התפוז המכני / הסיפור הנורא על הצעיר החייכני מהפיצרייה, ימנו בנימין זלקה ז"ל, ועל חבורת הנערים שרצחה אותו בגלל ספריי זיעזע את אמות הסיפים של המדינה. השאלה כמה זמן ייקח לנו עד שנשכח את הזדעזעותנו. הרצח הזה הזכיר את הספר רווי האלימות בשם "התפוז המכני", שנכתב בעקבות שוד אלים שעברה אשתו ההריונית של הסופר אנתוני ברג'ס על ידי חבורה של חיילים אמריקאים. הסרט/ספר האלים טילטל את עולמנו אז בנעורים.
ייתכן שיש פה פרשנות צדקנית קיצונית לכל הנעשה סביבנו. זו הרי מדינת מלחמה. וקשה לנו, ואנחנו וילדינו בטראומה נפשית, והדיבור ה"מרשה לעצמו" בכנסת, ברשתות וברחוב אלים. "והלוא הרוב לא ככה", יאמרו המצטדקים. אבל זו הטעיה. אם אתה עובר בלילה במקומות מסוימים שיש בהם עודף נעורים אתה משקשק. הנערים החדשים נמצאים במקום "תרנגולי אגואיסטי", על מבט מיותר שולפים סכין, יורים, מכניסים מכות. מסתובבים ומחפשים למי להביא מכה בפרצוף ואז להרוג אותו.
לאן הולכים מכאן? מצד אחד, ילדים תמימים ונהדרים שוכבים בצפון ומגוננים על עצמם כשכטב"מי נפץ מרחפים מעל ראשיהם, ומצד שני, מה שנקרא באחד הסרטים הישנים "רציחות קטנות" הופך באירועים האחרונים ל"רציחות גדולות".
הוא היה הרצליאני / אני מכיר חבד"ניק מקסים ששמו הרצל. איש טוב, נשמה. מעולם לא שאלתי אותו איך הגיעו הוריו לתת לו ת'שם החילוני הזה של מי שנולד ב-1860 בבודפשט (166 שנה), שכתב את המדריך למדינה ("ארץ ישנה-חדשה", "אלטנוילנד"), שדיבר על מדינת מדע ותרבות (לימודי ליבה). אמנם הוא לא חשב שנזדקק לצבא ואמנם הלך לעולמו כולה בגיל 44 – כמשפטן, עיתונאי לוחם וחוזה – אבל השפעתו הייתה אדירה. יום הרצל חל השבוע, י' באייר.
את כל השאלות "לאן פנינו" בנוגע למצב האומה שאותה חזה, נא להעביר לעיריית הרצליה, רחוב הרצל, הממשלה, העם והרצל החב"דניק. אומרים שכשאדם שט בסירה בנהר ולפתע מגיעה ממולו סירה ריקה ונתקלת בו חזק-חזק הוא לא יצעק עליה כי היא ריקה אבל לו היה שם בן אדם היה צועק ומקלל אותו עד זוב דם. זה ההבדל – לעמוד מול הריק ומול המלא. אני רק יכול לספר שהרצל ראה את המלא. הוא הכיל בתוכו ארץ – מורכבת, אבל מיוחדת במינה. בזה האמין (וגם אנחנו עדיין, עובדה).
שוני בלי מאיר / דווקא בשוני הייתה הכלה מלאה כששבנו בחמישי שעבר להופעה ראשונה (מחר עוד אחת). מזל שהקהל שמילא את שוני חש את כאב ההיעדרות של מאיר ישראל, מי שניגן איתנו 41 שנה. נזכרתי איך ברוס ספרינגסטין עמד ככה והתאבל על קלמונס, הסקסופוניסט שלו, כשאיבד אותו. מעל נשקף חצי ירח. "אולי מאיר רואה אותנו מופיעים", אמרה רזקו (רז שמואלי, שהביאה את בתה, אלי היפה בת השנה, לבאלאנס ראשון). קרן תופפה ועשתה כבוד למאיר. לאייל, הבסיסט, נולד בן בשם עידן (שם באופנה). תמיד היינו ביחדנס. כך כינינו את עצמנו, כי הביחד האמיתי הוא בחזקת נס (לידיעת המשתמשים החדשים בשם "ביחד").
התרנגול / שמעו סיפור על הכלה (שזה נושא הטור) שמייחסים לרבי נחמן מברסלב:
אברך אחד השתגע וחשב שהוא תרנגול. הוריד את בגדיו, נכנס מתחת לשולחן, נהיה מנקר פירורים, משמיע קולות, מסרב לצאת. בסוף קראו לרבי המקומי, זה שהייתה לו גלימת זהב. מה עשה הרב? גם הוא הוריד את בגדיו, נכנס מתחת לשולחן, ליד האברך — והתחיל להתנהג כמוהו. האברך הביט בו ושאל: "מי אתה?" ענה לו הרב: "גם אני תרנגול". לאט-לאט, מתוך הקשר שנוצר ביניהם, התחיל לשכנע אותו:
"תרנגול יכול ללבוש חולצה" — והם לבשו.
"תרנגול יכול לאכול כמו בן אדם" — והם אכלו.
"תרנגול יכול לשבת על כיסא" — והם יצאו מהשולחן.
וכך, צעד אחרי צעד, החזיר אותו למציאות — בלי לשבור אותו, אלא מתוך הזדהות. המשמעות: אי-אפשר להוציא אדם מהמקום ה"רע" שבו הוא נמצא בכוח או בהטפה. צריך קודם להיכנס לעולמו, להכיל אותו ורק אז להוביל אותו החוצה. זה נקרא נס ההכלה.
דרום-צפון / בשבוע שעבר, באזור הדרומי של הארץ, כשהקטל בדרכים הגיע לשיאים בלתי נתפסים וכששבנו מאיזה צהרי יום העצמאות, עלו שלושה אופנוענים על הכביש הדרומי ועשו "תרגילי התאבדות" שהפחידו את המכוניות. לא עמדנו במדיניות ההכלה. לראשונה ראיתי מכוניות חשמליות מכווצות מרוב פחד ואנחנו, כל יושבי המכונית, התכווצנו בתוכנו. בלי לעשות פפם אחד (צפירה) נסענו והכלנו את החרדה. ואילו בצפון ילדים קטנים נשכבו מתחת לשולחנות והתכווצו באימה בזמן הפגזות החיזבאללה ורחפני הנפץ. אין מדיניות שיכולה להכיל את המציאות הזאת.
משאירת הפתקאות / כולנו שמנו לב איך במפגש הלוהט של המשפחות השכולות, שבאמת קרה להן הנורא מכל, התקשו להכיל את כאביהן למול בג"ץ. מזל שלבסוף ראינו (בהתרגשות גדולה) אב שכול מחבק אב שכול ובוכה. ואם כך, כל מריבת האחים הזו, מהי לכם בעצם? הרי זה כואב וזה יכאב, ומי ינגב לכם את הדמעות?
הכרתי אחת בודדה שהייתה משאירה פתקאות רומנטיות עם דמעה ענקית בכוסות של בתי קפה שבהם ישבה. הייתה מביטה סביב ומקווה שאולי אחד מהיושבים בקפה יביט בכוס, יקרא, יכיל אותה וישאיר לה גם. במצב הניתוק שבו אנו חיים, ככה צריך עכשיו להביט בעיני האנשים ולהכיל אותם. תשאירו פתקאות אהבה בכוסות, בבקשה. הרי כיצד נוכל לדעת אם אהבת החיים אינה חתיכת אשליה?
הכלת הסמיכות / השבוע, בבוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענבים, יצאתי לטייל עם הנכד הקטן בשכונה. מה מלמדים אתכם בעברית? שאלתי.
"סמיכות", ענה ובלע עינב ענק וירקרק שנתתי לו.
ראבק, מה זה סמיכות? שכחתי. ביקשתי עינב הלוואה ממנו.
הוא נתן לי עינב והסביר לי שסמיכות בעברית היא דרך להכיל שני שמות עצם בלי המילה "של", "לדוגמה: אשכול ענבים - במקום אשכול של ענבים. הבנת, סבא?"
הבנתי. אהבתי, בחיי. ובעיקר נוכח העובדה שהנסמך – כלומר המילה הראשונה, "נשען" על המילה השנייה. וואו, זה מה שחסר לנו, חשבתי - להישען, לסמוך, להכיל, להבין.
שבט דיאט גם יחד / הצורך לגלות שבטים נשכחים זה צורך עז של הרבה אנשים בעולם, טען באדיקות אפרים קישון ב"ספר המסעות" הנהדר שלו. נזכרתי בזה השבוע כשקראתי על מיכאל פוליאקוב (לא קשור למשפחה המפורסמת) שפלש לאי ושבט מבודד במפרץ בנגל והשאיר להם לא פחות ולא יותר מאשר פחית קולה – דיאט. על זה הועמד פוליאקוב למשפט בבית הדין הבנגלי, על חוסר הבנת והכלת השבט שרוצה להיות מנותק מהעולם המערבי הדפוק. והכל בגלל דיאט אחד.
להכיל את הילד / אמאל’ה. כשהייתי בא אליה כשהייתה בת 90 ואומר לה, אמא, את יודעת שאני אוהב אותך, הייתה עונה, “טוב. אני מקווה”. הייתה לה מדיניות קשה בהכלת האהבה. טוב, הרי היא הייתה ניצולה, היו לה סיבות מקילות. ובעניין זה: "השבוע לימדו אותנו על הרצל", סיפר לי בן ה-11, "אז תגיד (שאל), נכון שהוא אמר 'אם תרצו לא בטוח שתהיה זו אגדה'?"
כמעט מדויק, עניתי והכלתי אותו. לעולם אל תאכזבו את הילדים. הכל בעצם מתחיל משם, מנס ההכלה.
