ביום הזיכרון האחרון, בטקס של ישראלים וישראליות בלרנקה, פאולה רוזנברג הבינה משהו על המהגר הישראלי החדש. זה שפעם היו קוראים לו "יורד", והיום מעדיפים את המינוח "רילוקיישן". "300 ישראלים בערך ישבו בטקס״, היא משחזרת, ״למעלה מ-50 אחוזים מהם איבדו אח, אחות, אמא, אבא. כששמעתי את הסיפורים שלהם זה גרם לי ברגע הראשון להתכווץ ולהגיד ׳אוקיי, להם אולי כן יש זכות לגור במקום אחר כי הם איבדו את היקר להם מכל. ואיזה זכות יש לי לעזוב? ואז אמרתי שלי יש כאב מסוג אחר".
איזה?
"הרי מהגרים זה כל מני אנשים. כאלה שהיגרו כי הם לא הצליחו להתפרנס יותר בארץ, בגלל פוסט-טראומה, כאלה שהרגישו שהמדינה עשתה להם עוול והחליטו לחפש את עצמם במקום אחר. מה שמשותף לכל המהגרים, וזה התחדד לי בטקס הזה, זה שסף הכאב הכריע אותם. אותנו. אתם יכולים לקרוא לנו ׳נמושות׳, אתם יכולים לקרוא לנו ׳פריבילגים׳, אבל זה רק משרת את האמירה הפאשיסטית של ׳האזרחים פחות חשובים׳, את הנרטיב הזה של מדינה שלא מנסה לייצר לנו וול-בינג, שאומרת לנו שחולשה זה משהו לצחוק עליו. את יודעת, ראיתי שבטקס הממלכתי בארץ המנחה מגי טביבי ציטטה את לוסי די ז״ל, ואמרה ׳עדיף למות בארץ מאשר לחיות מחוצה לה׳. מישהי כתבה בפייסבוק ׳תגידו את זה לאח שלי שאיבד את הבן שלו, הוא היה ממש רוצה שהבן שלו יהיה עכשיו ברילוקיישן ולא מתחת לאדמה׳".
כואב.
"פגשתי בלרנקה מישהו שסיפר לי שסבתא שלו איבדה בן ביום כיפור ונכד ב-7 באוקטובר, ואז אמרה למשפחה, ׳אנחנו שילמנו את המס, אף אחד במשפחה הזו יותר לא מסכן את עצמו ומקריב את עצמו׳. רובם עזבו את ישראל אחרי זה. אז את באה לבן אדם כזה ואומרת לו ׳בוגד׳? באיזה מקום אומרים שמי שעוזב את המדינה הוא בוגד? במקום שבו צריכים אותך, במקום שבו המדינה היא כבר לא אמצעי להגן על האזרח, אלא האזרח הוא כלי לשימוש השלטון. ולכן אני רוצה לפנות לכל מי שידו קלה על המקלדת ולהגיד - אנחנו אף פעם לא יודעים מה הסיפור מאחורי החיים של אף אחד ואיזה מאבקים הוא עובר. מסיפורים שאני שומעת פה, ההגירה מישראל היא לא הגירה של לוקסוס אלא הגירה של צורך. צורך כלכלי, צורך נפשי, צורך משפחתי. ולהודות בזה, עד כמה שזה קשה, יהיה גם להודות שלא הכל נפלא פה״.
× × ×
פאולה רוזנברג מעולם לא טענה שהכל נפלא פה. אשת התקשורת שהיטיבה להכניס בתוכניתה ׳פאולה וליאון׳ ביקורת חברתית בין אייטמים רכים למתכוני בריאות, שלא חסכה מהממשלה את מורת רוחה מתוך הכיסא הקבוע והחמים של קשת 12, שהפכה את המענה לטוקבקיסטים הרעילים לספורט אולימפי - הרגישה לפני שנתיים וחצי שאינה יכולה עוד. ב-6 באוקטובר 2023 סיימה לסדר דירה להשקעה בלרנקה, קפריסין. יממה אחר כך כבר הבינה שמי שיאכלסו אותה לא יהיו תיירים מזדמנים של האייר בי אנד בי. ״לא תיארתי לעצמי שאנחנו נגור שם, שאני תולה תמונות ומסדרת מזלגות במגירה עבורנו״, היא מספרת בדמעות בביקור קצר בארץ.
שעת טיסה מפרידה בין לרנקה לתל-אביב. כמו פקק ישראלי ממוצע בדרך לעבודה. אבל עבור הלב זו קפיצה גדולה בהרבה. אולי כי הגלגלים שהניעו את הנסיעה של משפחת רוזנברג בכיוון אחד לנתב״ג החלו לזוז לפני אותה שבת ארורה. ״ההחלטה נפלה לאט-לאט ולא בבת אחת״, היא מספרת, ״היה ערב אחד שחזרתי מאחת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. מזיעה, כבר הלכתי עם שני דגלים. ושילה, הבכורה שלי, שהיתה אז בת 15 וחצי, שאלה ׳אמא, ומה אם המאבק לא יצליח?׳ אמרתי לה, ׳מה זאת אומרת? ברור שהוא יצליח׳. והיא אומרת לי, ׳אבל מה אם לא? את חושבת שתצליחי לגדל ילדה חילונית, פמיניסטית וליברלית במדינה הזו אם לא תצליחו במאבק? את לימדת אותי שמי שלא מכין תוכנית מגירה ואומר שהוא בטוח יצליח זה כי הוא מדחיק׳״.
נשמעת כמו הבת שלך.
״כן. עד היום ארבל (הבת השנייה של פאולה וליאון, ר״א) מסתלבטת עליה, אומרת לה, ׳את יודעת שזו אשמתך שאנחנו גרים כאן׳. אבל כן, היא ראתה בליינד ספוט שלי. אמרתי לה, ׳תני לי לחשוב על זה׳. ואז הערתי את ליאון ואמרתי לו, ׳שילה שאלה אותי מה הפלאן בי שלנו ואין לנו פלאן בי׳. בבוקר פתחנו קבוצת ווטסאפ שקוראים לה ׳פלאן בי׳ עם זוג חברים שמבינים בכלכלה ונדל״ן, התייעצנו עם כמה אנשים, ואחרי שעשינו כמה הערכות הבנו שהתוכנית היא למכור את הדירה בהוד-השרון ולקנות דירות בקפריסין. גילינו שבקפריסין אם קונים דירות בצורה מסוימת, אפשר להשיג תושבות. בחודש מרץ 2023 כבר מכרנו את הדירה שלנו בהוד-השרון ובאפריל קנינו את הדירה הראשונה שלנו בקפריסין״.
זריזים.
״כן. חלק מחבריי הגדירו את זה כ׳פאולה בהיסטריה׳״.
היית בהיסטריה?
״הפסיכולוגית שלי טוענת שאני ממש לא נכנסת להיסטריה, כי מי שנכנס להיסטריה לא מכין תכנית פעולה. כל פעם שהייתי אומרת לבנות שלי ׳אני חרדתית׳ היא אמרה לי, ׳אני מסרבת שתגידי שאת חרדתית, כי אז הן יקבלו מושג לא נכון על חרדתיות. בן אדם שרואה סכנה אפשרית ומכין תוכנית פעולה הוא לא חרדתי. יכול להיות שהוא יותר פסימי׳״.
ועדיין לא שקלתם באמת לעזוב.
״לא. זה היה מתוך רצון להיות אקטיבית. ליאון ואני הבנו שהמצב הכלכלי בישראל יהיה פחות טוב כמו בכל מדינה שעברה הפיכה משטרית, ואמרנו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר ללא פרנסה, כשני אנשים עצמאים שתלויים בעולם הבידור. קראתי לזה רילוקיישן כלכלי. בחודשים שבאו לאחר מכן ראינו שהמצב מחריף והבנו שאנחנו צריכים פלאן בי למקרה שלא נוכל לגור בישראל, כי מבחינתי לא בכל מחיר אני נצמדת לאדמה״.
ומה קרה משם?
״ב-4 באוקטובר טסתי ללרנקה עם חברה לרהט את הדירה. רביעי, חמישי, שישי תקתקנו את הדירה, ובשבת תיכננו לעשות פאן. ואז בשבת בבוקר אני מתעוררת מאזעקות מהטלפון. אני מתקשרת לליאון בארץ ומעירה אותו, הם לא התעוררו, והוא אומר לי, ׳אולי זה ניסוי צופרים׳. באיזשהו שלב הוא מתקשר אליי בהיסטריה, מספר לי שחברה של אחת הבנות שישנה אצלנו קיבלה טלפון מאמא שלה שסבתא שלה נרצחה. ואז אנחנו מקבלים את הידיעה שלא מוצאים את דור חנן שפיר, עורך הפודקאסט שלנו, ואת זוגתו. אחר כך גילינו שהם נרצחו. ואז שילה מתקשרת אליי בצרחות של בכי. היא הייתה בקיץ במחנה של הנוער העובד והלומד עם נוער משדרות ומבארי. כל החופש הגדול הם בילו יחד. והיא צועקת לי, ׳כל החברים שלי מעלים תמונות שהם בתוך הממ"ד והבתים שלהם נשרפים! תתקשרי למישהו אמא!׳ ואז היא התקשרה וסיפרה לי שאחד החברים שלה נרצח. הקול שיצא לה מהפה זה לא קול ששמעתי בחיים. הבנתי שאני צריכה לטפל בהן עכשיו. אמרתי לליאון, 'הן עולות על מטוס לפה'. בחצות הן כבר היו איתי בלרנקה״.
ואז הבנת שאת לא חוזרת לארץ?
״בדיעבד יכול להיות. והיה עוד דבר, וזה שארבל גם הייתה בנוער העובד שנה מתחת לשילה. הטי"תניקים רצו לעשות את מה שיו"דניקים עשו בחופש הגדול: קמפינג בחוף זיקים. כשהחבר׳ה של שילה תיכננו את זה בחופש כתבתי בקבוצת ווטסאפ של הקמפינג ׳זה ילדים לבד באזור שקרוב לגבול, אולי צריך במקום עם אבטחה?׳ אמרו לי, ׳מה כבר יקרה?׳ כתבתי ׳אולי מחבל פתאום?׳ ואז ההורים הריצו עליי דחקות, שוב ׳פאולה היסטרית׳. ואז הם נסעו, ומה ההורים אמרו לי אחר כך? ׳רואה? לא קרה כלום׳. אז גם השכבה של ארבל רצתה. ומתי הם יעשו את הקמפינג בזיקים? בשמחת תורה. ואי-אפשר להגיד להם לא כי היו"דניקים כבר נסעו, ועובדה שהכל היה בסדר, ואפילו לי, הנודניקית, לא היו לי את כוחות הנפש להילחם מול ארבל שוב. והייתי בסטרס, וידעתי שאני טסה, וידעתי שהילדה שלי נוסעת למקום שאני לא מרגישה שבטוח בו. תודה לאלוהי הכסף שבהוד-השרון גרים הרבה ילדים טחונים, שברגע האחרון ההורים סגרו טיסה לכל המשפחה ונשארו רק שישה ילדים שנשארו בארץ והחליטו לבטל״.
אז היא הייתה אמורה להיות בקמפינג בחוף זיקים ב-7 באוקטובר.
״כן. פתאום הבנתי שגם לי, שנזהרת ושלא מפחדת לכתוב להורים, יש רגעים שאני כבר מתעייפת, הרי את לא יכולה להיות נודניקית כל הזמן. ומשהו שהוא עכשיו ריפוי והחלמה בשבילי בחיים בקפריסין זה שאני כבר לא ׳האמא ההיסטרית׳. כשהן יוצאות בערב עד מאוחר וצריך לקחת מונית ויש כאלה ששותים אלכוהול אז אני עושה להן את השיחה, אבל אני לא היסטרית, ההיסטריה בארץ נבעה מעודף דברים. העובדה שיש גם סכנות של גיל התבגרות, גם סכנות נהיגה, גם אלכוהול וגם סכנות פיגועים, זה היה בשבילי יותר מדי. עשיתי ריקליימינג להורות שלי, שהיא לא הורות היסטרית, היא הורות מודעת, הורות זהירה, הורות מאוד בדיטיילס. פה אין דבר כזה ׳יהיה בסדר׳. את מתקשרת לבית ספר לשאול שאלות על הטיול השנתי ועל כל דבר יש תשובה. כאן אני לא חייבת להיות מגניבה בתור אמא בכל מה שקשור לבטיחות של הבנות שלי״.
"הבנתי שאני לא אוכל להביא את העולם הזה שנקרא פאולה וליאון למסך כל עוד יש חטופים, כל עוד יש מלחמה. לא ראיתי את עצמי מראיינת הורה שהילד שלו נפל אתמול והוא צריך להגיע להתראיין על כדורי הרגעה. ליאון היה די בהלם כי אמרתי לו, ׳תקשיב, גם אם התוכנית תחזור אני לא חושבת שאני אוכל לחזור׳"
המסמר האחרון בארון ההגירה היה הורדת התוכנית ׳פאולה וליאון׳ מהמסך לטובת משדרי החדשות של מלחמת ׳חרבות ברזל׳. גם את המסמר הזה התחילה רוזנברג להרגיש הרבה לפני שהוא ננעץ. ״זה קרה בהדרגה״, היא מודה; ״בהתחלה אומרים ׳מחר אין תוכנית׳ ולמחרת גם, ואז זה הפך ל׳נדבר שבוע הבא ונראה מה קורה׳. כבר בסוף נובמבר הבנתי שאנחנו באירוע אחר. אמרתי לליאון ׳החטופים לא יחזרו. המלחמה לא תסתיים. ביבי לא יירד מהשלטון׳. ואמרתי לו שאני לא אצליח לחזור לשדר בטלוויזיה״.
למה?
״כי אני לא יכולה לשבת באולפן כשיש מעליי את הכותרת ׳יחד ננצח׳. הכותרת הזאת בעייתית מבחינתי כי זה שימוש מניפולטיבי. זה ההמשך של ׳אחים אנחנו אז אל תתלוננו על זה שאנחנו עושים לכם אביוז׳. לא יכולתי להיות חלק מהנרטיב הזה. המטרה שלי בתוכנית הייתה להביא את העוגן האנושי במדינה מיליטנטית שבה סמלי הסטטוס הם כסף, מעמד צבאי ודברים כאלה, והרגשתי שהצלחתי לייצר בה עולם שבו מה שחשוב זה שכל אישה תמצא את הג'ינס במידה שלה בחנות, עולם שבו אנחנו יכולים מאוד להתרגז מזה שבחורה עלתה לאוטובוס והנהג ביקש ממנה להתכסות. כלומר לקחת את הרגעים השוליים של מהדורות החדשות ולהגיד - גם זה חשוב. את יודעת משהו? אייטם שבו אנחנו מלמדים איך לסדר את המזווה זה מבחינתי מרד. אני לא עושה דווקא למישהו אחר, אבל אני רוצה שגם לי יהיה נוח. ואני אגב מבינה בכלכלה, מבינה בנדל״ן, מבינה גם בצבא. אבל אני מסרבת להיררכיה הזאת של החשיבות. מעניין אותי להבין באסטרטגיה צבאית לא פחות משמעניין אותי לקבל מתכון מעולה שבו קציצות הטופו שלי לא מתפרקות״.
והבנת שהתוכנית כפי שאהבת אותה הסתיימה?
״הבנתי שאני לא אוכל להביא את העולם הזה שנקרא פאולה וליאון למסך כל עוד יש חטופים, כל עוד יש מלחמה. לא ראיתי את עצמי מראיינת הורה שהילד שלו נפל אתמול והוא צריך להגיע להתראיין על כדורי הרגעה. ליאון היה די בהלם כי אמרתי לו, ׳תקשיב, גם אם התוכנית תחזור אני לא חושבת שאני אוכל לחזור׳. ואז בסוף דצמבר 2023 הייתה לנו שיחה בקשת. הם אמרו לנו שהפורמט משתנה לפורמט שהוא פחות קבוע. שאנחנו נצטרך להיות יותר גמישים. הבנתי שזה כבר לא משרת אותי. התמהיל הזה של חוסר היכולת שלי לשדר מבחינת מצפון, חוסר היתכנות כלכלית, כי עם פורמט חלקי אי-אפשר לסגור את החודש, לצד העובדה שכבר היינו בקפריסין - עזרו לי להחליט שנשארים בקפריסין. אחרי חודשיים גם הפסקתי לכתוב את הטור ב׳ישראל היום׳. הרגשתי שזה פחות מתאים״.
יש בזה ויתור על מרכיבים באישיות שלך כצרכנית אקטואליה, אישה שאומרת את דעתה, אשת תקשורת שמשפיעה על השיח.
״נכון. הגירה או רילוקיישן, תשתמשי באיזו מילה שאת רוצה, זו חוויית פרידה. בחוויה שלי זה לא היה לבחור במשהו חדש אלא להתרחק ממשהו שפוגע בי. וזה לא דבר סטטי, זה דינמי. אני לא כותבת טור בעיתון אבל אני מביעה את דעתי ברשת. אני לא אתן לשלטון הנוכחי לקחת ממני לא את האהבה שלי לישראל ולא את הפטריוטיות שלי״.
ואז כותבים לך לסתום כי את לא גרה בישראל.
״יש כל הזמן אנשים שכותבים לי, ׳למה את לא סותמת, עשית החלטה, עזבת׳. ואני אומרת - ייקח עוד הרבה שנים עד שיוכלו לקחת ממני את המניות שיש לי בישראל. אני עדיין אזרחית ישראל, יש לי חובות לישראל, ולמי שיש חובות יש גם זכויות במדינה דמוקרטית. לאורך כל ההיסטוריה יש מדינות שיש להן גולים ומהגרים. חברות שלי שצריכות להיות עם שלושה ילדים בבית בזמן מלחמה, בלי שהן מקבלות מענק מהמדינה על זה שהן עצמאיות, לא יכולות עכשיו להסתכל במקרו על מה שקורה. אני הקול של האנשים שכרגע כורעים תחת הנטל וחושבים כמוני, ולא יכולים להתבטא כי הם צריכים לעשות מלא פעולות של היום-יום כדי לשרוד בתוך ישראל. הם כותבים לי ׳תודה שאת מנסחת את הקול שלי׳. עזבתי כי הרגשתי שהערכים שכרגע מנהלים את המדינה לא מאפשרים לי להמשיך לחיות פה. אבל האם זה אומר שהפסיק להיות אכפת לי? היום בעידן הדיגיטלי יש המון דרכים להיות פטריוט. אני, פאולה רוזנברג, אזרחית ישראל, חיה בלרנקה. מאוד מאמינה במודל של מדינת ישראל כפי שהיה לפני שגורמים קיצוניים השתלטו על השלטון".
לא רק את הטוקבקיסטים הרגזת. העיתונאי עמית סגל הגיש נגדך תביעת לשון הרע על תגובה שכתבת לו בפייסבוק כשטענת שהפר צו איסור פרסום כשפירסם מידע מחקירה מסווגת.
״בגלל שזה כרגע נמצא בהליכים משפטיים אני מעדיפה שהאמת תצא לאור בבית המשפט".
סגל התייחס ברשת לפרשה ביטחונית שבמסגרתה נעצר איש השב״כ אשר על פי החשד העביר לו מידע סודי. הוא כתב ׳לראש השב״כ רונן בר והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מארה יש כלים לצוד את מי שחשף את ערוותם. כשאין מקורות, קשה לאתר אותם׳. את ענית לו, בין היתר, ש׳הניסיון להציג את הסיפור כפשוט מאוד הוא לא עיתונות – הוא תעמולה במסווה של דיווח׳.
״כל מה שכתבתי זה שההדלפה נעשתה בעיתוי שמשרת צד אחד של המפה הפוליטית, ולכן זו תעמולה במסווה של דיווח, אוקיי? מבחינתי זו תעמולה. זו דעתי. אולי בטעות יצא לו שזה משרת את המחנה הזה, ובדרך כלל הוא נורא אובייקטיבי״.
ועכשיו הוא תובע אותך על 75 אלף שקלים.
"הייתה התנהלות שלמה שאשמח לדבר עליה, אבל אני רוצה שיהיה לי ביד את פסק הדין אחרי שנסיים עם ההליך המשפטי. אבל בגדול אני לא רואה את התביעה של סגל כתביעה אישית. הוא רוצה להראות שמי שמעז להגיב חוטף, ככה שיפחדו להגיב״.
לא נלחצת?
״מאוד נלחצתי, אבל אני לא אפעל מתוך פחד ולא אוותר על הזכויות שלי ועל האמת רק כי עומד מולי גבר חזק ממני. המצב כרגע במדינת ישראל הוא שמי שמשרת את השלטון מקבל יותר כוח, אבל אפשר להתנגד. הייתי מוותרת על כל התענוג הזה שעולה לי כסף כשאין לי את האמצעים של סגל, אבל אני רגועה. נחכה לקביעת בית המשפט ואז אשמח לשתף בפומבי את פסק הדין״.
מעמית סגל נמסר בתגובה: "כל מה שנדרש מהיורדת פאולה רוזנברג היה לא לשקר, או לחלופין למחוק ולהתנצל. חבל שבחרה כל פעם באפשרות הגרועה יותר".
"יש כל הזמן אנשים שכותבים לי, ׳למה את לא סותמת, עשית החלטה, עזבת׳. ואני אומרת - ייקח עוד הרבה שנים עד שיוכלו לקחת ממני את המניות שיש לי בישראל. אני עדיין אזרחית, יש לי חובות לישראל, ולמי שיש חובות יש גם זכויות. אני הקול של האנשים שכרגע כורעים תחת הנטל וחושבים כמוני, ולא יכולים להתבטא"
בגלגול הנוכחי רוזנברג, 49, היא יזמית. בשנתיים וחצי האחרונות הקימה קהילת נשים בלרנקה (״80 ישראליות שפעם בחודש נפגשות, עושות ארוחה, שומעות הרצאות ועושות ערבי שיח״) ובנתה את מיזם THE BRIDGE שבו היא מלמדת באופן פרטני או קבוצתי איך לעבוד נכון עם הבינה המלאכותית. ״לאנשים בהקשר הזה יש שלושה כאבים״, היא מסבירה, ״אחד, הם לא יודעים להשתמש בזה. שני, אם הם כבר לומדים להשתמש בזה הם מקבלים תוצאה גנרית. והדבר השלישי זה שהם לא עושים מול הבינה אפיון זהות. אם את לא יודעת מה הזהות שלך כשאת באה להיעזר בבינה, אז היא כבר לא האסיסטנטית שלך, היא כבר מחליטה בשבילך מי את ומה את הולכת לעשות״.
"יש כל הזמן אנשים שכותבים לי, ׳למה את לא סותמת, עשית החלטה, עזבת׳. ואני אומרת - ייקח עוד הרבה שנים עד שיוכלו לקחת ממני את המניות שיש לי בישראל. אני עדיין אזרחית, יש לי חובות לישראל, ולמי שיש חובות יש גם זכויות. אני הקול של האנשים שכרגע כורעים תחת הנטל וחושבים כמוני, ולא יכולים להתבטא"
אז מה קורה בקורס?
״יש מתודה שפיתחתי של הפרוטוקול שצריך למלא לפני כדי לא לעבוד קשה. זה כמובן לא בשביל לשאול את ה-AI מה המסעדה הכי טובה. זה בשביל שאת למשל תוכלי להיעזר בה כדי להפוך טקסט לראיון. זה להפוך אותה לעוזרת מאוד-מאוד טובה ולהימנע מהפאלטות שלה, שהיום במחקרים קוראים לזה ׳סחף זהות׳״.
הצלחת לתרגם את זה גם לפרנסה?
״כן. עכשיו סגרתי עם חברה ישראלית שרוצה שאעשה הכשרה לכל העובדים, כי היא מבינה שהבינה המלאכותית כבר נכנסה לתוך העבודה וכל אחד עובד בדרך שלו, ואז יש המון טעויות. צריך ללמוד לעבוד איתה ככה שהקול שלך, הזהות שלך, נשארים. לא כמו הטקסטים הגנריים האלה שאת רואה בפייסבוק ומבינה שהצ׳אט כתב״.
ואיך נראה היום-יום שלך? בנית לעצמך חיי חברה?
״בהתחלה הייתי נורא קשוחה עם עצמי ואמרתי, אוקיי, החלטת להגר, את צריכה חברות באנגלית, להסתדר עם כמו חברות בעברית וליהנות מסרטים באנגלית. ואז הבנתי שוואלה, מי קבע שזה כזה קיצוני? אז יש לי חברות ישראליות, קפריסאיות, גרמניות, ספרדיות, יש לשילה חברה טובה איראנית שאמא שלה איתי בפילאטיס והיא אישה מהממת״.
ואיך את מגיעה לשיעור פילאטיס עם האמא האיראנית בזמן המלחמה בין ישראל לאיראן?
״דיברנו. שאלתי אותה מה שלום המשפחה שלה, היא אמרה שהיא מקווה שכולם בסדר כי לא הייתה שם תקשורת. שמעי, הזהות הישראלית משאירה אותך דרוכה לאיך יגיבו אלייך. את גם מודעת לזה שאת אורחת של מקום אחר״.
מרגישה אנטישמיות?
״ברור שהזהות היהודית שמה אותנו במקום מורכב. להגיד לך שאני מרגישה את זה שם ביום-יום שלי? לא, להפך. יש פה אפס סובלנות לגזענות. תחושת הרדיפה שהייתה לי בישראל כפמיניסטית חילונית ליברלית שמתנגדת למהפכה המשפטית זה כלום לעומת מבט עקום של מישהי שכשאני אומרת שאני מישראל אומרת לי ׳אני לא אוהבת את מה שאתם עושים׳״.
מה את עונה לה?
״שאני לא מסכימה עם השלטון שלי כמו שאני לא מסכימה עם אנשים שיוצאים נגד ישראל בלי להבין את המורכבות״.
ומה הרילוקיישן עשה לזוגיות שלך ושל ליאון? פתאום אתם לא עובדים יחד.
״להפסיק לעבוד יחד זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות בנקודה הזאת לשנינו. כרגע כל אחד לגמרי בעסק שלו. ליאון יועץ ומלווה השקעות נדל״ן בקפריסין. אנחנו 22 שנה ביחד. אם הייתי פוגשת היום את שני הצעירים המגניבים והחמודים שהכירו, ליאון בן ה-31 וחצי ופאולה בת ה-27, הייתי מחבקת אותם חזק ואומרת ׳שיהיה לכם בהצלחה׳ מה שנקרא. היום אני יכולה להגיד שלשמחתי הצלחנו להרוס מהיסוד את כל התשתיות העקומות שהיו לנו לאורך השנים. מה שנקרא הניצחון המוחלט. זה לקח המון זמן ואני חושבת שאני יכולה להגיד רק עכשיו שהפכנו להיות זוג רגיל״.
וואלה.
״כן. לא היינו אף פעם זוג כזה. היו לכל אחד מאיתנו פצעי ילדות מאוד מורכבים שגרמו לדינמיקה מאוד לא בריאה ושאי-אפשר להאשים בזה רק את הטלוויזיה. זו הייתה דינמיקה מאוד מתעתעת בגלל שאנחנו מאוד אוהבים ומאוד קרובים ומאוד חברים. אבל היו דינמיקות שאני לא רוצה לאחל לאף אחד, שונות לגמרי ממה שהצופה על המסך יכול לחשוב. היו הרבה מקומות שבהם אני הייתי הצד המרצה אבל לא ידעתי שאני הצד המרצה, כי גדלתי בבית שבו האישה אמורה לרצות, זה לא היה נקרא ריצוי אלא להיות אישה. ועשיתי שינוי שלא היה יכול לקרות כל עוד היינו יחד בתוכנית כי לא הייתה נפרדות. לא היה זמן להתבונן, היינו צריכים ׳להופיע׳״.
אני חושבת שהציבור לא יודע דבר מאוד חשוב: כמעט היית פאולה גוסלינג לפני שהפכת לפאולה רוזנברג.
(צוחקת): ״בחלומות שלי. ריאן גוסלינג היה חבר של ליאון ושלי, נפגשנו הרבה. ליאון היה אומר שהיה לו קראש עליי. הכרנו דרך חבר של ליאון, הוא הגיע לפה כמה פעמים והיינו מסתובבים יחד. הפעם הראשונה הייתה בסילבסטר 2004, ואז כל שנה אחר כך. ב-2005 הוא בא אלינו הביתה ושאל אותי אם אני יוצאת איתם למועדון. אמרתי לו שאני הולכת עם חבר׳ה מלימודי המשפטים לעשות מדורה בים. הוא אמר ׳אני אבוא איתך׳. התקשרתי לחבר שלנו אליאב, שבא לאסוף אותנו עם סובארו ג׳אנטי 85 חבוטה. אמרתי לו, ׳תקשיב, חבר שלנו מארצות-הברית ריאן מצטרף׳. לימים כשהוא מכר את הרכב הוא שאל אותי אם אפשר לכתוב ׳ריאן גוסלינג נסע בו׳״.
ומה ענית?
״שברור שכן. שמעי, הוא מאוד אהב לשוחח איתי על החיים, סיפר לי על כל הפרידה מסנדרה בולוק. יום אחד הייתה לנו שיחת נפש באיזה מועדון, ובאיזשהו שלב ליאון בא ואמר ׳מה קורה? אתם פה כבר שעות׳. ב-2007 כשהייתי בהיריון ישבנו איתו ב׳כרמלה בנחלה׳ (לשעבר מסעדה בנחלת בנימין, ר״א) והוא אמר לי, ׳את ההריונית הכי יפה שראיתי׳. ואז ליאון מסתכל עליו ואומר לו, ׳יס, שי איז פרייגננט׳״.
אתם בקשר היום?
״לא. אני לא בטוחה שהוא זוכר אותי״.
בואי נתקשר אליו! בווידיאו!
״זה היה לפני עידן הווטסאפ, אין לי את המספר שלו. אבל אם מישהו בקשר איתו ויכול לשאול אותו אם הוא זוכר אותנו, אותי ואת ליאון, אני אשמח. כאילו פחות אכפת לי אם הוא זוכר את ליאון, יותר חשוב לי אם הוא זוכר אותי״.
