1. בסוף טור זה אמליץ לכם על חולצות, בהמשך נדבר גם על טלוויזיה, אבל נפתח בתובנה עצובה קצת שיש לי מהמלחמה, שהתחדשה לי לראשונה בקורונה וקיבלה כעת חיזוק נוסף. העניין הוא כזה: ברגע שהשגרה מופרת בגלל מלחמה, יש איזה סוד שנחשף. ברגע שבגלל ההגבלות לא חוגגים פורים ופסח ובשבתות אין תפילה בבית הכנסת, מתחדדת ההבנה שאלה טקסים בלבד ושבעצם אפשר גם בלעדיהם. ברגע שאתה מבטל אותם, משהו מכוחם דוהה. זה נכון גם לגבי משחקי ספורט שנראו לך חשובים: פתאום הליגה נעצרת ואתה אומר לעצמך, אה, זה לא באמת משנה מי ינצח, זה בטח לא חשוב כמו מלחמה. ואז השקר המתוק של החיים, הדבר הזה שעוזר לנו לשרוד אותם - כל מיני טקסים והרגלים ודברים שאנחנו עושים בשגרה ומשכנעים את עצמנו שהם חשובים - מקבלים פרופורציה אמיתית יותר, אבל גם עצובה קצת. ואז גם כשחוזרים לשגרה, משהו ממנה נותר קצת חבוט, קצת חלול וקצת פחות משכנע.
2. גם הסדרות הן לא מה שהיו. גם בגלל המלחמה, אבל בכלל, משהו עמוק השתנה וגרם לכך שאנחנו כבר לא צופים בטלוויזיה כמו פעם. אבקש ברשותכם להסביר מדוע לדעתי לעולם לא ניהנה שוב מסדרת טלוויזיה כמו שנהנינו מ"הסופרנוס". אבל הבה ננקה את השולחן לפני שנתחיל ונודה בכך שאני צופה בריאליטי. צופה, ובמידה מסוימת גם אוהב. אני אוהב אנשים שרצים ב"נינג׳ה ישראל" ואוהב אנשים שרבים על התקציב בבית “האח”. זה מעין רעש לבן, הסחת דעת שעושה לי טוב לצפות בה. זו כמובן חולשה, אבל אני אדם עם חולשות, מה רע בזה?
אגב, היה לי בזמנו פורמט חלופי ל"האח הגדול": מכניסים 20 אנשים לבית למאה יום עם משימות ותקציב ומריבות, אבל יש טוויסט ‑ בבית אין מצלמות. המשתתפים חושבים שהם משודרים ושכל המדינה צופה בהם, אבל איש לא רואה, כי זה פשוט לא משודר. כשהתוכנית נגמרת הם יוצאים מהווילה בטוחים שהם סלבס, אבל כלב מת לא מזהה אותם. ואז מתחילה הסדרה.
3. אחרי שהתוודיתי שאני אוהב ריאליטי, אפשר להתקדם: יש סצנה אדירה ב"סיינפלד" שבה ג'ורג' קוסטנזה עבר לגור עם ההורים שלו ונהיה צפוף בבית, אז הם הציעו להוציא את הטלוויזיה מהסלון. ג'ורג' נדהם מההצעה והסביר להם באופן מופלא איך כל מערכת היחסים שלהם בנויה על זה ששלושתם יושבים מול הטלוויזיה ולא אחד מול השני, ושבעצם אם מוציאים מהדינמיקה שלהם את המסך - לא יהיה מה שיחזיק אותה, לא יהיה מה שיארגן את המרחב, וכל מה שבקושי יש ביניהם יקרוס.
בשנות ה-80 לא הייתה לי טלוויזיה בבית וזה היה נדיר, כי הטלוויזיה הייתה הרהיט הכי חשוב בבית. קצת כמו ארון הקודש בבית הכנסת. הטלוויזיה הייתה אז עטרת ראשו של כל בית. בתשע, כששודרה "מבט", הייתה אווירה חגיגית. זה לא המצב היום. הטלוויזיה עדיין ענקית ובמרכז הסלון, אבל מסתכלים עליה כשביד יש מסך קטן, אך חשוב יותר. הטלוויזיה הפכה מהסיפור המרכזי לאיזה רעש רקע שנמצא שם בזמן שאנחנו גוללים בטיקטוק.
4. לפעמים אני שואל את עצמי אם "הסופרנוס" ו"הסמויה" הן אכן סדרות טובות כל כך כפי שאני זוכר אותן. כלומר הן מופלאות, אבל האם באמת לא היו טובות כמוהן ב-20 השנה האחרונות? התשובה היא שגם אם היו, משהו בצפייה בסדרה בלי הסחות דעת של מסך קטן ובקצב הגיוני של פרק בשבוע איפשר להן לזרוח.
אני בינג'אי. אני באמת מסוגל לראות ביום אחד סדרה שלמה, ככה באהלן. אבל יש לזה מחיר. ולכן כבר לא תהיה לי עוד "הסופרנוס". סדרה שאדם צופה בה ביום אחד, תישאר לו בתודעה חודשיים או שלושה. "הסופרנוס", שליוו אותי ארבע שנים, נשארו איתי עד היום.
אנחנו כבר לא ניהנה מסדרה כמו שנהנינו מ"הסופרנוס". נהנינו ממנה כי היא הייתה טובה, אבל גם כי הייתה טובה בזמן שאין ריאליטי בטלוויזיה ובזמן שאין עשרות סדרות שנכתבו על ידי אלגוריתם של נטפליקס, והיא הייתה טובה בזמן שבו היא לא הייתה צריכה להתחרות במסך נוסף, שנמצא אצלנו ביד. אני עוד זוכר שאמרו שהטלוויזיה ניצחה את הקולנוע. אחר כך אמרו שהסטרימינג ניצח את הטלוויזיה. ובכן, קוראים אהובים, הטיקטוק ניצח את כולם.
ואני זורם. אני מאלה שנותנים לשינויים מקום. אחלה טיקטוק שבעולם. אני לא טהרן. וכיף שיש בינג'. וכפי שהתוודיתי, בעיניי זה גם אחלה שיש ריאליטי בעולם. באמת סבבה. ובכל זאת, האמת הקצת עצובה היא שלעולם לא איהנה מטלוויזיה בדרגות העונג שהיו לי כשצפיתי ב"הסופרנוס". יהיו והיו סדרות טובות מאז, אבל לא תהיה להן אותה הסביבה המושלמת.
ג׳ורג׳ קוסטנזה תיאר מציאות שכאילו עדיין קיימת. גם היום אנשים בסלון יושבים מול המסך יחד ורואים טלוויזיה. אבל זה לא באמת מה שקורה; הם יושבים מול המסך הגדול, אבל מחזיקים ביד מסך שמרצד בו איזה יוטיובר שעושה לייב עם הצופים.
5. לסיום, אני רוצה לומר משהו על בחור שאני מקווה שיום אחד יהיה סרט בנטפליקס על גבורתו - ענר שפירא ז"ל. בחור שהיו לו איכויות של פעם, לפני הבינג' והריאליטי. פגשתי לא מזמן את הוריו המקסימים. הורים שכולים שלוקחים את העצב הגדול למקום של עשיית טוב בעולם. הם פועלים ברוחו של ענר, שאת סיפור גבורתו הבלתי ייאמן כולם מכירים. ועכשיו הם הוציאו חולצות מציורים שהילד המוכשר הזה השאיר אחריו, וההכנסות הולכות לעמותה שפועלת ברוח המורשת שלו. אז חפשו את החולצות האלה שנושאות את הציורים של ענר ותרכשו לכם, גם כי זה יפה וגם כדי להרבות טוב בעולם. שבת שלום.
