זכרתי שאיפשהו בארון, עמוק מאוד, מוטל הווקמן שלי. הצהוב. הגדול. העמיד בפני כל. אתם יכולים להפיל אותו מקומה רביעית ויהיה בסדר, הוא מוגן בגומיות מכל צדדיו, כולל הלחצנים. הדבר הזה נולד לנגן קסטות לנצח, יצרניתו – חברת סוני – באמת לקחה בחשבון כל תרחיש אפשרי, כל סכנה קיימת, כל תקלה פוטנציאלית, מלבד אחת:
שהקסטה עצמה תמות.
ושהדיסק ימות אחריה.
ושהמכשירים שמחזיקים בסטרימינג את כל המוזיקה שאי פעם נוצרה ישבקו אפילו בנפילה מגובה כיסא. טלפונים ניידים ארורים. לאף אחד אין כוח אליהם יותר.
ודור שלם דורש שלום ולא להתראות. דור שקוטלג כדור ה-Z ונולד מתישהו בין השנים 97' ו-2012 – לעולם שכולו חיבור, קישור, תיעוד, סלפוז ופושים – מבקש עכשיו, אם אפשר, לפחות מדי פעם, לרדת מהסחרחרה.
הם מתחברים לשנות ה-90 של המאה הקודמת מתוך נוסטלגיה לזמן האנלוגי האחרון בתולדות האנושות, שאותו הם יכולים רק לדמיין; זמן של סקס, עיר, גדולה, חברים, וויל, גרייס, ניומן, משטר גוף נשי קיצוני המשמש הורה יחידני לבנות שהרשו לעצמן להיות רעות נוסח נעמי קמבל, קייט מוס וויקטוריה בקהאם, אופנה נקייה וחפה מלוגואים העונה כיום, בגעגוע, לכינוי "אסתטיקת Y2K", ובעיקר לזמן שבו יכולתם לסיים שיחת טלפון בדרך דפיניטיבית כמו קיפול נחרץ של הנייד; זה כל כך הרבה יותר מספק מהחלקת אצבע סתמית על מסך.
הגעגוע המתועד של דור ה-Z לשנות ה-90 חורג מהמקובל בענף הנוסטלגיה, אפילו במעגלי ה-20-שנה-אחורה המוכרים בתרבות הפופ. מחקרים הראו שמדובר בדור הכי נוסטלגי אי פעם, וסתם גלילה תגלה לכם את מאניית סרטוני "אמא, מה עשית בניינטיז", את שובם של מותגים כמו פילה, ניו באלאנס וליין הרטרו של נייק, את התרחבות והנמכת הג'ינסים המחודשת, את חולצות הבטן, הפלטפורמות הרלוונטיות, כל מה שג'ניפר אניסטון לבשה למשרד ב"חברים", כל מה שאיליין בניס לא התאמצה להיות ולכן הצליחה בזה. הכל חוזר.
אתם רואים אותם גודשים את סניפי "אורבן אאוטפיטרס" בערים הגדולות במערב, משתרכים בתור לקופה עם פריטים זהים לאלו שאיתם עמדו הוריהם בתור לאותן קופות בשנות ה-90; רוכשים תקליטים ומצלמות פילם כי "עם הטלפון נורא קשה לצלם גרוע, וזו כמובן השאיפה", כמו שאומרת העיתונאית, הסופרת וגורו האופנה שלי גרוס, שמודה שהיא מגדלת שני אקזמפלרים, בני 20 ו-23, שנפלו עמוק במנהרת הזמן. "הבן שלי חזר עכשיו מאמסטרדם עם ווקמן ושתי קסטות! וזה כמובן על חשבון ההורים וגם יקר. אז תקליטים קצת שמרנו, אבל קסטות לא, ולקנות עכשיו קסטות זאת הזיה. לבן שלי יש גם שעון קסיו. זה ממש יושב על טרנד של חזרה לשעונים אנלוגיים – כמובן שבישראל כל החבר'ה שהיו בצבא יודעים מה היתרונות של שעון אנלוגי, אבל אחר כך הם גם מפתחים טעם בתחום".
נכון, הגרסה הישראלית של המגמה העולמית מדגימה תסמינים ייחודיים – אבל הרעיון נשאר זהה: אנשים שלא היו בתכנון בניינטיז – תקופה שבה תיכננו בעיקר את הרייב הבא, הקליפ הבא, הסרט הקצר הבא – מתגעגעים לעולם שלא הכירו אבל נדמה להם שהיו אוהבים: יציאות לא מתועדות ונטולות סלפיז; מועדונים מסריחים מעשן סיגריות; בגדים צמודים מדי של אמריקן אפרל ורחבים מדי של קסטרו; דפיקה לא צפויה בדלת מחבר שמציע לצאת; ובעיקר היכולת לחיות מבלי להיות עסוקים רוב הזמן בלתעד את עצמנו חיים. "אני חושבת על העבר שלי בניינטיז ואין עדויות, וזה משהו ששווה להתגעגע אליו", גרוס אומרת.
ואת אכן מתגעגעת לניינטיז?
"אני לא מתגעגעת ללהיות בת 20 ומשהו, אבל אני מתגעגעת לשכר הדירה של הניינטיז. ואני שמחה שהייתי שם ונתקעתי שם, כי אני כמו שעון עומד ועכשיו העולם פוגש אותי שוב".
× × ×
העולם שלא זכה להיות שם בזמן אמיתי מדמיין את שנות ה-90, מתברר, כזמן רגוע יותר, ספונטני יותר, מחובר פחות, ויש בזה מידה של צדק; בשנות ה-90 האינטרנט כבר התקיים, אבל באופן פולשני פחות, ולחיים אכן הייתה – באופן יחסי כמובן – איטיות מסוימת; לעזאזל, אפילו כדי להתחבר לאינטרנט הייתם צריכים לחכות שניות ארוכות עד שהמודם יסיים לצרצר. החיים העכשוויים לא ממתינים כמה שניות לאף אחד; החיבור תמידי, הגירוי אינסופי, הכל נטול שהיות, מיצמצת - הפסדת, והגלילה הבלתי נגמרת לא מותירה מקום לעצירה או הרהור ממושך.
אנשים שנולדו לא ממש מזמן ונקלעו לסיטואציה הזאת מבקשים, בהתאם, לקחת צעד אחורה ובעיקר לנסות להבין איפה, אם בכלל, עוד נותר להם מקום להיות הם עצמם. "לכולם יש אותו דגם אייפון כמעט, אבל כשהייתי ילדה היו מוטורולה וסוני אריקסון והיה שם יותר חיבור", מתגעגעת מיה דרוקמן, 26, עורכת ומגישה בכאן 88 וברשת ג' ותקליטנית בזמנה החופשי. "הייתי מדביקה מדבקות על הטלפון שלי והרגשתי שיש לי ייחוד. כיום אנחנו צריכים לחפש משהו שיעשה את ההבדל".
היא מתגעגעת ל"דברים שגדלתי עליהם, אפילו עידן הטאמבלר של 2010, וכל האסתטיקה של בלוגים מוקדמים – כשאנשים היו 'בלוגר' אמיתי ולא 'משפיען'". יש גם געגוע ל"צבע אנושי כמו שהיה במוזיקה שההורים שלי שמעו וגם אני חזרתי אליה, פתאום שירי יורודאנס, אייס אוף בייס, 'האפי ניישן', וגם אדיטים שאנשים עושים בטיקטוק לרגעים או דמויות מסדרות ניינטיז מחזירים אותנו לשם. 'סקס והעיר', 'גוסיפ גירל', 'הסופרנוס', אלה כאלו נכסי צאן ברזל שאתה חייב לראות".
נכון, זה דור שמקבל את הניינטיז לווריד או בבליעה נוחה, בעיקר דרך טיקטוק ורילז ביוטיוב – בצורת רסק של מקטעי שירים, רגעים מסרטים, 20 שניות ממשהו מקרי, אבל אלה מספיקים כדי לתדלק אובססיה ורצון לחפור עוד. ואחרי אוליביה רודריגו בבית הלבן בחליפת שאנל נוסח "קלולס" מ-1995; אחרי שקלטות אודיו צמחו במכירות בארה"ב ביותר מ-200 אחוז ברבעון אחד ב-2025, וטיילור סוויפט ובילי אייליש שיחררו אלבומים חדשים גם על קלטות; אחרי שהסדרה "סיפור אהבה" החזירה למרכז את אסתטיקת הניינטיז של מינימליזם לא מתאמץ, שיער חלק והופעה נקייה נוסח קרולין בסט קנדי; ואחרי ש"טריינספוטינג" – סרט שהוא תרכיז ניינטיז בתוך בקבוק מולוטוב – שוחרר מחדש לבתי הקולנוע והפך גם למיוזיקל בווסט אנד, כבר ברור שהעולם מחפש לחזור לרחם, לתמימות מדומיינת של פחות שליטה ופחות תיעוד. והרחם – בפרט אם אתם דור Z או אלפא או אפילו שרידי מילניאלים – הרחם שלכם, מצד אמא וגם אבא, היה פעיל בעיקר בניינטיז.
× × ×
"כל בן אדם מתגעגע לילדות שלו", מנסה מורדי אלון, לשעבר עיתונאי ומייסד הוצאת הספרים "גלורי" וכיום בעלים של בית המכירות הפומביות "פעם שלישית", להסביר – גם לעצמו – מה עשוי לגרום למישהו "לשלם מאות דולרים לקלף של סופרגול".
אלון חי עכשיו, במידה רבה, על זיהוי נכון של הכמיהה הישראלית החדשה לניינטיז. לא רק של דור ה-Z, אלא גם מי שגדלו אז. "הדור של שנות ה-90, שהם כיום בני 40 פלוס, אוספים את מה שכבר היה לנו וזרקנו – הנה, רק אתמול ישבתי למיין ערימה של קלפי סופרגול, שזה משהו שנולד ב-98'-99' – פעם הייתי רואה בשוק הפשפשים אלבומים כאלה ולא הייתי נוגע בהם, כיום אני מבין שהם מגיעים כבר ל-2,000-3,000 שקל לאלבום, ואני מצטער שלא לקחתי".
מה עוד מחפשים משנות ה-90?
"כמעט כל דבר אלקטרוני: גיים-בוי, פוקימון – שהתחיל ב-95' – וכמובן פוגים. יש פוגים שאני מצליח למכור ב-300 ו-400 דולר. אחד הפוגים הכי נדירים הוא מסדרה של 'הקומדי סטור', שרואים בו איזו דמות של פרופסור מטורף עם איזו מכונה, והכיתובית היא 'מכונה שמגדילה לך את הזין'. ההורים אז גילו את זה ופרצה מחאה, והגיעו המון מכתבי תלונה ליצרנים, והם נאלצו לצנזר ולרטש לגמרי את הפוג, כך שכיום כל המהדורה הראשונה שלו מגיעה למאות דולרים לחתיכה, ומדי פעם מתקשרים אנשים ושואלים: יש לך את הפוג עם 'מגדילה לך את הזין'?
"והייתה גם סדרה יקרה של פוגים – לבנים עם עיגול הולוגרמי באמצע – ויש לזה עכשיו ביקוש היסטרי, בדיוק כמו שבשנה האחרונה יש פריחה מטורפת של קלטות. קלטת של האלבום הראשון של משינה – עם הקופים על העטיפה – יכולה להימכר באלף שקל. רק לפני שנה לא הייתי שם על זה עשרה שקלים".
בהתאם, אלון התחיל למכור מחדש גם שרידים של קלפי "חבורת הזבל" ורואה ברכה בעמלו. "קלף 'נדנדנה' מכרנו ב-2,400 דולר, ואם יש לך 'סקסי תמי' עם גב מקורי, זה סדר גודל של 2,000 דולר". לצידם הוא מוכר יומני נוער של "זבנג" שהוציא בשעתו אורי פינק. "יומן זבנג זה קלאסי, וזה שווה 300-400 דולר כיום, אפילו אם הוא מקושקש ועם הערות מהמורה. אלה חפצים שמספרים סיפור, והם מגדירים את שנות ה-90 יותר מאשר סרטוני 'אמא, מה עשית אז'".
השיא הוא כמובן קלפי "מפציצים 97'", סדרת אספנות הכדורגל שהקדימה את סופרגול והבטיחה למי שימלא אלבום שלם טרקטורון כפרס, "והייתה לזה פריחה מטורפת, אבל אז התברר שיש קלף אחד שאף אחד לא מצליח להשיג – קלף מספר 180, של דמיטרי גורמן מהפועל טייבה, ואנשים הלכו ופוצצו את כל כספי הבר-מצווה על עוד ועוד מעטפות ולא ידעו שהקלף האחרון הזה מעולם לא הודפס – ועד היום מגיעים אליי אספנים עם האלבום ודמעות בעיניים ואומרים: 'האלבום הזה הרס לי את החיים'. הם בני 40 ומדברים כמו בני 13 ומוכנים להציע לי 10,000 שקל תמורת הקלף, ואני אומר להם: 'אין קלף כזה’" (בועז דקל, שהיה המו"ל של "מפציצים 97'", אמר בעבר בראיון ש"הקלף הודפס, וכהוכחה, יש אותו אצלנו בארכיון").
אבל גם אלון יודע שכדי להפליג כל הדרך בחזרה לשנות ה-90, האספנים הנוכחיים נדרשים לעצור בתחנת ההווה. "הם אספני מקלדת – הם כבר לא מסתובבים בשוק הפשפשים ונוברים בערימות, אלא יושבים מול קטלוגים אינטרנטיים או קבוצות פייסבוק כמו 'אספני חלומות ילדות'. הם כבר לא ממששים חפצים".
זה כמובן אירוני במידה שדור שלם משתמש בסמאטרפונים ובאינטרנט כדי לפנטז על עידן מקוון ומחובר פחות ואז מנסה לקנות אותו אונליין, אבל מעטים ילכו רחוק עד כדי הכחדתו בפועל של החיבור הסלולרי הקדוש. אולי דרך הביניים היא זו של יואב מאור, 37, סמנכ"ל קריאייטיב במשרד הפרסום "פרפל", שהעלה פוסט לאחר שרכש לעצמו טלפון נוקיה טיפש כדי להפסיק להישאב לנייד במהלך פגישות וישיבות.
"שמתי לב שכשאני עם האייפון, הפיתוי לבדוק ווטסאפ, לגלול בסושיאל, לחפש משהו באמזון או סתם לבדוק פושים הוא קרב אבוד מראש, וקניתי אותו כי הבנתי שאני רוצה להיות יותר נוכח, יותר לחיות את הרגע", הוא אומר.
מאור צייד את המשרד שלו גם בטלפון חוגה ישן של בזק – "אני מאוד אוהב אותו כי הוא מזכיר לי תמיד את הבית הישן של סבתא" – מקשיב בעיקר למוזיקה ישראלית מהניינטיז, מתגעגע ל"סלוגנים של הניינטיז – שלא היו חזקים מהם – כמו 'הגיע זמן המגאן' ו'הונדה מציתה את הדמיון'" ומגיע לעבודה בניו באלאנס "כמו שהיו לאבא שלי". הוא לא עושה שום דבר מזה בקטע אירוני; מדובר בבחירה, או כמו שהוא מנסח את זה: "אני ברגרסיה. אני רוצה להתחדש בישן".
הוא לא שונה, ברמה הזו, מאוהדי הפועל תל-אביב שמחפשים כיום בנרות אצל הבמאי ירון שילון – סוג של מומחה לענף המאוד מסוים הזה – חולצות מקוריות שבהן שיחקו שחקני הקבוצה בשנות ה-90. "אני מקבל כמה פניות ביום מאנשים שמחפשים לקנות כאלה, והם שואלים: זה אותנטי? שחקנים שיחקו עם זה? כי אם בשנות ה-80 עוד היה ברור שאם יש חולצה היא אמיתית, בניינטיז הגיעו חברות כמו דיאדורה והציפו את השוק. אני יכול להגיד לך אם זו באמת חולצת משחק או לא לפי פרטים קטנים – גודל פונט, סוג טיקט וכאלה – וזו ממש נהייתה תעשייה של אלפי שקלים לפריט".
× × ×
איך נולד געגוע למקום שלא הייתם בו, או – במקרה שהייתם, וכמו שניסחו את זה בשעתם הפט שופ בויז – חיכיתם שנים לעזוב? מספיק להסתכל על הזמן הנוכחי בעולם כדי לשער, גם ללא הרטינה האוטומטית של אנשים מבוגרים על עבר שהיה טוב יותר, שבעבר באמת היה טוב יותר. מספיק להתנסות בשעה של עומר אדם או אודיה או כל משפיענית רשת או פליטת "האח הגדול", כדי לתהות אם לא היה לנו נכון יותר בימי להקות רוקסן ומפזזי "אלנבי 58", ימים שבהם אנשים היו פשוט לוהטים ומוכשרים מבלי שיהיה להם אכפת אם הם כאלה.
"אני רואה את הניצוץ בעיניים של אנשים צעירים שעובדים איתי כשמדברים איתם על שנות ה-90", אומר העורך המוזיקלי ערן ליטוין מהתאגיד. "אני חושב שזה קשור גם לעובדה שהרוק פרח בניינטיז והיום הוא די מת, כי היום ההיפ-הופ והמזרחית והרגאטון שולטים בכיפה. אז אנשים תמיד מתגעגעים למה שאין להם מתחת לידיים, ואם זה מפעם – ובעיקר אם מוציאים את זה מחדש על ויניל, כמו אלבום של איפה הילד – הם נמסים. ואני רואה קהל צעיר ש'וואו, תקליט של המכשפות!' – ואלוהים, למי היה אכפת מזה בזמן אמת מלבד לארבעה אנשים בפלורנטין? ופתאום זה נהיה הדבר. הסיפור הוא להתגעגע למה שלא היית בו".
כמובן שאתם מסתכלים על "דור שחי בסביבה מאוד דיגיטלית, מנוכרת וקרה, והניינטיז מבחינתם זה הדבר האנלוגי הזה של פעם", ליטוין אומר, אבל זה יותר מזה, כנראה. דרוקמן מדברת על "צורך בלהיות ביחד, ביותר חיבור אנושי". היא ערה לקיומם של רייבים ירושלמיים בנוסח שנות ה-90, "יש סצנה יחסית מכובדת, שומעים עליהם מפה לאוזן וגם בווטסאפ, התקליטנים שם מנגנים גם הכמיקל בראדרז ואנדרוורלד, והעניין הוא שכשאתה באירוע כזה ‑ אנשים לפעמים מרגישים שהם חלק ממשהו היסטורי. ומכיוון שאנחנו חיים בעשור שכולו עוד יילמד לבגרויות, יש תחושה שכשאתה יוצא למסיבות כאלה, צריך לחזק את מי שנמצאים שם, כי זה דור שכל המשברים פוקדים אותו והוא נאלץ להתבגר יותר מהר, ולפעמים הוא בפומו על מה שהוא לא הספיק".
בהתאם, נדמה שהכל חוזר – בטח במוזיקה – בתנאי שחל חוק התיישנות בסיסי של שבע שנים לפחות. "דברים ישנים של לורד ולנה דל ריי. מק מילר. דאפט פאנק. אפילו פרנק אושן חזר למרות שעברו רק עשר שנים מאז האלבום הבולט שלו", דרוקמן מעידה.
כך שמעגל החיים התרבותי של טרנד וגעגוע נוסטלגי אליו הולך ומתקצר. הניינטיז הן הקצה הרחוק של הגעגוע, אבל גם גל הרטרוספקטיבות האינטרנטיות ל-2016 שטף כאן רק לפני שנה, כך שאנשים מתגעגעים פתאום לחייהם מלפני עשור בלבד. סוציולוגים ומומחי תרבות ידברו על תקיעות תרבותית, על הקושי של הדור הנוכחי להגדיר את ההווה ולייצר חידוש, והבחירה בפתרון הקל של מילוט להגדרות ויצירות קיימות מהעבר, ועל ההעדפה התאגידית הקבועה למחזר רעיונות ישנים ומוכחים על פני השקעה בגילוי חדשים.
אולי זה נכון, ואלי מדובר בגעגוע עולמי כולל לאיזו אותנטיות שאבדה, ולעשור שבו לא הכל היה תמיד למכירה – למעשה, מכירה נחשבה להתפשרות על מי שאתם. הניינטיז ההן, בואו נודה, הן חצי מדומיינות; הן באמת התקיימו, אבל האותנטיות של הזמן ההוא כללה, לאורך העשור, גם לא מעט הומופוביה, גזענות, סקסיזם והארווי ויינשטיין – דברים שהצליחו להתקיים בהיעדר מנגנון שיימינג פומבי מסודר ומיליוני מצלמות רשת. ובישראל הניינטיז – במובן החלק מעורר הגעגוע שלהן – ממילא התקיימו, כמו שאומר ירון שילון, "אולי במשך כמה שנים בודדות, מסוף מלחמת המפרץ ועד רצח רבין".
כך שהערגה לניינטיז היא בלעדית לחלקים הטובים של העשור, החלקים שבהם לא נדרשתם לשקוע במטלות הדיגיטל הנוכחיות המאוסות כמו להיות בנייד כל הזמן או לצלם עשר תמונות כמעט זהות ואז לעבור עליהן באובססיביות כדי למצוא את האחת הנבחרת. זו ערגה לא לשנות ה-90 כפי שהיו באמת, אלא לסוג של מיתולוגיה שהן מכוננות עכשיו, ובראשה האמונה שהכל היה אז, בפשטות, פשוט יותר. "הניינטיז מבחינתי זה האבטיפוס של הנורמקור – כי ג'ינס וטי-שירט שחורה ונעלי בלרינה שחורות זה הכי נורמקור", אומרת שלי גרוס. "אלה בגדים שאתה יכול לנסוע בהם לכל עשור, בגדים שסבתא שלך לא צריכה שיסבירו לה מהם". או כמו שאומר שילון: "אני למדתי אז ממורי ורבי שלמה ארצי שבסוף, אם תלך עם ג'ינס וטי-שירט שחורה, תמיד תהיה אופנתי".
מותר להניח, לפיכך, שהניינטיז ימשיכו לחזור לנצח, בעיקר כי מבלי שהתכוונו, הן ייצרו מוצרים כמעט נצחיים. עובדה; בסוף מצאתי את הווקמן הצהוב הישן ההוא בארון. טיפה שרוט, לא יותר מדי. עדיין צהוב מאוד. שתי בטריות אצבע, קסטה ישנה פנימה, לחץ על פליי, וזה לגמרי מנגן.
הייתי לוקח אותו איתי לריצה אם רק הייתי מצליח למצוא אוזניות ספוג פשוטות, ואם רק אפשר היה, כמובן, לקבל דרכו שיחות.
חוזרים ובגדול
טכנולוגיה: תקליטי ויניל • קסטות • קלטות DVD • ווקמן • שעוני קסיו אלקטרוניים • מצלמות פילם • גיים בוי • טלפון קווי • ספרים מנייר
אופנה: חולצות בטן • ג'ינס רחב • פאוצ'ים • נעלי ד"ר מרטינס • טופ מודלס • קלווין קליין • חולצות סלוגן • גופיות עם רצועות דקות • סיגריות • אייר מקס
תרבות: "חברים" • "סקס והעיר הגדולה" • "הסופרנוס" • "קלולס" • "טריינספוטינג" • רוקנרול • יורודאנס • בריטפופ • רייבים
אסתטיקה: מינימליזם • נורמקור
