לפני שלושה חודשים הוריד דודו פישר בפעם השנייה - וכנראה גם האחרונה - את המסך על נישואיו לאשתו השנייה, רויטל אליה, מותיר מאחור עשר שנים משותפות שידעו, לצד התרגשות ופרפרים בבטן, גם לא מעט חילוקי דעות. בגיל 74, עייף מהרומנטיקה אך מאושר מבנו הצעיר, שמואל מיכאל (שמייכל) בן העשר, פישר בוחר עכשיו להשקיע את כולו בקריירה שלו.
"חבר טוב שלי אמר לי, 'לו הייתי אתה, הייתי מתאבד כבר מזמן'", הוא אומר. "’לא הייתי יכול להתמודד עם כל התפניות שעברת. התחתנת בפעם הראשונה בגיל צעיר, התגרשת אחרי 40 שנה, התאהבת מעל הראש באישה שצעירה ממך בכמעט 30 שנה, ועכשיו התגרשת ממנה בפעם השנייה'. למזלי יש לי את הקריירה שלי וגם קצת הומור כדי לשרוד את החיים האלה ולהיות אופטימי".
מה המתנה הכי גדולה שקיבלת מהנישואים האלה?
"הרווחתי את הילד שלנו, שמייכל, שהוא נשמה גדולה. יש לו קול פעמונים והוא מופיע איתי בכל העולם. הוא כבר היה באמריקה יותר מ-30 פעם. הוא גם אוהב מאוד תיאטרון. כשהוא היה בן שבע ושיחקתי בהצגה, הוא היה יושב שש ושבע שעות ליד הבמאי, מסתכל ונותן לי הוראות בימוי. אני עובד עכשיו על מחזמר לילדים, 'בגן של דודו', ומאוד מקווה שהוא ישחק שם".
מה גרם לגירושים בפעם השנייה?
"זה פשוט כבר לא עבד. הפערים היו גדולים מדי. רוצה עצה? אל תחפש בנות או בני זוג שצעירים ממך בהרבה שנים. היו כל מיני סיבות שהתחתנו שוב אחרי הפרידה הראשונה, אבל שמייכל היה הסיבה העיקרית. הוא ביקש שנחזור לחיות ביחד ולעבוד ביחד. כשחזרנו לא היה מאושר ממנו, גם אני הייתי אופטימי, אבל זה החזיק מעמד שנה וחצי. רויטל הייתה גם המפיקה שלי. היו דברים שאהבתי שהיא עשתה, והיו דברים שלא. בכללי, ראיתי את הקריירה שלי הולכת למקומות אחרים כמו מחזות זמר, והיא לא".
היום אתם מדברים זה עם זה?
"לא כל כך. יש לנו ילד משותף ואנחנו צריכים לדאוג לו. זה הדבר החשוב בעולם ועל זה נשמור. כל השאר לא משנה".
איך שמייכל הגיב כשהודעת לו שאתם שוב נפרדים?
"זה לא היה קל לו. הוא בכה, איך לא, הוא עדיין ילד".
סיפור האהבה של פישר, חזן בעל שם עולמי, זמר ושחקן אהוב, שהיה אז בתחילת שנות ה-60 לחייו, ורויטל אליה הפתיע רבים. כשהכירו הוא היה נשוי לטובה במשך כמעט 40 שנה ואב לשלושה, והיא גרושה ואם לשלושה, בשנות ה-30 לחייה. "הגעתי לגיל 60, הרגשתי סוג של מחנק", הוא נזכר, "רציתי לעשות דברים אחרים, להתרגש. פתאום הגיעה האהבה המטורפת הזאת, הר הגעש הזה, ולשום דבר לא היה סיכוי לנצח אותה. זה היה גדול מהחיים. וכנראה שזה היה משבר גיל ה-60".
הפרש של 30 שנה זה יתרון או חיסרון בזוגיות?
"גם וגם. רויטל הייתה בחורה צעירה, יפה ומאוד מוכשרת. בשלנית טובה, אמא נהדרת לשלושת הילדים שלה מהנישואים הראשונים, אבל בסופו של דבר זה לא כל כך עבד. המנטליות שלנו שונה, אין מה לעשות. אני למשל כותב סמסים מאוד לאט, והיא כותבת אותם מאוד מהר".
"עם כל הכאב על כל אחד שנהרג ונטבח, זה היה יכול להיות נורא הרבה יותר. הרבה אנשים כאן התפכחו והבינו שבגלל הבטחה אלוקית קרו לנו הרבה ניסים. מה היה קורה אם היו מתקיפים אותנו גם מלבנון, גם מהשטחים, גם מעזה ביחד - מי היה עוצר אותם?"
איך זה להיות בגילך אבא לילד קטן?
"יותר קל מאשר קשה, כי אתה מתייחס אליו כמו אל הנכד שלך, רק שכאן הנכד נשאר איתך. האהבה הגדולה שלי אליו והכיף להיות איתו נותנים לי חיים ומצעירים אותי, כמו שהבמה מצעירה אותי. אני מרגיש צעיר כשאני איתו, למרות שכשאני מסתובב איתו שואלים אותי אם אני הסבא שלו, ואז מה שנשאר לי לעשות זה לחייך. כששואלים את שמייכל, הוא מחייך ואומר בגאווה, 'זה אבא שלי'".
אתה מוצא את עצמך סופר את השנים שעוד נותרו לכם יחד?
"אני לא חושב כמה זמן נשאר לי להיות איתו כי אני באמת לא מרגיש בן 74. אני מרגיש צעיר. אולי זה היה אנוכי כלפי שמייכל להביא אותו לעולם בגיל מבוגר, אבל אמרתי, יש לי אהבה גדולה ואני צריך להשאיר ממנה משהו, להשאיר איזו נשמה בעולם הזה, ואני הכי שמח בעולם שזה קרה.
"כשחברים שאלו אותי, 'אתה לא מתבייש לדחוף בגילך עגלת תינוק?' עניתי להם, 'עדיף שבגילי אדחוף את ההליכון?' קראנו לו שמואל מיכאל, על שמות סבי ואבי. נחום בייטל, האמרגן שלי באותם ימים, נכח בברית ואמר לי, 'שמואל מיכאל זה ביחד שמייכל, ושמייכל ביידיש זה חיוך', והילד הזה הוא באמת חיוך נפלא".
× × ×
הגירושים מטובה, אם שלושת ילדיו הבוגרים, היו ועודם קשים, והגיעו גם לדיונים בבית המשפט. עד היום הם לא מחליפים ביניהם מילה. "טובה נפגעה ממני מאוד, ואני גם יכול להבין אותה", הוא אומר. "גם אני הייתי נפגע. אין בי שום שנאה אליה. אני מכבד אותה, אבל רציתי למצות את החיים. אמרתי, או להתאהב עכשיו בגדול, או אף פעם לא.
"החיים הם לא מחזמר, בטח לא מחזמר שמח. קשה להגיד לאישה שאתה חי איתה 40 שנה, ומביא איתה שלושה ילדים נהדרים, שהאהבה ביניכם נגמרה ושהתאהבת במישהי אחרת, צעירה יותר. ניסיתי לדבר איתה, אבל לא הצלחתי.
"קראתי ספר שכתבה אחות בהוספיס שראיינה הרבה אנשים. 80 אחוז מהתשובות שקיבלה לשאלה מה הם היו עושים אם היו יכולים לחיות את החיים שלהם אחרת, היו 'הייתי משנה הרבה דברים, אבל בעיקר הייתי חי כמו שאני רוצה לחיות, ולא איך שהחברה רוצה שאני אחיה'. אדם, גם אם הוא דתי, צריך לחיות ככה".
איך הילדים שלכם הגיבו על הגירושים?
"היה קשה להם. אף אחד לא רוקד משמחה כשההורים שלו מתגרשים, לא משנה בני כמה הם. אבל הדברים הסתדרו בסופו של דבר. מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן. הזמן עובר ואנשים מתרככים. אנחנו כבר מזמן מדברים אחד עם השני ובקשרים טובים מאוד. אנחנו גם עושים שבתות יחד. שניים מהם גם התגרשו, ככה שהם מבינים מה זה להתגרש.
"במשפחה שלי יש הכל. הבן הגדול שלי, אופיר, בעבר סגן מפקד צוללת, הקים את עמותת ‘אור’, שמטרתה להביא יהודים לנגב וליישב אותו. הוא טבעוני אדוק וכלל לא דתי. אם יש על השולחן בשר, הוא לא יישב לידו. אופיר ממוקם בצד השמאלי של המפה. לירון הוא רב בישיבה, מצביע לבן גביר ומשוכנע שהוא צודק, ושירלי הקטנה דתייה גם היא. למרות הדעות השונות יש ביניהם אהבה מאוד גדולה".
× × ×
גם אחרי יותר מ-50 שנה כסלב מקומי וגם כנציג בתפוצות, פישר עדיין מסרב לצבוע את עצמו בצבעים פוליטיים. "בגלל שהקהל שלי מאוד מגוון ובגלל שיש שנאה גדולה בעם, אני מעדיף לא לדבר על פוליטיקה. השנאה הזאת קורעת אותי מבפנים. אני נוסע בעולם וצריך להסביר מה קורה כאן, וקשה לי. כאדם דתי אני לא מאמין שיהיה לזה פתרון, רק מהשמיים, רק כשיבוא המשיח. הלוואי והייתה לי תשובה איך משנים את המצב".
ובכל זאת, את מי אתה מעריך בפוליטיקה?
"בשנת 1960 ההורים שלי עברו לקריית טבעון, והיה שם רק בית ספר חילוני. המחנך שלי, שמואל בן ארצי, היה אדם יוצא דופן. היו לו שלושה ילדים. הגדול אמציה ישב לידי, וממנו העתקתי את התשובות. אני באתי עם כיפה והילדים היו צוחקים ומציקים לי, ושמואל, שראה אותי בוכה בהפסקה, עודד אותי והציל אותי מציפורניהם. כובע הברט שלי מצא את מקומו בכיס עד שעברתי ללמוד בישיבה. החברות נשארה. לבת של אותו מחנך קוראים שרה נתניהו. את ביבי אני מכיר מאז שהיה שגריר באו"ם. הוא נתן לי לא פעם טרמפים ונשארנו בידידות".
מטבח 7 באוקטובר הוא עדיין מתקשה להתאושש. "זה הרגיש לי כמו שואה", הוא אומר. "לחברים מחו"ל ששאלו אותי על מה שקרה כאן כתבתי שזה יותר גרוע מהשואה כי זה קרה בחצר האחורית שלנו. ששת המיליונים שנהרגו בשואה נטבחו כי לא הייתה לנו מדינה, ולא היה מי שיגן עליהם. פה אנשים שכבו מתחת למרפסות שלהם ובתוך הקקטוסים, וחיכו שמישהו יבוא להציל אותם, אבל אף אחד לא הגיע. היה להם ביטחון במדינה, בממשלה ובצבא, ולמרות הכל זה קרה. פתאום אתה מבין שאין מי שישמור עליך, יציל אותך או יחבוש אותך. ילדים שכבו מתים בזרועות הוריהם, וזה הרבה יותר גרוע כי זה לא קרה בליטא, שם כמעט כל המשפחה שלי נרצחה".
איפה היית באותו יום?
"חזרתי מבית הכנסת ושמעתי על הטבח. הבן הגדול שלי, אופיר, מאוד אוהב ללכת למסיבות כמו הנובה ולפסטיבלים עם מוזיקת טראנס. מיד התקשרתי לשאול איפה הוא כי חשבתי שהוא בנובה. אם הוא היה שם והיה צריך אותי, הייתי נכנס לאוטו ונוסע לעוטף להציל אותו".
כאדם דתי, עלו בך ספקות אחרי היום ההוא?
"עם כל הכאב על כל אחד שנהרג ונטבח, זה היה יכול להיות נורא הרבה יותר. הרבה אנשים כאן התפכחו והבינו שבגלל הבטחה אלוקית קרו לנו הרבה ניסים. מה היה קורה אם היו מתקיפים אותנו גם מלבנון, גם מהשטחים, גם מעזה ביחד – מי היה עוצר אותם? עשרות אלפים היו נהרגים. עם כל הכאב על כל אלה שנהרגו, נרצחו, נטבחו ונשדדו, זה היה נס. שרתי את השיר 'Bring Them Home' הרבה פעמים גם למען החטופים. התפילה שלי הייתה תמיד כדי שיחזרו בשלום הביתה.
"צילמתי סרט באזור שבו הייתה המסיבה בנובה, ולא יכולתי לנשום כשהסתכלתי על התמונות של הבחורים והבחורות המתוקים והיפים שנרצחו שם. אני חושב כל הזמן על ההורים של הילדים האלה ולא יכול להאמין שדבר נורא כזה קרה. לא יודע איך הייתי מתמודד עם דבר כזה".
× × ×
הקריירה של פישר, שהחלה בלהקת הרבנות הצבאית, המריאה כשכיכב במחזמר "עלובי החיים" בתיאטרון הקאמרי לפני 40 שנה, לצד שלומית אהרון, ריקי גל ואבי טולדנו. עכשיו הוא שוב חוזר לתיאטרון הרפרטוארי עם המחזמר "היומן", שכתבה רבקה ברונסטטר על פי רומן מאת ניקולס ספארקס, בהשתתפות גילה אלמגור, רוני דלומי, נועם קלינשטיין ודפנה דקל. זהו סיפור אהבתם של שני אנשים מעולמות שונים, שנפרס על פני חיים שלמים. עיבוד הסיפור לסרט בכיכובם של ריאן גוסלינג ורייצ'ל מקאדמס בשנת 2004 זכה להצלחה קופתית אדירה.
"הבמאי משה קפטן התקשר אליי לפני שבעה חודשים ואמר לי שיש לו תפקיד בשבילי, אבל זה לא יצא משום מה", מספר פישר. "הניהול שלי היה בידיים שלא ראו דברים בצורה שאני ראיתי אותם. בסופו של דבר התקשרתי אליו שבוע לפני תחילת החזרות ושאלתי אותו, 'התפקיד עוד פנוי?' והוא אמר, 'אני מחכה לך'.
"אני לא חושב שיש במאי בארץ מסוגו של קפטן. הוא מורה למשחק ולמוזיקה. היה לי כזה תענוג לשבת בחזרות ולהסתכל עליו עובד. גילה אלמגור היא המתנה השנייה. היא עשתה לי פרופסורה בתולדות התיאטרון בארץ. התנדבתי להביא אותה כל יום לחזרות ולהחזיר אותה הביתה. היה לי פחד ממנה, אבל היא התגלתה כאישה הכי נהדרת והכי מבינה".
הגיל מפריע לך לשיר לפעמים?
"עכשיו חגגתי 50 שנה על הבמה, ועדיין הקול שלי נשמע בסדר. אני לא שר בגבהים ששרתי, אבל הקהל לא באמת מבין את זה. אבל יש הרבה שירים שאני עדיין שר בסולם האוריגינלי. יותר קשה לי ללמוד בעל פה טקסטים. זה לא כמו שהיה פעם, כשלמדתי טקסט תוך יומיים-שלושה. כל בוקר אני מודה לאלוהים, תודה שאני בריא ותודה שאני עוד יכול לשיר. עדיין לא השגתי את כל מה שאני רוצה להשיג בקריירה שלי".
ואיך שומרים על המראה והמשקל בגיל 74? נראה שעברת מהפך.
“ירדתי איזה עשר קילו. היו זמנים ששקלתי 120 קילו, כשהייתי הרבה יותר צעיר, והיום אני שוקל 79-80 קילו. זה נותן לי הרגשה טובה. עם הגיל התיאבון ירד. אני לא אוכל את הכמויות שאכלתי. פעם, אחרי ההופעות, היינו הולכים לשוק התקווה או לכרם התימנים ומורידים סטייקים וכבד אווז. היום, אחרי שעה מסוימת בערב אני כבר לא אוכל. כשיש הופעה אני אוכל רק בבוקר, ואחרי ההופעה, לפני השינה, אני כבר לא רוצה לאכול. אני עולה כל יום בין 20 ל-25 קומות ברגל, כמובן לא במכה אחת. זה טוב לסיבולת לב-ריאה, לא רק למשקל”.
בשנים האחרונות פישר מתחזק גם קריירה מצליחה ככוכב ילדים. "יש לי עכשיו ליין של 20 דיסקים שהקלטתי, 'בגן של דודו'. הרבה אנשים חושבים שזה למגזר הדתי, אבל זה לא מדויק. זה לכל מי שרוצה שהילדים שלו יידעו מה זה ‘שמע ישראל’, לאנשים מסורתיים שרוצים שהילדים שלהם יקבלו מה שהם לא מקבלים בגן. כתבה את זה אורית וגנפלד, וזה מכר מיליונים של עותקים בארץ ובחו"ל.
"פעם הלכתי בירושלים בשבת בבוקר לבית הכנסת. עוצר לידי אוטובוס. כמה אנשים ניגשים אליי ואומרים לי, 'הילדים שלי רואים את הקלטות שלך. אתה הבייביסיטר הכי טוב לילדים שלנו'. אלו היו אנשים לא דתיים. יש לי גם הרבה שירים על אחדות עם ישראל, על חברות ועל אהבה בין אחד לשני. היום בני 30 ו-20, שגדלו על הקלטות שלי, מגדלים גם את הילדים שלהם על השירים האלה. זה הפך לקאלט. הורים לילדים אוטיסטים אמרו לי שלפני שהילדים שלהם אמרו אבא או אמא, הם אמרו דודו. כשאגיע למעלה יהיה לי שתי זכויות לפחות. האחת שנלחמתי לא לעבוד בשבת, למרות הפיתויים לעבוד, והדבר השני זה השירים לילדים".
"הגעתי לגיל 60, הרגשתי סוג של מחנק. רציתי לעשות דברים אחרים, להתרגש. פתאום הגיעה האהבה המטורפת הזאת, הר הגעש הזה, ולשום דבר לא היה סיכוי לנצח אותה. זה היה גדול מהחיים. וכנראה שזה היה משבר גיל"
היו רגעים שחשבת להפסיק להאמין?
"אחרי ההצלחה הגדולה של 'עלובי החיים' רצו אותי מכל מיני מחזות זמר בחו"ל, ולא יכולתי להגיד כן כי לא הסכמתי לשחק בימי שישי, בשבת בצהריים ובחגים. אז המחשבה הזאת בהחלט עברה לי בראש, אבל בסופו של דבר לא עשיתי את זה. אתה חושב אז על סבא שלך והסבא של סבא שלך, שהחזיקו באמונה שלהם בכל תנאי - ואתה מבין שאתה לא יכול".
מה עוד שיכנע אותך?
"כשקמרון מקינטוש, המפיק האגדי, הציע לי לשחק ב'עלובי החיים' בחו"ל ולא יכולתי בגלל שמירת השבת, אמא שלי הציעה שאלך לקבל ברכה מהרבי מלובביץ'. הרבי אחז ביד שלי, הסתכל לי עמוק בעיניים, ואמר לי ביידיש: 'תחזיק חזק ביהדות שלך והכל יהיה בסדר. אל תתבייש להגיד שאתה שומר שבת ואתה יהודי'. איך שנכנסתי למלון, הפקיד בקבלה צעק לי, 'מיסטר פישר, יש לך טלפון'. על הקו היה מקינטוש שהודיע חגיגית שאני יכול לעבוד רק בימי חול, ללא שבתות וחגים".
הפופ האמוני צובר תאוצה בשנים האחרונות. יש זמרים שאתה אוהב במיוחד מהז'אנר?
"אני אוהב את ישי ריבו ואת חנן בן-ארי. היום אין זמר שלא מכניס שיר אמוני. לכל הזמרים המזרחיים יש תמיד שורה אמונית בתוך השיר. יש היום הרבה יותר דרישה לציצית ותפילין אצל הנוער".
מה דעתך על המוזיקה כיום?
"היא אחרת לגמרי ממה שהיה פעם. ההגשה שונה והמלודיה נעלמה. אבל בסדר, זה מה שהצעירים אוהבים, אין מה לעשות. טוב שיש גם מבוגרים שאני יכול לשיר להם".
אילו עוד חלומות אתה רוצה להגשים?
"לשחק בסרטים למשל, לשחק ב'זמר הג'אז'. ויש מחזמר אחד שאני מת לעשות ודיברתי עליו עם קפטן – 'כלוב העליזים'. אני מת לשחק גיי. ראיתי את ההצגה הזאת כמה פעמים, גם בלונדון וגם בניו-יורק".
לא בטוח שהקהל הדתי שלך יאהב לראות אותך משחק גיי.
"כששמעו שאני הולך לעשות את ז'אן ולז'אן ב'עלובי החיים', הדתיים לקחו את זה מאוד קשה. הייתי רק שלהם, כל הלהיטים הכי גדולים היו במגזר החסידי, ופתאום אני עוזב את זה לתיאטרון. בגלל זה היום, כשאני עובד על המופע החדש שלי, אני הולך להכניס לשם את הלהיטים החסידיים שלי. אני רוצה להחזיר את הקהל הזה אליי. הם גם נפגעו כשהתגרשתי מטובה, אבל סלחו לי מאז.
"אז, כששיחקתי ב'עלובי החיים', הייתי בן 36. היום אני פחות מתרגש ממה שאומרים ופחות מתרגש מהביקורות. יש גם אברכים גייז, גם אם חלקם בארון. זה העולם. יש במחזות הזמר מוזיקה מטורפת, שאני משתמש בה בתפילות. היום כל החזנים שרים בתפילות מוזיקה של ברודוויי. כל מה שאתה רוצה היום נמצא בתפילות. פעם התפילות היו בכי ונהי, והיום אתה צריך לרגש".
עם מי עוד היית רוצה לשתף פעולה?
"הלוואי והייתי יכול לשתף פעולה עם אלביס פרסלי. אני מעריץ מטורף שלו. גם חנן בן-ארי הוא עוד חלום שלי. אני בטוח שגם הוא גדל על 'בגן של דודו'. אין איש במגזר שלא גדל עליו'".
תתחתן שוב?
"לא מאמין, הספיק לי. כרגע אני מרגיש שמיציתי את החוויה הזאת, אבל מי יודע מה יהיה בעוד שנה".
