פרידה מאמא שלי / נפרדתי מאמא שלי לפני שלוש שנים וזה היה נורא קשוח. אף אחד לא מכין אותנו לזה. בתרבות המערבית לא מדברים איתנו על המוות. חושבים שאם לא נדבר על זה אולי זה לא יקרה, אבל זה הדבר היחיד הבטוח שכן יקרה. אמא שלי היא אהבת חיי. יש לי אבא שאני מאוד אוהבת ויש לי אח ושתי אחיות ממנו ומאשתו, אבל אני בת יחידה לאמא שלי, ובשנות ה-70 לא התגרשו כמו היום שיש משמורת משותפת, אז נשארתי עם אמא. כל החיים היינו אביבה ודנה. על הדלת הייתה לנו קרמיקה עם הכיתוב ׳אביבה ודנה ברגר׳. אמא שלי הייתה מנהלת בית ספר במבשרת ציון. אז עוד היו מעשנים בתוך מבנים, היו מגיעים אליה המופרעים והיא הייתה מבקשת מהמזכירה שתעשה להם קפה ומדליקה להם סיגריה. אמרה להם, "אתם לא תעשנו ברחובות, אתם תעשנו אצלי". עד היום כשאני הולכת לקניון במבשרת אני "הבת של אביבה".
מה קרה לה?
בגיל 76 היא חלתה בסרטן, ולקח חצי שנה מהרגע שגילינו על המחלה ועד לנשימתה האחרונה. החזקתי את כל הדבר הזה כבת יחידה. מי שיצא לו ללוות אנשים קרובים חולים במסע שלהם יודע שזה פול טיים ג'וב. קשה לעשות את זה לבד, אבל למדתי משהו חשוב בתקופה הזו: להישען, להיתמך ולא להתבייש לבקש עזרה. בעלי עדי היה כמו בן לאמא שלי ומאוד עזר לי, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלעדיו. חברות טובות באו אליי הביתה לבשל. וגם אמא שלי, שכל החיים החזיקה כאם חד-הורית ועשתה הכל לבד למדה פתאום להישען. זה קורע את הלב להיפרד, וזו עוד פרידה כדרך הטבע ממישהו שמבוגר ממך. המדינה שלנו יודעת כל כך הרבה פרידות בטרם עת. אנחנו יכולים רק לאחל לעצמנו שנזכה להיפרד מהמבוגרים שלנו.
סקס, סמים ורוקנרול / רוקנרול זה לא ז'אנר מוזיקלי, זה אטיטיוד: איך את על הבמה, איך את בחיים, האם את קונפורמיסטית, האם את מטילה ספק, האם את בודקת דברים לפני שאת הולכת בתלם. תמיד יהיה בי משהו רוקנרול ואני מברכת על זה. הצד השני של זה הוא שלפעמים יש אישיו עם שייכות, אבל אין מה לעשות, זה תמיד יהיה לי. סקס, את יודעת, כמה שיותר יותר טוב, אבל לא תמיד מתאפשר. כשהיינו צעירים לא היינו נשואים 25 שנה לאותו בן אדם, אבל יש בזה כל כך הרבה עומק ויופי וזו מתנה מטורפת. אני ממש מרגישה שעדי, הוא העוגן של החיים שלי, ואני גם אוהבת לעשות איתו סקס, אין שאלה.
וסמים?
מדי פעם, לעיתים רחוקות. יש דברים שלפעמים כיף להכניס לחיים אבל זה מינורי. אני לא אוהבת סמים שטחיים. אם אני עושה משהו פעם באלף שנה זה משהו תודעתי שעוזר לי לחקור את עצמי. דברים שעוזרים לעשות התפתחות, להתבונן שוב על פצעי ילדות. יש דברים ממש עמוקים וטובים שאפשר לעשות עם משני תודעה כשעושים את זה בסט ובסטינג הנכונים.
הניינטיז הזוהרות / כולנו גרנו באותה שכונה בשינקין, חמי רודנר וירמי קפלן ואסף אמדורסקי ומאור כהן וג׳וני שועלי ועודד פרח ורע מוכיח ואיגי וקסמן וגם קצת ברי ופורטיס, למרות שהם יותר גדולים מאיתנו. היינו הולכים לאותם בתי קפה, לאותם ברים, מופיעים באותו ׳רוקסן׳ ערב אחרי ערב, נפגשים בבוקר ב׳אורנה ואלה׳. מתאהבים ונפרדים אחד מהשני, כותבים לפעמים שירים ביחד. זה היה כמו כפר. לירמי ולי היה כמובן את הסיפור שלנו, התאהבנו. הוא היה שותף של חמי, אז היינו יושבים אצל חמי. אני זוכרת מלא דפי שירים מפוזרים על השולחן בסלון. לא ידענו שכיף לנו. היום אנחנו מסתכלים על התקופה הזו ואומרים וואו, היינו צעירים ויפים ומשוגעים.
והיה את הפרידה שלך ושל ירמי שהולידה שיר די טוב.
שיר לא רע, ׳נפלת חזק׳. אנחנו מופיעים המון ביחד, ירמי, חמי ואני. זה נורא כיף. אני כל הזמן אומרת שכנראה עשיתי משהו טוב באיזשהו גלגול אם אני עומדת בין השניים האלה. חמי תמיד אומר בהופעות שזה השיר שבזכותו הוא קנה בית. אם את שואלת אותי אם הייתי חוזרת היום לתקופה הזו? כן, לחודש. בשביל לחוות רגע את כל הטירוף הזה, את העוצמה, את חדוות הנעורים, את הגילויים ואת הפעם הראשונה של הדברים.
אז למה רק לחודש?
כי היום אני הרבה יותר מאושרת, הרבה יותר מחוברת לעצמי. הייתי אבודה כזו, עלה נידף ברוח. לא היו לי שורשים, לא ידעתי מה אני שווה. היה לי המון חוסר ביטחון. היום אני הרבה יותר מחבבת את עצמי, יותר כיף לי להיות מבוגרת.
עניין של זמן / אחרי שהשתחררתי מלהקת הנח"ל התקבלתי ל׳עניין של זמן׳. היינו חבורה של חמודים לתפארת. שיחקנו שביעיסטים במשך ארבע-חמש שנים. אני זוכרת את עצמי מגיעה לצילומים גמורה מההופעה של אתמול בלילה. הסט נראה כמו כיתה, ישבתי וניקרתי, ממש רגרסיה לבית הספר. יכול להיות שכל החבורה הזו נשארה קצת אינפנטילית בגלל הדבר הזה. היה תענוג. הייתה לנו משכורת מהטלוויזיה החינוכית בגיל נורא צעיר. יכולתי לשלם לעצמי שכר דירה בימים שעוד אפשר היה לגור בתל-אביב בלי להיות בן של מיליונר. היה הווי שלם, היינו פוגשים את גידי ודובל'ה ומוני ובראבא באולפן של 'זהו זה!' ליד ואוכלים איתם שניצלים במזנון של הטלוויזיה הלימודית.
"אמא שלי הייתה מנהלת בית ספר במבשרת ציון. אז עוד היו מעשנים בתוך מבנים, היו מגיעים אליה המופרעים והיא הייתה מבקשת מהמזכירה שתעשה להם קפה ומדליקה להם סיגריה. אמרה להם, ׳אתם לא תעשנו ברחובות, אתם תעשנו אצלי׳"
האקס המיתולוגי / ב׳עניין של זמן׳ התאהבתי קשות ונואשות גם בסדרה וגם בחיים בערן אדוויר ששיחק את דין. אני זוכרת את היום שהוא הגיע לצילומים. אמרו לנו שיש שחקן חדש שהגיע מלונדון, והוא נכנס, חתיך-על, החסרתי פעימה והשאר היסטוריה. זה היה מיידי ועוצמתי. הייתי איתו שלוש וחצי שנים עד שהוא שבר את ליבי. רוב שירי שיברון הלב שלי ב׳עד הקצה׳ הם לגמרי עליו.
עד הקצה / כשהאלבום היה מוכן, שותפי עופר מאירי שעשה את ההפקה המוזיקלית ואני ידענו שיש לנו משהו טוב ביד. ידענו שזה קול, שזה סאונד עדכני, אבל לא הבנו עד כמה זה הולך להתפוצץ.
מתי הבנת שכן?
כשיצא השיר הראשון לרדיו, ׳אהבה׳, ולא הפסיקו להשמיע אותו, ויצא ׳לומדת לעוף׳ ולא הפסיקו להשמיע אותו, ויצא ׳עד הקצה׳ ולא הפסיקו להשמיע אותו, ויצא ׳יש בזה טעם׳ ולא הפסיקו להשמיע אותו. נסעתי באוטו, עברתי תחנות ברדיו ושמעתי גם בתחנה המקבילה את השיר שלי. אז אמרתי לעצמי, אוקיי, יש מצב שמשהו טוב קורה פה בשבילי. (ב-30.5 תופיע ברגר בהופעה מיוחדת לציון 25 שנה ל'עד הקצה' ב-D-one דרום השרון, וגם ב-11.7 בקו רקיע, פארק אריאל שרון).
'אם נותרנו נאהב' / השיר החדש הוא טקסט של אשכול נבו ומנגינה שלי (שיר שהולחן בעבר גם על ידי משה בן-יוחנה), וזה שיר שישב אצלי במגירה במשך עשור. במלחמה פתאום נזכרתי בו, כי במשפט הזה - אם נותרנו נאהב - יש גם את האימה וגם את שמחת החיים. את השיר הקלטנו תחת אזעקות. השתטחתי על איילון בדרך לאולפן, ובהקלטות ירדנו למקלט עם כל השכנים.
את שרה ׳אם שלום אז עכשיו׳. מילה שכבר יצאה מהלקסיקון.
נכון. שלום זו מילה שכבר לא אומרים. אנחנו מבינים שזו כרגע מילה שקשה להגיד אותה. עידית אהל, אמו של אלון אהל, מדברת המון על התקווה ועל התפקיד שלה בחוסן שלנו כבני אדם. זו מישהי שהילד שלה היה שם בעזה והיא המשיכה לקוות שהוא יחזור, והיו כאלה שחשבו שזה תמים מצידה. אז אני עושה העתקה של הדבר הזה לדיבור על שלום. אף אחד לא רוצה שהילדים שלו ילכו למלחמה, אבל אנחנו כבר לא מעיזים לדבר על זה, בטח שלא לשיר. אז השיר מדבר על זה שמותר לבחור בחיים, כי באמת נרמסנו.
עניין של זמן 2 / כש׳עד הקצה׳ יצא הייתי כמעט בת 30, והנה אני בת 55. הזמן עובר, וזה תרגול בכל היבט של החיים שלי כרגע, גם בהיבט הזה של הגיל. במקום להתבאס מזה שאני מתבגרת, ויש קמטים והגוף משתנה והילדים גדלים ועוזבים את הקן וכל מיני דברים שאפשר להיכנס מהם גם לדיכאון, אז אני משתדלת להיות באיזו קבלה רדיקלית. אם נהיה כל הזמן עסוקות בלהדוף את הזמן, את הקמטים, את השנים שעוברות - אנחנו לנצח נהיה קורבנות, לנצח נהיה בתסכול, לא נהיה אף פעם מאושרות. אנחנו צריכים פה את חוכמת המבוגרים. אין לנו את זה לא בהנהגה ולא בחינוך, חסרים לנו אנשים שיהיו לנו להשראה.
ואיפה זה פוגש אותך במקצוע?
היום בהופעות אני מרגישה הרבה יותר עוצמתית והרבה יותר מחוברת כי אני באה ממקום אחר. כשהייתי צעירה יותר הייתי מאוד זקוקה לעיניים, תאהבו אותי, פיד מי פיד מי. ועם השנים והטיפול והעבודה העצמית אני באה ממקום אחר, ממקום של לתת. זה שם אותי בעמדה פחות תלויה וזו עמדה שנורא נעימה לי. מזל שיש לנו את המוזיקה שתערסל אותנו בתוך המציאות הקשוחה שלנו. בנוסף, אני מסיימת שנה רביעית פסיכותרפיה ועובדת עם נפגעות ושורדות זנות בעמותת 'הופכות את היוצרות' שמסייעת לנשים גיבורות ששרדו פוסט-טראומה מורכבת וזנות. אני כבר עוד מעט מתחילה שנה שלישית איתן, ורוצה להעמיק את כל התחום הזה אצלי, לא במקום המוזיקה אלא במקביל.
אימהות / ליה שלי בת 23, סטודנטית שכבר גרה עם שותפות בירושלים, וגור עוד שנייה בן 17. כשהם היו קטנים היה יותר קשוח, הגדולה שלי אכלה את כל השנים הראשונות הקשות של ההורות והזוגיות, וגור כבר הגיע להורים אחרי טיפול זוגי, הגיע לשקט. כשהוא היה קטן הוא היה בטוח שכל שער במגזין עם מישהי בלונדינית זו אמא. היה רואה את קייט מוס ואומר ׳אמא, אמא׳. זה היה מאוד נחמד. בשנים שאחר כך מאוד הקפדתי לא לבוא לשיר בגן או בטקסים בבית הספר. הייתי רגישה לזה, עשיתי הפרדה במודע. עכשיו זו פאזה אחרת של אימהות - פאזה של שחרור, להאריך את חבל הטבור ולאפשר נפרדות. מצד אחד השאיפה הבריאה היא שהם יהיו עצמאיים ויסתדרו בלעדינו, ומצד שני את רוצה אותם קרוב אלייך, וזה לא פשוט.
"במקום להתבאס מזה שאני מתבגרת, ויש קמטים והגוף משתנה והילדים גדלים ועוזבים את הקן וכל מיני דברים שאפשר להיכנס מהם גם לדיכאון, אני משתדלת להיות באיזו קבלה רדיקלית. כשהייתי צעירה יותר הייתי מאוד זקוקה לעיניים, תאהבו אותי, פיד מי פיד מי"
איזו אמא את?
קצת אמא פולנייה, עושה עבודה עם עצמי לא לחנוק. כשאני מסתכלת היום על 15 השנים הראשונות של ההורות אני מרגישה שעסקנו בלשרוד. את נלחמת על הזוגיות, על לגלות מי את בעולם, על הקריירה, על לבסס את המקום שלך. שנים של הרבה מאמץ ומעט שינה. הדבר היחיד שעזר לי לשרוד את השנים האלה זו האהבה שלי לבן הזוג שלי, לילדים, לחברות, למוזיקה, והתשוקה להמשיך להיות תלמידה בעולם הזה.
