במהלך המלחמות נגד איראן, בין אזעקות וריצות למקלט, ליר כץ דאגה לחברה שלה, השחקנית האמריקאית ממוצא פרסי, אריאן מנדי. השתיים שיחקו יחד ב'טאטאמי', סרטם של גיא נתיב והבמאית האיראנית זר אמיר איברהימי, ומאז שמרו על קשר קרוב. "בצילומים הפכנו להיות החברות הכי טובות, ממש אחיות", אומרת כץ. "היא במקור מאל-איי, אבל יש לה משפחה באיראן. בשתי המלחמות היא דאגה לי ובדקה מה קורה איתי ועם המשפחה שלי בזמן מטחי הטילים, ואני התעניינתי מה עובר על המשפחה שלה, שהייתה צריכה לברוח מטהרן".
דיברתן גם על פוליטיקה?
"אנחנו לא מתעסקות בפוליטיקה, אלא בעיקר בחיי היום-יום שלנו. זה מה שמקרב בינינו. כבר בצילומים הרגשנו שיש לנו חיבור חזק ואת זה אנחנו מקדשות. היא הייתה אמורה לבוא לחתונה שלי וכל כך רציתי שתבוא, אבל היא לא יכלה להגיע בגלל המלחמה, אבל היא צפתה בחתונה בזום".
את בקשר גם עם הבמאית האיראנית?
"רק דרך האינסטגרם. היא אישה מאוד מיוחדת ועוצמתית, שהייתה שחקנית באיראן ונאלצה לברוח משם בגלל הדעות שלה. היה נורא כיף לראות בצילומים את החיבור הנהדר שלה עם גיא נתיב".
בסרט כץ מגלמת ג'ודוקא ישראלית שאמורה לפגוש באליפות מתמודדת איראנית. בעקבות החשש מהמפגש ומלחיצת היד, נציגי המשטר האיראני אוסרים על האיראנית להתייצב לקרב, מה שיגרור הפסד טכני ופסילה מהתחרות, מהלך פוליטי שתלטני שמזכיר לה איפה המדינה נגמרת והיא מתחילה. הסרט נכתב והופק עוד לפני מלחמת איראן הראשונה. "לך תדע מה יהיה בעתיד", כץ שומרת על אופטימיות. "העולם הפכפך, ואולי זה ישתנה ונצליח לגשר בין המדינות. עוד כשצילמנו את הסרט בגיאורגיה שמרנו על פרופיל מאוד נמוך כדי שחס ושלום לא יעצרו את ההפקה מסיבה כזו או אחרת. אני מניחה שלא כל האנשים היו בעד שיתוף הפעולה הזה, אבל נעשה פה מהלך היסטורי ומשמעותי מאוד".
"כשהייתי בת 16, הייתה נפילה של הבורסה ואיבדנו הכל. החיים שלי השתנו לגמרי, איבדנו את הבית, ובעיקר הבועה התנפצה. כל היציבות שהייתה לנו התערערה. כעסתי על זה מאוד, אבל מהר מאוד גיליתי שזו מתנה ענקית"
את עדיין מאמינה שיהיה כאן שלום?
"יש ימים שכן ויש ימים שממש לא. אני מתפללת שאני אוכל להמשיך לחיות פה ושהחיים כאן יהיו טובים".
כץ, 33, גדלה בתל אביב ונולדה לתיאטרון, היא אפילו נקראת על שם המלך ליר, גיבור מחזהו של שייקספיר שביים באותו זמן יגאל עזרתי, חברה הטוב של אמא שלה ומנהל התיאטרון הערבי-עברי ביפו. כבר כשהייתה בת 12 שיחקה בסדרה 'פרשת השבוע' שכתב ארי פולמן וביים רני בלייר, ובהמשך שיחקה בסרט 'מבול', גם הוא של נתיב, בהצגות 'מתאבל ללא קץ' שכתב חנוך לוין וביים פולמן, 'בלוברי' שעליה זכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל עכו וב'כולם היו בניי', בתיאטרון באר-שבע. אבל סביר להניח שהפנים שלה מוכרות לכם בגלל הסדרות 'שבאבניקים' ו'המפקדת'.
"'המפקדת' הייתה חוויה מדהימה ומקפצה מאוד משמעותית בקריירה שלי", היא אומרת. "פתאום התחילו לזהות אותי". הסדרה זכתה להצלחה בגלל הקאסט המרענן והדרך שבה טיפלה בפינות האבסורדיות של טירונות נשים בצה"ל. רגעי "האפס-ביחסי" שרק הולכים ומתרבים, כמו במקרה החיילות שנקנסו על חולצת בטן או גופיה בזמן גזירת החוגר. "זה הזוי ומאוד מפחיד", כץ אומרת. "הן סיימו את השירות ויצאו לחופשי ויכולות לעשות מה שהן רוצות. רוב העולם הולך עם חולצות בטן. גם החיילים שהדליקו מנגל בשבת ונשפטו הם חלק מתהליך ההדתה שאנחנו והצבא עוברים. אנשים שואלים את עצמם איך ממשיכים לחיות פה, וגם אני שואלת - אבל לא מהמקום של לוותר, להרים ידיים וללכת.
"אני כל כך אוהבת לחיות פה. וכל העולם, לא רק ישראל, הולך למקום מאוד קיצוני. אני ואנדרס, בן זוגי, צריכים להביא מתישהו ילדים, אז אלו שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו. כאזרחית אני מאוד רוצה לעשות כל מה שביכולתי כדי להילחם על הערכים, הצדק והאנושיות. תראה מה קרה בהונגריה. זה מאוד מעודד ונותן רוח במפרשים ותקווה לעתיד טוב יותר. אני רוצה לראות מה יקרה בבחירות הקרובות. אלו הולכות להיות בחירות משמעותיות".
יש מחשבות לעזוב?
"יש לי המון חברים שעזבו. כל השנים האלה, עם כל הטירוף שקורה פה, כל הכאוטיות, חוסר היציבות והפחד הקיומי, מפחידות. מצד שני, אין שום מקום שאני רוצה לחיות בו חוץ מישראל".
ב'המפקדת' הדמות שלך ושל אלונה סער מתנשקות. איך זה החליק בגרון של הישראליוּת השמרנית?
"לא הייתה לי שום בעיה להתנשק עם אלונה. אני בן אדם מאוד ליברלי, אבל אין ספק שהמדינה הולכת למקום מאוד שמרני ופוגע. מהצד השני, התגובות שקיבלתי מהצד הלהט"בי היו מדהימות. היה המון פרגון שהצגנו את זה בפריים-טיים".
שיחקת גם בסדרה 'שבאבניקים' על חרדים, שאותם קצת פחות מוצאים בבסיסים הצבאיים.
"אולי זה ייפתר מתישהו והם יתגייסו. יש קרע מאוד גדול בתוך העם, וזאת העבודה הכי חשובה שלנו – לקרב, לאחות את הפצעים. יש כאן תחושות של פחד ובלבול וספק לאן אנחנו והתרבות הולכים".
לאן התרבות הולכת?
"אני חושבת שאם חופש הביטוי יילקח מאיתנו זה יהיה הסוף שלנו. יש כאן הרבה אנשים מאוד מוכשרים וחכמים שמשמיעים את קולם ואסור שזה ייפגע. צריך שייתנו מקום, בתיאטרון ובטלוויזיה, לאנשים להביע את דעתם. אחד הדברים ש'המפקדת' עשתה הייתה לתת הזדמנות לחבורה שלמה של בנות אנונימיות לפרוץ".
× × ×
את בן זוגה אנדרס גורביץ', יליד ארגנטינה, כץ פגשה לפני שבע שנים. "הוא אמן, צייר ורכז האמנויות בבית הספר 'מוזות'. פגשתי אותו כשגרתי בניו-יורק והוא בא לביקור. התאהבנו והגעתי לארץ גם כדי להיות איתו וגם כדי לעבוד על ויזת האמן שלי, במחשבה שאחזור לארה"ב" היא אומרת. "הוא ממש הלוטו שלי". היא הגיעה לניו-יורק ישר אחרי הצבא בעקבות החלום ללמוד מחול וכמה חודשים לאחר שנחתה בעיר הגדולה, גילו שאביה, עופר, חולה בסרטן. "עברתי לארצות-הברית בספטמבר, ובמרץ גילו שלאבא שלי יש מלנומה", היא מספרת. "הסרטן כבר התפשט בכל הגוף. שישה חודשים אחרי זה הוא נפטר. אני זוכרת את שיחת הטלפון שבה הוא סיפר לי שהוא חולה. רציתי מיד לחזור לישראל, אבל הוא אמר לי, 'ליר, זה לא ישנה שום דבר. אני רוצה שתישארי שם ותגשימי את מה שאת רוצה לעשות. החלומות שלך חשובים'.
"הגעתי פעמיים לביקורים כדי להיות איתו ואמא שלי ושתי האחיות שלי היו לצידו. בחודש האחרון היה די ברור שהסוף קרוב, למרות שאני הייתי בהדחקה. לא הספקתי לראות אותו ברגעים האחרונים שלו, אבל אני זוכרת ששבוע לפני שהוא נפטר הוא התקשר אליי ומשום מקום אמר לי שהוא נורא אוהב אותי. אמרתי לו, 'אבא, אני מאמינה שתצא מזה'.
"כשאמא שלי התקשרה להודיע לי, שמעתי אותה בוכה והבנתי מה קרה. הייתי ממש שבר כלי. אני זוכרת שבמטוס לארץ ניסיתי להרגיע את עצמי, 'לא, אני רק חוזרת לביקור, שום דבר לא קרה'. אחרי חמישה שבועות חזרתי לניו-יורק לעוד ארבע שנים. אני מאוד מתגעגעת אליו. הוא איתי תמיד".
דיברת איתו על האפשרות שימות?
"דיברתי איתו על זה, אבל לא איפשרתי לו לבטא את זה. נלחמתי איתו בטלפון שהסוף לא קרוב. ניסיתי לתת לו את כל התקוות שיש ואמרתי לו שהוא חייב להישאר בחיים בשביל המשפחה שלו. הוא ניסה הכל, אבל המחלה הארורה הזאת מפחידה מאוד. הוא היה צעיר מאוד, בן 56.
"מאז הגיעו הקורונה, 7 באוקטובר ומלחמות איראן, ואני שמחה שהוא לא בחיים כדי להתמודד עם ההשלכות שלהן, אבל הוא לא ראה כלום ממה שעשיתי. הכי עצוב לי שהוא לא רואה את אהבת חיי, את אנדרס. הכרתי אותו ארבע שנים אחרי שהוא מת. אני חושבת שהם היו יכולים להיות חברים ממש טובים.
"אני חושבת שהתחלתי לעבד ולעכל את העובדה שאבא שלי לא איתי רק כשחזרתי לישראל בגיל 26. היום-יום בניו-יורק היה בכל מקרה בלי אבא, אבל לחיות בתל-אביב ולראות את כל המקומות שהיינו מבלים יחד, או להיות בארוחות שישי עם המשפחה בלעדיו, היה קשה מאוד".
"מאז הקורונה, 7 באוקטובר ומלחמות איראן, אני שמחה שאבא שלי לא בחיים כדי להתמודד עם ההשלכות, אבל הוא לא ראה מה שעשיתי. הכי עצוב לי שהוא לא רואה את אהבת חיי. אני חושבת שהם היו יכולים להיות חברים טובים"
בימים אלו היא מרשימה בתפקיד הראשי במחזה 'הנערה מהדואר' של תיאטרון הבימה, שאותו עיבד וביים חנן שניר על פי ספרו של שטפן צווייג. כץ מגלמת צעירה מבית עני, שמקבלת הזמנה להתארח במלון פאר שוויצרי ואז מאמצת לעצמה זהות שקרית של בת עשירים, עד שהכל מתהפך עליה. מלבדה משחקים בו אלכס קרול, דב רייזר, אורי הוכמן, ליאת גורן, ספיר אזולאי, ויטלי פרידלנד והגר לוב. כץ נבחנה לתפקיד יום לפני החתונה שלה, אחרי ששניר, שעבד על עיבוד הרומן במשך שמונה שנים, כבר נואש מלמצוא שחקנית מתאימה. "בסוף האודישן הראשון, שהיה יומיים לפני החתונה שלי, חנן שאל אם אני יכולה לבוא כבר מחר לקריאה לראות אם אני מתאימה", היא מספרת. "אמרתי לו שזה יום לפני החתונה שלי. אני ובן הזוג שלי הפקנו את החתונה בעצמנו, אז היה לי המון מה לעשות, אבל איך אני יכולה לומר 'לא'? הגעתי וכל הקאסט כבר איחל לי מזל טוב. כמה ימים אחרי זה אמרו לי שהתקבלתי וזאת הייתה מתנת חתונה נפלאה".
זה ידוע שבארץ לא מתעשרים ממשחק, אבל את בוחרת שלא לנצל את הפרסום כדי להפוך למשפיענית. למה שלא תרקדי על כל החתונות?
"טוב לי ככה. אני אוהבת את המשחק יותר מכל דבר אחר. גדלתי בבית שהיה לנו בו הכל ולא היה חסר שום דבר. כשהייתי בת 16, הייתה נפילה של הבורסה ואיבדנו הכל. אבא שלי עשה גם כל מיני החלטות לא נכונות. פתאום החיים שלי השתנו לגמרי. ברמה היום-יומית ההורים שלי מאוד שמרו עליי ועל האחיות שלי ונתנו לנו כל מה שהיינו צריכות ויותר, אבל מקום המגורים השתנה, איבדנו את הבית, ובעיקר הבועה התנפצה. כל היציבות שהייתה לנו התערערה".
כמה הצליחו לגונן עליך בתוך כל זה?
"יש לנו משפחה טובה, היו לנו חברים טובים ואבא שלי התאפס מהר על עצמו, אבל זה היה משבר מערער. התלוו לזה גם הדרמות של להיות טינאייג'רית. כעסתי על זה מאוד. בעצם כעסתי על הכל, על כל העולם. אבל מהר מאוד גיליתי שזו מתנה ענקית, שיעור מאוד גדול שקיבלתי והייתה לי המון חמלה ואהבה אין-סופית להורים שלי. עד היום אני חושבת שזה משהו שנתן לי מתנה לראות את העולם בצורה יותר רחבה. אני זוכרת שאחרי כמה חודשים של הסתגלות, אמרתי תודה על זה. הרגשתי שאם זה לא היה קורה, לא הייתה לי את ההבנה של הקושי שבחיים, וזה חלק חשוב במסע הזה של החיים".
