: "אני אומר לך שאני מת!"
פו נתן לשני הסיפורים את כותרת-המשנה 'מאמר', וכתב אותם כפרוטוקול של שיחה בין רופא לפציינט, או כדו"ח רפואי. רבים מקוראיו האמינו שהם מתארים ניסויים מדעיים שהתרחשו באמת; המחבר לא טרח להכחיש זאת, ודרש ממו"לים תשלום הולך וגדל עבורם. כאשר עיתונאי העיר כי "העובדות בסיפור של מר פו לא מתקבלות על הדעת", הוא ענה לו: "אינני מבין כיצד מישהו יכול להטיל ספק בעובדות כפי שסיפרתי אותן. הן לא שונות מתופעות שתיארו מהפנטים אחרים. למה שאי-אפשר יהיה לדחות מוות של אדם באמצעות היפנוזה? למה שאדם לא יוכל לדבר אחרי מותו?"
האם זה מקרה שרבים מהסיפורים שמטשטשים את הגבול בין שקר לאמת מתרחשים על קו הגבול שבין חיים למוות, מבקשים לדובב את המתים, או להמשיך את החיים איתם?
7. תמונה רביעית (לפעמים השקר הוא אמת שנכונה לזמנה). אחרי 7 באוקטובר הוא מצהיר שלא יכתוב יותר סיפורים בלשיים. ש"הבלש מת". בעצם לא הבלש מת אז, אלא כל כך הרבה ישראלים ופלסטינים — ולנוכח הזוועות, אי-אפשר היה עוד להמציא. במקום בדיון, הוא כותב במשך כמה חודשים יומן-מלחמה, בגוף ראשון. מתבונן ומנסה לתעד את החיים עם המוות.
אבל המלחמה מתארכת ואיתה העריצות של משטר השקר והאמת (האמת היא שרק אנחנו צודקים; טועים; שישראל הותקפה; תוקפת). הוא היה מוכרח להמציא. בתוך כמה שבועות הוא כותב נובלה שהגיבור שלה משקר כדי להציל את חייו. הוא אומר לעצמו שכתב סיפור מתח עם הפי-אנד, או מותחן שהוא גם סיפור-אהבה אופטימי, שאין לו שום קשר למקום הזה או למלחמה שמתחוללת בו. הקוראת הראשונה של הספר מגלה לו שהוא שיקר. לעצמו. "הרי כתבת נובלה על אשמה ועל סליחה. על האפשרות לחזור לחיים לאחר המוות". היא כנראה צודקת. "אבל לפחות הסוף אופטימי, נכון?" הוא שאל והיא ענתה: "אתה חושב ככה באמת?"
8. והאמן לי שאני שלך, בכל הכנות. בתואר השקר הספרותי הנפלא ביותר צריך לזכות הסיפור 'הבעיה הסופית', שפירסם ארתור קונן דויל ב-1893. אחרי שכתב על הולמס במשך שנים אחדות, החליט הסופר לחסל את הבלש שיצר — הולמס, כזכור, נפל במפלי הרייכנבך, חבוק בזרועות יריבו מוריארטי. אבל רגע לפני הוא הספיק לכתוב מכתב פרידה לווטסון, חברו הקרוב.
"ווטסון יקירי, אני כותב את השורות האלה באדיבותו של מר מוריארטי, הממתין לי לשם ליבון הבעיות העומדות בינינו (...) אני שמח לקוות כי אוכל לשחרר את החברה מנוכחותו, אף על פי שאני חושש שאוכל לעשות זאת במחיר שיצער את ידידי, ובמיוחד, ווטסון יקירי, אותך (...) אנא, דרוש בשלום מרת ווטסון, והאמן לי שאני, בחורי היקר, שלך בכל הכנות, שרלוק הולמס". כך באה לקיצה הטרגי אחת החברויות הכי קרובות בתולדות הספרות.
כמה שנים לאחר מכן, כנראה מסיבות כלכליות, כתב קונן-דויל את הסיפור 'הרפתקת הבית הריק', שבו, כמו אודיסאוס השב לאיתקה, שרלוק הולמס חוזר ללונדון מחופש לקבצן זקן — ופוגש בה את אהובו-חברו, שלא מזהה אותו. כשהולמס פושט את תחפושת הקבצן, ווטסון מאבד הכרה. איך ייתכן שחברו חזר לחיים? הולמס מספר שמכתב הפרידה הנרגש היה בעצם שקר, שהוא לא מת אלא נמלט לצרפת והתחבא. מה שהיה אמת לאמיתה עבור קוראי הולמס — נהפך ברגע לשקר. אבל מה זה חשוב, אם בספרות אהובות ואהובים חוזרים לחיים? •
ספרו החדש של דרור משעני, 'הזדמנות לפני אחרונה', רואה אור בימים אלה בהוצאת 'אחוזת בית'
