מפחד שיבואו / בשוני לפני שבועיים שר כל הקהל בהזדהות עמוקה את השורה הבאה מתוך "אגדת 21": "בדיוק נגמרה מלחמה אחת ושנייה תכף תתחיל". ג'יזס, כתבתי את זה ב-90'. כמו נבואה קוסמית. שורות כאלה ראויות להיחרט על קירות בשירותים ומקלחות צבאיות. אז באמצע השבוע, כשהטור הזה נכתב, איראן שיחקה בגפרורים בליסטיים עם טראמפ והסיכוי לשמוע אזעקה ברחבי הארץ גבר. בשלטי החוצות שעל צידי הכבישים, שעה שהמלחמה לוקחת נשימת הצטיידות, נראו הנשף של אביב והשכונה של דודו טסה. ופה, בלב פנימה, המרוץ לבריון. מי ייקח את הפרס לבריונות נעורים. מי יגיד שזו אוזלת המשטרה, ההורים, המסכים, הערכים. מזל שלא האשימו את "הפרחים". אבל אז, כשגידי הקטנצ'יק בן העשר נצמד אליי לפני הקונצרט (שתכף אגיע אליו) ואמר "אני מפחד שהם יבואו", הצטמררתי.
מי יבוא? שאלתי ת'ילד בן העשר.
"ההם, ההם שהרגו את הילד".
לא יבואו, אל תפחד.
הכל התערבב אצלו, אני מבין. כמו מזג האוויר, שלג בחרמון בקיץ.
הקונצרט המופלא / בשישי שעבר נקלעתי לקונצרט ג'אז מופלא שבמופלאים בבית הספר לאמנויות בתל-אביב. יש אנשים שג'אז חופר להם את המוח ויש כמוני, שזה נשמע להם כצפיחית בדבש. אני אוהב ג'אז מהאסכולה הישנה - קולטריין, גילספי, ארמסטרונג, אלינגטון, סינטרה, ריי צ'ארלס. כמו שאני זקוק עדיין לגינוני אהבה, ואת זה יש בשפע שם, בג'אז. הוא בועט, קופצני, גרובי.
בעצם באנו לצהרי הג'אז באמנויות כי הנכד שלנו לני משרת שם כתלמיד וגיטריסט ואוהב את בית הספר ונהנה ממנו בכל רגע. ממש רווח והצלה. אז התיישבנו באולם המלא מפה לפה. ההורים נראו יופי, תל-אביבים כאלה עם קעקועים מכל העדות והמינים שחוו ממ"דים, מקלטים עירוניים, ריצות בלילה. יש לאנשים יכולת להסתיר את עצמם, חשבתי. ואז, למול הבריונות שתפסה את הארץ בגרונה, כשהילדים הסופר-מוכשרים האלה ממגמת המוזיקה עלו לבמה לנגן הם נראו כמו ארגון שבא לעשות טוב לעולם. ניגנו בכישרון-על, שעתיים נפלאות של יצירות לא קלות, ילדים מוכשרים בני 12–15 שבמקום להיות בריוני השכונה ולהתלבש על סכין או אגרופן בחרו בסקסופונים וגיטרות חשמליות. אני בכלל טוען שכל הבריונות שנתגלתה מול עינינו מתחילה (בין השאר) בקורקינטים החשמליים שהילדים החדשים למדו לדהור עליהם כאילו אין להם אלוהים. אבל לפחות פה הם בחרו בצלילים, כולל הנכד המוכשר שלי שחייו מוקדשים לגיטרה (שקניתי לו במיטב כספי). לפעמים צריך לראות את היש ולא רק את האין, משהו שמאוד חסר לנו בארץ.
יצאנו מהקונצרט נאנחים כי תמיד כשמראים לך כישרונות יוצאי דופן כאלה ואתה מבין שהילדות השנייה והשלישית שלך חלפה בלי שוב - אתה נאנח באופן מוזר, בעיקר ליד השירותים. וכשחלפתי שם הבחנתי בציורי זמרים וגם אני הייתי שם. לפחות זה.
מיליון דולר או שקלים? / זו הארץ. אם לא נדאג להשקות אותה היא תמות מצמא. אם לא נכניס בה תרבות היא תמות מחנק. ועל הפוליטיקה המתהפכת לא נדבר, אלא על "המירוץ למיליון", שאצלנו בבית צופים בו באדיקות, וזה עדיף כנראה על המירוץ לבריון ועל פוליטיזציית החיים שאנחנו עוברים. מ' הייתה זו שגררה אותי לאירוע במשפט הידוע "אתה חייב, אתה חייב לראות, הם המציאו מחדש את ה’ביחדנס’, הם לא פוליטיים ולא מתייאשים ישר כמוך". וכיוון שהיא ואני חשנו שאנחנו חייבים גם קצת לנצח את החושך של התקופה, "המירוץ למיליון" בא לנו פיקס בערבים אחרי החדשות ה"בלתי-בלתי".
הם יזכו במיליון דולר או שקלים? שאלתי. לא ידעה. לעיתים היינו צריכים להדביק פערים, למשל פיקששנו בלייב את איתי ומאי שעפו לנו לצערנו. הם היו באמת זוג מואר, גם לאור תפקידה בצבא. גם הוא, כשעזר לבחור קטוע הרגל לגרור שולחן בגיאורגיה - אצילות נפש, שעה שמה שהעסיק את הטרחנים והרכלנים זה היחסים האפלטוניים ביניהם, "וון הארי מט סאלי", ההוא עם השאלה אם אפשר להיות זוג חברים נקי. אני יודע שתכף ישכחו אותם, אולי הם יקבלו בדרך קמפיין כזה או אחר, אבל בינתיים אני דלוק על שלומי ואסף, שני שחקנים - שלומי היה האיש הרע בסדרה "השוטרים" ואסף משחק ב"הבת" - מצחיקים, סובלים. היי, שלומי זה שלמה. המאמץ שלך להחליק בסנובורד בחולות פרו ליווה אותי יומיים. אבל גם על האבא והבת ושני החברים שכונו הכדורגלנים, אחד מהם הבן של שלח ממכבי, אני חם. ומי עוד? אה, הזוג המקסים בלבן, שהוא תמיד מתייאש וחוזר בו והיא דוחפת אותו ברכות שלה. מי יזכה? אני מהמר על... טוב, זה קורה אחרי שכבר ידפיסו את הטור. נתגעגע אליכם, זה בטוח. עד המירוץ הבא. אה, גם יהודה נהדר. שכחתי.
מישל מישל / תכף האירוויזיון. נועם ישיר לנו סולו, "מישל מישל קראתי לך, ואת מזה צחקת" (מתוך שירי "נצמדנו"). והאירוויזיון - נשף, שכונה. ולנועם אומר שברור שיהיה לך קשוח באירוויזיון, שונאים אותנו, משייטים נגדנו. הייתי שם ב-1975 עם "את ואני" וזה לא היה קל. גם אז איימו עלינו, גם אז חשתי זר בין זרים. לא יכולתי לזייף הנאה, ויצאתי מקום 11 מ-19 ארצות. בשישי האחרון נתנה נטע ברזילי, שפעם זכתה עם "טוי", וידוי קורע לב ואינטליגנטי על הפוסט-טראומה של החבר שלה ושלה. התרגשתי, נטע. גוד לאק. ברייק א-לג, נועם.
לחצות רחוב בעיר / עמדתי השבוע ברחוב המשוגע בעיר ההומה ולא הצלחתי לחצות אותו. ופתאום הבנתי שלחצות רחוב בעיר הומה זה כמו לחצות את מצרי הורמוז - כלומר נתיב צר של סכנה שבו כל תנועה היא הצהרה. שם - מכליות נפט, כאן - מכוניות, אופנועים, קורקינטים. שם - מדינות מחזיקות נשימה, כאן - נהגים מחזיקים הגה ולחץ. וכך עמדתי על שפת האספלט כמו ספינה קטנה לפני מעבר אסטרטגי, בודק רוחות, מודד את מבטי הנהגים ומידת הריכוז שלהם. לא היו פסי חצייה, אז חיפשתי לי "נתיב שיט מאולתר בלי משמר חופים". צעדתי בזהירות וחציתי, בשלום הפעם, את ים התנועה. אולי זה מה שצפוי לנו, ולא מלחמה נוספת.
קוצר רוח / אלה ימים מאוד מיוחדים במינם בארצנו המתבשלת. הפוליטיקה מרימה את ראשה ומסדרת את עצמה דרך עזיבות וחיבורים מחדש. הכל זז במהירות. הפקקים דורשים סיבולת גדולה בלעמוד בהם. כולם מתכננים הופעות קיץ, אבל ״האיראניום״ שוב יורה.
אמאל’ה, מה יש לך להגיד על מצבים פסיכיים כאלה? הייתי שואל אותה לפעמים. והייתה עונה לי: ״הכל זה קוצר רוחו של הלב, כמו שכתב שטפן צווייג״.
מה זה קוצר רוחו של הלב? ניסיתי להבין, קוצר רוח? אבל היא הלכה לשוק הגדול ולא הספיקה לענות. רק עם השנים הבנתי. יואו. תודה לך אמא, לחשתי, ואולי שמעה.
הדמיון בלהבות / מירון התמלא, כצפוי. מי שם זין על החוק בימינו? פעם בחג האש שנקרא "ל"ג" שרפנו עצים שסחבנו ממגרשי בנייה. עם השנים אסרה העירייה לשרוף, אז מתכנסים בפארקים והולכים מכות.
ומחר, מאירק'ה, כבר קיסריה ראשונה בקיץ המתקרב, אבל בלעדיך. ב-1986 התלבשנו בקיסריות הראשונות להופעה על החול ליד המכונית כי לא היו חדרי הלבשה, זוכר? מזל שהקהל הנכנס לא ראה אותנו מתלבשים ככה. מזל שלא ראית המון דברים שקרו מאז הלכת. היית מתעצבן.
תכף הדמיון יעלה בלהבות השירים ונשיר, ונשמע אותך מלמעלה מתופף, מצטרף. כי אין פטור גיוס מלנגן ”ביחדנס”.
