אתמול לפנות ערב חלפתי במקרה מול פתח דלת הממ”ד. הדלת הייתה פתוחה והצצתי פנימה. המקום הזה היה מוכר לי. למיטב זיכרוני, פעם נפגשה פה קהילה יהודית תוססת כמה פעמים ביום, לפעמים אפילו בלילה, לפעמים עם סמרטוטי פיג’מה שאף אחד לא היה מוכן לפגוש בהם אפילו את עצמו. קהילה שערכה טקס שמאני עתיק שנקרא “שמעתם את הבום?” בהנחה שהמשך השבוע לא ריענן מחדש את זיכרוני, אני כנראה אישאר עם התחושה המוזרה שעלתה בי כשנכנסתי פנימה: תיירת באתר אונסק”ו. אם היה באמתחתי נכד, הייתי מניחה יד על כתפו, מצביעה לכאן ולכאן ומראה לו עקבות כלבים, ציורי מערות וכלים קדומים ששימשו את הילידים לשתיית מים. הייתי מסבירה לו שבתקופה ההיא, מתי זה היה? לפני חודש? חודשיים? היו ילדים בגילו שישנו במקום הזה עם הוריהם על מזרנים.
מילא שההפיכה המשטרית או חרבות ברזל הפכו עבורי להיסטוריה רחוקה, אבל אני מדברת גם על דברים שקרו אתמול. קחו שישה חודשים אחורה, בסדר? מה זה שישה חודשים? יש לי במקרר שורש זנגוויל עתיק יותר. לפני חצי שנה עוד היו חטופים בעזה. איך שכחת את תעוקת הבקרים?
האגדה מספרת שלדגי זהב יש זיכרון של שלוש שניות בלבד. לכן הם יכולים לחזור על אותן הקפות סביב האקווריום מבלי לזכור שהרגע חלפו על פני אותה נקודה. להלן אני. וכן, אני יודעת שקהילות רבות עוד חיות תחת אזעקות בלתי פוסקות, וחיילים בצפון נופלים בזמן שהליכודיאדה מתמנגלת בדרום, וכלום, כלום עוד לא נגמר, אולי ההפך - עומד להתחיל שוב, אבל באופן אישי, הסדרה הזו - "האנטומיה של ביבי" – צריכה להגיע אל סיומה. אני כבר לא זוכרת כלום מהעונות הראשונות. זוכרת. אבל רחוק, רחוק, רחוק. אני אפילו לא זוכרת שהבן שלי היה במילואים שבוע שעבר. סגרתי אומרת לכם.
בשנות ה-90 פיתח הפסיכולוג החברתי הידוע אריה קרוגלנסקי, יהודי יליד פולין שחי ופעל גם בישראל וגם בארצות-הברית, את התיאוריה שנקראת "הצורך בסגירה קוגניטיבית". הרעיון שלו פשוט ומטריד בו-זמנית: בני אדם, כך טען, לא בנויים להישאר יותר מדי זמן בתוך סיפור פתוח. הם זקוקים להתחלה, אמצע וסוף. גם אם החיים הם לא סדרת טלוויזיה, השאיפה היא שנגיע מתישהו לכותרות. הצורך בסגירה הוא ביולוגי. יש גבול לכמות המשאבים הנפשיים שאפשר להשקיע בסטרס. הנפש מחפשת מנוחה והיא תמצא אותה. בין אם יש לה על מה להישען ובין אם לא. היא תמצא אותה לא כי משהו במציאות השתנה, אלא כי די, חלאס. גמרתם אותנו.
אני מרגישה שזה נכון. גם אני, כחובבת מלנכוליה ונבואות שחורות, מעוניינת לסגור את פרק המלחמה הארורה הזו, התקופה הארורה הזו, האבל הארוך, ארוך, על המדינה. גם לי יש צורך לסגור בכוח דברים פתוחים. אני מבינה את העייפות וההתקהות. אבל למה הכל גם נראה ישן כל כך. למה כל הטראומות הלאומיות מרגישות לי כאילו התרחשו לפני שנים רבות? למזלי, גם בזה אני נורמלית. יש לזה תשובה.
מתברר שבניגוד לסטרס קצר טווח, שדווקא יכול לחדד זיכרון, מחקרים הראו שסטרס מתמשך עושה את ההפך. הוא פוגע במיוחד באזור במוח שנקרא היפוקמפוס, שאחראי הן על יצירת זיכרונות והן על מיקומם הכרונולוגי. מחקרים מראים שכשאנשים נמצאים תחת סטרס ממושך, הזיכרונות שלהם נעשים פחות מדויקים והם מתקשים למקם אותם על פני ציר הזמן. העומס הופך אותם לאיזה מין גוש חסר צורה. עיסה.
חשבתי שזו רק אני שכבר לא זוכרת כלום. לא זוכרת איפה תקפנו, חיסלנו, השמדנו, שיטחנו, מאז תחילת המלחמה ובאיזה סבב זה היה. אני לא זוכרת מתי הודיעו לי שניצחנו לפני ששוב נאלצנו לנצח. שכחתי. או יותר נכון, השכחתי.
יש לי שלוש חברות שקנו השבוע כרטיסי טיסה, שתיים מהן אחרי שנים שלא הזיזו את האף מהמרקע. אחת טסה ליפן עם משפחתה, שנייה לראות הופעה של סטינג ושלישית לעשות יוגה ולאכול נבטוטים באחד מאיי יוון. נדמה לי שבלי טיפת היגיון, ולא קשור לכלום, גם החיים שלי מבקשים להתפרץ במלוא עוזם. כן, טוב, בואו נרגיע עם ה"עוזם", אבל הם הכניסו השבוע רגל מהוססת בין המשקוף לדלת הנטרקת.
לאח שלי הייתה יומולדת באיזו מאורה בדרום תל-אביב ומצאתי את עצמי גם משתכרת וגם מפזזת; חזרתי לעשות הליכות בערב; הליבידו שלי, כמו אייפון מתחת לשמיכה, צייץ ציוץ עמום; מצאתי את עצמי מצטטת את לאה'לה - "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" – כאילו מישהו מעוניין שאכתוב לו שיר; קניתי מחבת נון-סטיק וקבעתי תור לרופאת יופי כדי להסיר כתם פיגמנטציה מהמצח. כתם פיגמנטציה - הוּ גיבז א-שיט? ובכן, איי דו. רק שלא ירצחו אותי בדרך או יגישו לי עוגת יומולדת בצורת חבל תלייה, לפני שאני מספיקה להוריד את הכתם בגוון של קפה.
לא סתם נתתי את הדוגמה של תודעת הדג. כשהילדים שלי היו קטנים, באחד מימי ההולדת של הגן, איזה הורה פסיכופת חילק לכל ילד כמתנת פרידה דג זהב בשקית של סנדוויצ'ים. כשהגענו הביתה חיפשתי ומצאתי קערת סלט עגולה מזכוכית והדבקתי על הדופן הפנימית שלה עץ פלסטיק של פליימוביל. לא תליתי תקוות רבות בעיסוק החדש שנקלעתי אליו - בכל זאת, מדובר בדג ששכב כמה שעות טובות בתוך שקית וראה ילדים קופצים מעליו על מתנפחים - אבל אחרי חודש, כשהבנתי שהניצול פה על מנת להישאר, החלטנו לקרוא לו - אולי כסוג של משאלה - בשם נצח. אמיתי. והוא באמת חי נצח. משהו בלתי מתקבל על הדעת. אפילו באו לראיין אותי מהנשיונל ג'יאוגרפ... טוב, לא. אבל כמעט. כי מי שמע על פאקינג דג מצ'וקמק שחי לו תשע שנים בתוך קערת סלט?
עכשיו אני מבינה. מאז שאני דג אני מבינה. הוא חי בזכות השכחה. בזכות העובדה שהוא בכלל לא ידע שהוא חי בתוך קערת סלט. בכל פעם, כשגמר הקפה אחת מסביב לאקווריום, הוא הופתע לראות עץ. זיכרונו הקצר, בן שלוש השניות, הציל אותו מהמרחב המצומצם ומההבנה שהוא בעצם שוחה בלופ בלתי פוסק. מבחינתו? הוא חי בתודעת ים.
